יראת ה'

1. הרמב"ם בהלכות תשובה י שאתה אוהב לצטט. שם הוא מתאר את העבודה מיראה כפחותה, ואת העבודה מאהבה כאידיאלית. מה שעומד בסתירה לכאן. אמנם ענית על כך בתשובה 4, אבל היכן ראית ברמב"ם שאהבת ה' היא גם יראת הרוממות (לא ראיתי בכלל שהוא מתייחס ליראת הרוממות שם)?
2. אם שתיהן – יש משהו ראוי ביראת העונש, ראוי ברמה שעליי לטפח אותה?
4. יש לך עצות פרקטיות? מה הכוונה להתבונן במעשיו? לראות נשיונל ג'אוגרפיק?

1. מה שהוא קורא שם אהבה לא שונה מיראת הרוממות. לא נכנסתי לעניין ואני לא יודע אם הרמב"ם עצמו נכנס לזה. אבל מושגית זה ודאי נמצא גם שם.
2. לא יודע. אני אפילו לא בטוח שיש ממה לירוא.
4. כל אחד ודרכו. אין לי עצות, ובטח לא אוניברסליות. זה לא חייב להיות התבוננות בעולם הטבעי. גם פילוסופיה יכולה לעשות את העבודה.

שאלה אחרונה בנושא:
תוכל להסביר כיצד אהבת ה' כוללת את יראת הרוממות?
אהבה היא דבקות וקשר תמידי עם ה' ("נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד" כלשון הרמב"ם) ואילו יראת הרוממות היא התפעלות עמוקה ומכניעה מהגודל, מהאינסוף, מהחוכמה וכו'

גם אם לא דייקתי בתיאור אהבה ויראת הרוממות, ניסיתי להראות שהם לא ממש זהים, או שהאחד כולל את השני

ההגעה לאהבת ה' דרך הכרת גדלותו והנהגתו בעולם והחכמה שיש בעולם, כוללת בתוכה יראת הרוממות. מה יש כאן להסביר? זה בא מאותו שורש, אלא שאלו שתי השלכות מעט שונות (לא מאד) שלו..

יראה זה הפחד מהיזק והוא קשור לפחד מחוסר קוהרנטיות, מטפשות, משקר (רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה).
קשור ליראה זה הדעת, האדם צריך לדעת מה מזיק\לא קוהרנטי במעשה.
כדי לחזק את היראה יש לחזק את הדעת. להבין מה פסול שם.
הצד השני של היראה זה האהבה. שהאדם נמשך לדבקים היפים הקוהרנטיים. שהאדם שמח ואוהב לעשות את המעשה הנכון.

אבל זו לא יראת הרוממות.

מה שנקרא יראת הרוממות אולי ניתן לפרש כהיפוך הגאווה המתרחש באדם או צניעות.
אבל גם זה תוצאה של יראת ה', בשביל זה האדם צריך לדעת יותר על קטנותו.
יראת ה' זה מה שנדרש כדי שהשכל יוכל לפעול והאדם להבין.
יש פה ביצה ותרנגולת ולכן נאמר: אם אין חכמה, אין יראה. אם אין יראה, אין חכמה.