לימוד על ידי בנין אב‎

שלום רב.
יש נוהג בישיבות לחשוב שכל פסוק מלמד את ההיפך ממה שכתוב בו. שהרי אם מה שמופיע בפסוק הוא כלל, אז מדוע צריך את הפסוק? לכן ברור שהכלל הוא הפוך, והפסוק בא לחדש שיש מקרה חריג מהכלל. הבדיחה על כך היא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", מכאן שאדם צריך לשמוע בקול אישתו. בישיבות כמובן לומדים ההיפך: מכאן שלא צריך לשמוע בקול אישתו, ולכן היינו צריכים את הפסוק כדי לחדש לאברהם שהוא כן צריך.
כך למשל הגמרא בפ"ק דיבמות לומדת עשה דוחה ל"ת מכלאיים בציצית. גם שם אפשר היה לומר שעשה לא דוחה לאו, וציצית בכלאיים הוא חריג, אבל הגמרא לומדת משם כלל לכל התורה.
 
לשאלתך, איני מכיר התייחסות עקרונית לבעייה הזאת, והתיאוריה שלי אומרת כך:
 
ראשית, יש להבחין בין הכללה מהמקרה שבפסוק לכל התורה. יצירת כלל כללי, לבין אנלוגיה ממקרה פרטי למקרה פרטי אחר. בנין אב מכתוב אחד הוא בד"כ אנלוגיה ומשני כתובים זה לפעמים כך ולפעמים כך. אמנם הגבול אינו חד, שהרי אנלוגיה לכמה מקרים פרטיים גם היא אנלוגיה. נדמה לי שאם מדובר בכמה מקרים ולא בכלל עקרוני זו עדיין אנלוגיה. כך למשל הרחבה לכלל העריות נראית לי אוסף של אנלוגיות ולא הכללה (כל אחת מהעריות היא מקרה שדומה לערווה שבפסוק). לעומת זאת, יצירת כלל על מצוות עשה שהזמן גרמן זו הכללה ברורה (כי הדמיון למקרה שלפנינו הוא בפרמטר מאד לא טריביאלי – התלות בזמן. בלשון הלוגיקנים זה מה שמכונה אבדוקציה (פירטתי קצת בתחילת המחברת הרביעית שלי באתר).
 
אנלוגיה מהפרט בפסוק לפרט אחר (או כמה פרטים), כלומר בניין אב מכתוב אחד, לדעתי תמיד עושים כל עוד יש דמיון. השאלה היא מתי עושים הכללה מהמקרה שבפסוק לכלל כללי. וכאן תמיד חשבתי שהדבר כנראה תלוי בשאלה מהי נקודת המוצא: האם הכלל הזה סביר או לא. אמנם גם בזה אפשר לומר בשני אופנים:
א.
1. אם הכלל סביר אז הפסוק מיותר, ומכאן שהוא דווקא בא לצמצם אותו רק למקרה הזה ולומר שהכלל אינו נכון. 2. אם הכלל לא סביר, אז הפסוק לא נצרך כדי להחריג את המקרה שבו הוא עוסק, והמסקנה שהוא בא ללמד את הכלל.
אלא שאז יוצא דבר מוזר: שדווקא כללים לא הגיוניים נלמדים מפסוקים ומה שהגיוני נדחה.
ב.
1. אם הכלל סביר אז סביר להרחיב את הפסוק וליצור ממנו כלל גורף. 2. אם הכלל אינו סביר, אז הפסוק כנראה מחדש דין מיוחד ואין סיבה להרחיבו אל מעבר לזה (אין ראיה שיש כאן כלל כללי. אין לך בו אלא חידושו).
 
אז מה מהדרכים נכונה? דומני שצריך לחלק בין רמות סבירות שונות. אם הכלל אינו בלתי סביר, אבל גם לא היינו אומרים אותו ללא הפסוק, אז יש ללכת בדרך ב. הפסוק בא לאשר לנו ליצור את הכלל הכללי (כי מסברא לא היינו עושים זאת לבד). אבל אם הכלל סביר לגמרי אז אם הפסוק בא לומר לנו להרחיב אותו הוא מיותר, ולכן המסקנה המתבקשת היא שהוא דווקא בא לצמצם, כדרך א.
 
כל זה דורש מחקר יותר רחב ומעמיק כמובן. אלו רק קווי מחשבה ראשוניים.
 
להתראות,