חשש איסור ?

והטענה הזאת מקורה בזוהר פני האדון ה' דא רשב"י. ידוע שהיעב"ץ ראה בזה חירוף וגידוף וזאת אחת הטענות המפורסמות שלו על הזוהר, ולכן הגיה "את" פני האדון ה' דא רשב"י כלומר דורשים מהריבוי ולא שזה פני האדון ממש. וגם בזה לא נחה דעתו כי לעניין יראה ואהבה אפשר לרבות אבל לא לגבי עצמות.

בכל מקרה בפזמון נראה ברור שהמקור היה אלוקִי בחיריק אבל המפזמים שיבשו כדי שיהיה חרוז לכבוד תנא אלוקַי רבי שמעון בר יוחַאי. כי בחיריק זה נוסח יותר ברור כמו איש האלוהים בתנ"ך בהרבה מקומות (כלומר לא שהוא מחציו ולמעלה אלוקים כמו שאמרו במדרש על משה רבינו אלא שהוא משוייך לאלוקים כמו איש המלך).
ונראה לי שכיון שהגירסא המקובלת (בשיר ובכלל בטקסטים רבניים) היא עם ה' הידיעה 'האלוקי' אז מסתבר שזה האלוקִי ולא האלוקַי כי אי אפשר להגיד ה' הידיעה יחד עם כינוי שייכות, השולחן שלי לא אומרים השולחני אלא 'השולחני' זה תואר. יש מקרים חריגים בתנ"ך ומוזכרים ברד"ק כמו "טמונים בארץ בתוך הָאָהֳלִי" אבל למה שמשורר יסבך את עצמו, גם אם הוא "משורר" חלש שבחלשים כמו בעל השיר הזה.

נראה לי שזה שיבוש שנובע פשוט מהגייה חסידית.

אלו חסידים קוראים חיריק כמו פתח? הם גם אומרים לַכבוד בפתח במקום לִכבוד בחיריק?

בס"ד כ"א באייר תשא"ף

לנו פשוט שהמתייחס לאלקים' הוא 'אלקי', כמו שהכוזרי מדבר על 'העניין האלקי', וכמו שבספרות הרבנית מכונים גדולי ההוגים בחכמת האלקות: 'הפילוסוף האלקי', 'החוקר האלקי' ו'המקובל האלקי'..

אבל יכול להיות שיש מבטאים כמקובל בכינויי קניין השייכים לשם עצם המסתיים ב-a: תשמונאי, מרוקאי, חיפאי, אמריקאי. וכך השייך ל'אלקא' הוא לפי זה 'אלאקאי'.

זו אולי סברת המבטאים 'התנא האלקאי'.

בברכה, ש"צ בר ליוואי לווינגאי הלינגוואי

היה על זה "ויכוח" בין הרב עובדיה (חשמונַאי) לרב מאיר מאזוז (חשמונאִי). כמובן ר"מ מאזוז צדק שם ואני זוכר שהוא הוכיח יפה משיר של ריה"ל שחרז גאים נוראים חשמונאים (ולא למשל הודו נא קהל אמוני שירו ושבחו לאדו-ני הציל את נין חשמונאי מיד צר כי בם הכה).

בס"ד כ"א באייר תשא"ף

בירושלמי מאויית 'חשמוניי', ואילו בבבלי מאויית 'חשמונאי'. לפי הירושלמי בוודאי הסיום הוא ay, בעוד שלפי הבבלי, יש מקום לדון אם צריך להיות 'חשמונאי' בחיריק תחת האל"ף (כפי הדקדוק) או 'חשמוניי' כפי ההקבלה מהירושלמי, ולפי צ"ל ש'לשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד'.

הפוסקים האחרונים נקטו 'חשמוניי' כמוכח מהירושלמי (ובעקבותיהם הלך הגרע"י), בעוד שהגר"מ מאזוז, הנוטה אחר המדקדקים, קורא 'חשמונאי'..

בברכה, ש"צ לווינגיי/? לווינגאי?

הבדל הכתיב בין הירושלמי לבבלי קיים גם בשמות שמיי/שמאי זכיי/זכאי יוחיי/יוחאי, ובהם כמדומני כו"ע מודים שקורים במבטא ay

בס"ד ל"ו למ"ט מונים תשא"ף

על האטימולוגיה של הכינוי 'חשמוניי' נשפכו הרבה דיות. פרופ' שמואל קליין שיער שמקור המשפחה מ'חשבון' שבנגב יהודה (יהושע טו,כו). יש מהראשונים שפירשו ש'חשמניי' הוא אדם גדול (כמו 'יאתיו חשמנים מני מצרים'. תהלים סח,לב).

ברם רש"י שם מביא בשם 'הפותרים', ש'חשמנים' פירושו 'דורונות'. לפי זה יעלה יפה ש'חשמניי' הוא כינוי נרדף ל'מתת-יהו'..

בשעתו ראיתי מאמר של פרופ' דניאל שוורץ, המשער ששמות המסתיימים ב'-יי' הם קיצור מ'… -י-ה', 'שמיי' מ'שמעיה', זכיי' מ'זכריה' 'מתיי' מ'מתתיה' וכיו"ב. לפי זה ניתן לומר גם ש'חשמניי' הוא קיצור מ'חשמניה', דורון מאת ה', ומילים אחרות 'מתת-יה'.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

'הפותרים' שמזכיר רש"י הם המלמדים שהעבירו מדור לדור את המסורת של תרגום התורה לשפת הלעז המדוברת. לדעת ד"ר אריה גאליה ז"ל, בדיסרטציה שלו על 'מסורת הטייטש של החומש', היו למלמדים מסורות קדומות מאד שעברו מדור לדור, מסורות שלא הושפעו מהפרשנים בני זמנם.

מעניין יהיה להשוות את מסורות הטייטש האשכנזיות למסורות ה'שרח' וה'תפסיר' של עדות המזרח השונות. אולי תגלה השוואה כזו יסודות קדומים משותפים.

בס"ד כ"א באייר תשא"ף

ר' עמוס חכם מביא (דעת מקרא תהלים סח,לב) את ביאורו של בעל 'מקרא כפשוטו' (ארנולד ארליך) ע"פ הערבית ש'חשמנים' הם סוסים ומרכבות.

לפי זה ניתן להציע ש'חשמניי' הוא פרש הנוהג במרכבה הרתומה לסוסים. אולי היה אחד מאבות משמפחת 'בית חשמניי' נוהג בסוסים ועל שם מקצועו כונתה המשפחה 'בית חשמניי'. וזה מסביר מדוע אין כינוי המשפחה מוזכר ב'ספר מקבים' שנכתב ע"י אחד ממעריצי המשפחה,שלא ממש אהבה את הכינוי הזה.

בברכת 'קול צהלה ורינה'
פייביש ליפא סוסנוביצקי דהארי
(בעל הפלטפורמה הישנה)