לימוד דין הפקר משביעית

שו”תקטגוריה: עיון תלמודילימוד דין הפקר משביעית
יאיר שאל לפני חודש 1

שלום וברכה!
היה לי ויכוח עם מס’ אנשים ואשמח לשמוע את חוות דעתך. בירושלמי פאה (פ”ו הלכה א’), מובאת מחלוקת בין ר”י לר”ל בנוגע למקורו של הפקר-שביעית או פאה. נחלקו פרשני הירושלמי האם הגמ’ מסתפקת בנוגע למקורו של קניין הפקר או שמא הירושלמי דן בנוגע לפטור הפקר מתרומות ומעשרות ואכמ”ל. הדיון נסוב על הצד לפיו הירושלמי דן במקור למושג הפקר:
לענ”ד מסתבר שאם שביעית זה אפקעתא דמלכא ומעשה בו הקב”ה הוא הפועל [הקב”ה מפקיר] , אזי לא ניתן ללמוד ממנה את המושג הפקר שהוא מעשה ידי אדם. למרות שהמנגנון הינו זהה [החפץ מופקר], הרי עצם העובדה שהקב”ה מסוגל לדבר מסוים אינו מהווה ראיה לכך שאף ביד האדם לבצעו. ואם כך קשה על הב”י מהירושלמי הנ”ל. דווקא אם שביעית זה מעשה אדם היה יותר קל  ללמוד ממנה את המושג הפקר אותו האדם פועל ע”י מעשיו. כיצד בכלל ניתן לקחת את הקב”ה כמודל? הרי הוא יכול לעשות דברים אשר האדם איננו יכול כלל לעשות?
נרחיב את דברינו: לענ”ד מאחורי רוב ככל הדרשות, אף אלו המבוססות על ייתורים וכדומה, עומד יסוד הגיוני המוביל למסקנה שזוהי הדרשה הראויה להילמד. הדבר נפוץ בעיקר במדרשי תנאים שחכמים שונים, דורשים דרשות שונות מאותו הייתור. מכך ניתן להסיק שלפני כל חכם עמדו מס’ אפשרויות והוא בחר דווקא באפשרות אותה הוא אמר מאחר שלדעתו, עפ”י הסברא כך ראוי היה לומר. דהיינו מאחורי כל דרשה עומד הגיון מוצק ואם אינני טועה אף אתה הארכת בכך בכמה מקומות.
אם כך, כל עוד אין בסיס הגיוני להקבלה בין הפקר לשביעית אין מקום לדרוש דרשה זו.  הרי בפני הירושלמי עמדו כנראה אלטרנטיבות אחרות. הם יכלו ללמוד זאת לעזיבות אחרות, בהן יש מקום לומר שהפועל הוא הקב”ה, או שהיה בידם לקחת את הדרשה לכיוון שונה לחלוטין, לאו דווקא ללימוד של עזיבה אחרת, אלא ללימוד מסוג אחר. ומדוע עליהם לקחת את הקב”ה כמודל? הרי הוא יכול לעשות דברים אשר האדם איננו יכול כלל לעשות?
לכן מעצם העובדה שר”ל לא ראה דרשה זו כבעייתית עלינו להסיק שבדומה לשביעית, אף בהפקר הקב”ה הוא מחיל החלות, והאדם במעשיו רק מכשיר את הקרקע.ואכן אחרונים רבים שאומרים שהפקר זה חלות מכח התורה.
גם  בשביעית וגם בהפקר התורה קבעה שבמציאות x  ה’ יחיל חלות. הקב”ה לא צריך את הסכמתו של האדם, אלא קבע שבמציאות הזאת הוא בוחר להחיל חלות כפי שבחר להחיל בתחילת שביעית. דהיינו הצורך הוא לא באישורו של האדם אלא במציאות מסוימת אותה הקב”ה הגדיר מראש “ובמקרה” בהפקר מציאות זאת תלויה באדם, אך זהו דבר חיצוני ולא מהותי.     
רבים חלקו על דברי, ואשמח לשמוע את דעתך

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני חודש 1

ממש לא הכרחי לדעתי. גם למבי”ט אפשר היה להסביר שהירושלמי משווה בין הפקרה של הקב”ה לבין הפקר שנעשה על ידינו. זו לא שאלה אם הוא יכול להפקיר. הוא יכול גם להעלים את כל העולם, והפה שאסר הוא הפה שהתיר. השאלה האם הוא מכיר במכניזם של הפקר, ואם כן אז אין סיבה שאנחנו לא נוכל לעשות זאת.
אסביר יותר. הרי אין כאן מניעה פיזית שרק מי שהוא כל יכול יכול להתגבר עליה. גם בני אדם יכולים לנענע שפתיים ולומר “שדה זו הפקר”. השאלה היא רק האם זה מועיל או לא. אבל לעניין זזה אין סיבה לחלק בין הקב”ה לבין בני אדם. אם הקב”ה עושה זאת אז כנראה שזה מוגדר, ומכאן שהפקר הוא דבר מועיל.
מה עוד שאי אפשר להקשות על המבי”ט מכוח דעות מסוימות ששנויות במחלוקת בפירוש הירושלמי. 

