לקס ספציאליס

שו”תלקס ספציאליס
טירגיץ שאל לפני 10 חודשים

גמרא מכות יב ע”א. אב שהרג בשוגג את בנו האחד האם בנו השני נעשה לו גואל הדם, הגמרא חשבה בהו”א שלפי ר’ יוסי הגלילי שגאולת הדם היא מצווה ולא רשות אז בנו נעשה לו גואל הדם ודוחה את מצוות כיבוד אב, ולמסקנה אין מצוות כיבוד אב נדחית בפני מצוות גאולת הדם ובנו לא נעשה לו גואל הדם (כי יש לימוד כללי שבן אינו נעשה שליח להכות ולקלל את אביו חוץ ממסית שכתוב בו לא תחמול ולא תכסה).
 
חשבתי לבאר את ההו”א (שמצוות גאולת הדם דוחה את מצוות כיבוד אב) והמסקנה (שמצוות גאולת הדם אינה דוחה את מצוות כיבוד אב) באופן מסוים ומבקש ברשותך אם תוכל ותואיל להודיעני דעתך [יען כמדומני שהדברים מגיעים להבנת הכלל לקס ספציאליס דהוא מנח בציקלונך ועשוי למשמש בו כל שעה, ולשאלה האם מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחבירו שעומדות לפניו שקולות חייב לבחור במצוות בין אדם לחבירו שבמק”א צידדת שחייב לבחור בבין אדם לחבירו דאיכא תרתי, והאם זה שאב אינו יכול לצוות על כיבוד אב כנגד מצווה אחרת כי ‘כולכם חייבים בכבודי’ היינו דווקא כשהוא מצווה בעצמו או שגם כשכבודו ‘ממילא’ מנוגד למצווה אחרת אין כיבוד אב עומד כנגד שום מצווה, שגם רעיון מעי”ז עלה באותו דיון על מצוות בין אדם למקום ולחבירו].
 
הצד שמצוות גאולת הדם דוחה את מצוות כיבוד אב (כלומר או שחייב לגאול או שיש לו רשות לבחור איזו מצווה לקיים) י”ל ע”פ “לקס ספציאליס” הנזכר, שמדובר בכך שכל הגואלים חייבים בכבוד האב שהרג בשוגג וא”כ אם מצוות גאולת הדם תידחה אז היא תתבטל *עקרונית* במקרה הזה לגמרי (‘עקרונית’ כלומר לא שמתבטלת מחמת מאורע שהזדמן לפניו אלא שמתחילה ועד סוף המצווה עליו אינה מסורה לקיום), בעוד שאת מצוות כיבוד אב היה אפשר לו לקיים לפני כן ובשאר הזמן עד שיזדמן לו להרוג את אביו.
 
ולמסקנה שמצוות גאולת הדם אינה דוחה את מצוות כיבוד אב (כלומר אסור לו לגאול, ואולי זה רק משום שוא”ת) י”ל שלקס ספציאליס (להלן ל”ס) עוסק רק במקרים שבהם המצווה כולה תתבטל באופן עקרוני, כמו שאם יימנעו מלהרוג מחללי שבת כדי לא לעבור על לא תרצח אז חובת הריגתם תתבטל לגמרי, ולכן ברור שכוונת הקב”ה שכן יהרגו מחללי שבת ויידחה איסור לא תרצח דאל”כ למה כתב להרוג, אבל כאן מצוות גאולת הדם באופן כללי יש לה קיום בהריגות אחרות בשגגה שבהן הגואל אינו בנו של ההורג בשוגג, ולכן לא שייך כאן ל”ס הנ”ל.
 
[אלא שאם כן צריך להבין מדוע אסור לבן לגאול, ואיננו אומרים שיש לפניו שתי מצוות ויעשה מה שיחפוץ, או יעשה הגרלה, כמו שאם יש לפניו שתי אבידות אחת של שמעון ואחת של ראובן ויכול להשיב רק אחת אז משיב איזו מהן שרוצה (או עושה הגרלה), ולכאורה לא סביר לומר שאסור לו להרוג את אביו רק בגלל שב ואל תעשה עדיף.
 
וחשבתי לומר שלזה הביאה הגמרא את הכלל שאין בן נעשה שליח בית דין להכות את אביו. שלכאורה תמוה מה עניין זה לזה, אין הבן נעשה שליח לפי שב”ד יכולים למנות שליח אחר ולמה שהבן יקפוץ בראש להכות את אביו ולעבור על כיבוד אב, וכיון שאפשר שיתקיימו שניהם (כיבוד אב והכאת האב) אז אין שום סיבה לעבור על כיבוד אב, אבל בגאולת הדם כתוב שבן אינו נעשה גואל לאביו כלומר בשום מצב אינו נעשה גואל ואפילו אם הוא הגואל היחיד אסור לו להרוג את אביו, ונמצאת מצוות גאולת הדם בטלה לגמרי, וא”כ מה עניין זה לשליח בית דין אתמהה. אלא שע”פ האמור יש לבאר קצת, שיש לפני הבן שתי מצוות שקולות, מצוות גאולת הדם ומצוות כיבוד אב, ובמקרה כזה בדרך כלל יבחר איזו מצווה שירצה, אלא שלומדים משליח ב”ד שצריכים להימנע מלהפר את מצוות כיבוד אב ולכן הבן חייב לבחור דווקא לקיים את כיבוד אב ולא לקיים את גאולת הדם. אלא שעדיין הדברים מגומגמים ואין הדמיון עולה יפה.]  
 

