טעמא דקרא והתבוללות

"בעלמא רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש טעמא דקרא מה טעם לא ירבה לו נשים משום {דברים יז-יז} דלא יסור לבבו" (סנהדרין דף כא ע"א).
יש סוגיה אחרת שסותרת את מה שכתוב כאן?

סליחה, לא רבי יהודה אלא ת"ק (ראה פיהמ"ש סנהדרין כא ע"א ובהלכות שם). ראה באורך במאמרי לשורש החמישי.

אני חושב שהטור פוסק כרבי יהודה שהרי בכל מקום שכתוב טעם המצווה – ציצית, תפילין, סוכה – הוא טורח ומפרט את הטעם בהלכות.

זה לא אומר. הבאת הטעם לא אומרת שדורשים אותו להלכה. אמנם הב"ח בריש הל' סוכה דורש את הטעם, אבל זה וורט. אבל הרמב"ן פוסק כר"י, שכן לדעתו אין ת"ק במשנה שם.

אוקי אז נניח שלדעת הרמב"ן, מה שכתבתי יהיה נכון? התורה לא הביאה את הטעם של אבדן מעם ישראל.

ביבמות עו ע"א יש מחלוקת, ויש שם דעה שהאיסור לשאר עממין הוא רק מדרבנן. מעבר לזה, קידושין לא תופסים בהם בלי קשר לאיסור להינשא להם (ולפחות לדעת הרמב"ם יש ביטול עשה בנישואין בלי קידושין).