מן החרכים הגיב לפני חודש 1

אם אפשר שאלה. מה בדיוק ההבחנה בין חלות מאדם לחלות מה’. הרי בהחלט ייתכן שגם בהפקר ממוני רגיל המכניזם הוא שכשהאדם מפקיר אז מלכא מחיל חלות הפקר. כלומר ההפקר מצד האדם הוא התנאי (המצב) ולא הסיבה, ומה שמסבב את החלות באמת זה רצון הקב”ה. כמו שבשנת שמיטה הקב”ה מבצע אפקעתא דמלכא (למביט) כך ברגע שהאדם מפקיר אז הקב”ה מבצע אפקעתא מצידו. [ובמקרים שאומרים בממון רחמנא אפקריה כמו אבודה מכל אדם או דברים דומים פירושו שההתחלה לא התחילה בידי אדם].

mikyab צוות הגיב לפני חודש 1

ההבחנה היא בדיוק מה שתיארת. אם אתה מניח שבסוף משהו נעשה על ידי הקב”ה אז כמובן שההבדל הוא רק בשאלה מהו הטריגר לפעולה של הקב”ה.
(אגב, אתה מניח כאן ריאליזם משפטי, כלומר שהפקר אינו רק סטטוס משפטי אלא גם משהו קורה במציאות.)

מן החרכים הגיב לפני חודש 1

א. כלומר לקושיית השואל ולפי הנחתו שאין ללמוד ממעשי הקב”ה למעשי אדם, אפשר להשיב שהמבי”ט יאמר שגם הפקר ממוני הוא בעצם אפקעתא דמלכא וכל מה שהאדם עושה הוא רק הטריגר? להוסיף רכיבים שקופים זה בחינם.

ב. בניסוחים התבטאתי כאילו אני מניח ריאליזם משפטי, אבל התוכן לכאורה זהה גם בסטטוסים. מישהו או משהו הוא הסיבה היומיאנית לכך שהסטטוס נקבע החל מזמן מסוים. לא כך?

mikyab צוות הגיב לפני חודש 1

א. כן. בהנחה שבכלל הקב”ה צריך לעשות כאן משהו.
ב. לא. הסיבה היא הדיבור והרצון. התוצאה יכולה להיות רק סטטוס שהוא עניין תיאורטי ולא מציאות כלשהי.

השואל הגיב לפני חודש 1

לגבי דבריו של ‘מן החרכים’, זה גופא מה שאמרתי שנצטרך לומר אליבא דהמבי”ט וזאת הייתי כוונתי בחלות מכוח המעשה ולא מכוח האדם
לגבי דבריו של מיכאל אברהם, אשמח לשאול שאלה. כמובן שאני ער לאפשרות שהעלית, לפיה הקב”ה מכיר בקיומו של מנגנון זה, אך זה גוף הספק לענ”ד. הרי אחד מהקשיים בהפקר, זה שאין בו מעשה קניין, ורציתי לטעון שעצם העובדה שהקב”ה לא נזקק למעשה קניין, אין אנו יכולים לדעת בוודאות האם זה משום שהוא מכיר במנגנון, או שמא זה בגלל שהוא כל יכול. בגלל שהדבר נשאר בספק, אין דרך ללמוד מהקב”ה, אלא אם כן נטעון שגם הפקר ממוני הוא אפקעתא דמלכא

מן החרכים הגיב לפני חודש 1

[צודק, לא שמתי לב. אולי תוכל להצביע על נפק”מ האם בהפקר האדם מחיל את החלות או שבמצבים שהאדם מנסה להחיל את החלות מזדרז הקב”ה ומחיל אותה בעצמו? (לכאורה אפשר גם להגיד שלא הקב”ה מחיל את החלות אלא הקב”ה מכה בפטיש רוחני גדול והכאה זו היא היא שמחילה את החלות).]

השאר תגובה