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 10 חודשים

הנחת היסוד שלך לגבי ל”ס טעונה בירור. אתה מניח שיש היררכיה הכרחית לפי היקף המצווה או האיסור. אני כלל וכלל לא בטוח בזה. הרי יש סברא פרשנית מאחורי לקס ספציאליס, ובפשטות זה רק במקום שהמצווה כולה בטלה. למשל, אם לא נהרוג מחללי שבת בגלל לא תרצח אז מצוות הריגת מחללי שבת נמצאת מיותרת בתורה. אז מה משמעות הפסוק? למה הוא נכתב? אבל אם זה מתבטל רק עבורי אין שאלה מדוע הוא נכתב. לכן במצב כזה ספק בעיניי האם באמת יש עדיפות לכלל הרחב על פני הצר יותר.
מעבר לדיון הזה, מפשט הדברים לא נראה לי לתלות את השינוי בין ההו”א למסקנה בל”ס. בהו”א סברו שאם זו מצווה אז נאמר לגבי כולכם חייבים בכבודי, ולמסקנה גם אם זו מצווה אסור להיעשות גואל דם, כי אין כאן כבוד האב מחמת ציוויו (כמו שכתבת). סברא זו לא תלויה בל”ס.
ההשוואה לשליח בי”ד אומרת שסברתי מלמעלה נכונה. כלומר שאין משמעות לל”ס אם ביטול המצווה הוא רק לגבי אדם מסוים. לכן זה שאפשר למנות שליח בי”ד אחר לא עושה הבדל לעומת גואל דם.

טירגיץ הגיב לפני 10 חודשים

תודה רבה. כיון שהגבלת ל”ס שרק מונע ביטול גורף של כלל היא גם המסקנה לפי הפירוש שהצעתי אז נראה שהעניין מוסכם. [התעוררתי להרהר בזה לגבי השימוש שלך בל”ס לעניין סיבתיות ובחירה, שמקום הסיבתיות יצטמצם לטובת האינטואיציה שיש בחירה. כלומר הרהרתי האם המצווה הפרטנית היא כח האינטואיציה ככלל או האינטואיציה המסוימת. ומשם קיפצו המחשבות כדרכן. אבל אני צריך עוד לסדר את מחשבותיי בעניין אז לא הצגתי את זה (פתע נ”ל שגם זה סוג של דיון קר בלי מימדים רגשיים וכו’)]

לא בדיוק הבנתי האם וכיצג הסברת את הראיה של הגמרא משליח ב”ד, אם ננקוט בהנחה סבירה שתמיד אפשר למנות את אחד הדיינים כשליח חלופי ומנגד לא תמיד קיים גואל דם אחר שירדוף וישיג. תוכל לחזור?

mikyab צוות הגיב לפני 10 חודשים

בל”ס לגבי אינטואיציות ההיגיון דומה מאד. רק היכא שאחת מהן תתבטל לגמרי יש מקום לשיקול הזה. זהו באמת המצב בקונפליקט בין בחירה לסיבתיות. אם נבחר בסיבתיות הבחירה מתבטלת לגמרי, אבל לא להיפך.

מה שכתבתי הוא שמזה שהגמרא משווה שליח בי”ד לגוא”ד זה מוכיח שבשניהם לא קיים ל”ס. ועדיין ניתן לערער על ההשוואה כשלעצמה. דומני שההסבר הוא שבגמרא מוכיחים משם שגם למ”ד גואה”ד רשות אין הבן נעשה גוא”ד. אם זו רשות, אז אין מקום לחלק בין זה לבין שליח בי”ד מבחינת זה שיש אלטרנטיבות. כעת גם בגוא”ד יש אלטרנטיבה – לא לגאול דם (כי זו רשות).

אגב, יש לדון האם מדובר במזיד או בשוגג (גם במזיד יש תפקיד לגוא”ד). אני זוכר דיון בכלי חמדה שעוסק בזה בהרחבה כשהוא דן בחוסת כיבוד אב לאבא רשע. אם מדובר במזיד אז האבא רצח את בנו והוא רשע, ובכ”ז הבן לא נעשה גוא”ד, ומוכח שיש חובת כיבוד באב רשע בחייו (הוא מחלק מול אחרי מותו).

mikyab צוות הגיב לפני 10 חודשים

כמובן שמדיני שליח בי”ד זה מוכח מיניה וביה, שהרי שם ברור שמדובר ברשע שחטא במזיד.

טירגיץ הגיב לפני 10 חודשים

הבחירה מתבטלת לגמרי אבל כח האינטואיציה באופן כללי לא מתבטל לגמרי. האם מה שמקביל למצוות הריגת מחללי שבת (שלא יכולה להתבטל) הוא האינטואיציה המסוימת לגבי בחירה (ולכן מפעילים ל”ס), או מה שמקביל למצוות הריגת מחללי שבת היא כח האינטואיציה ככלל. זה לא נראה לי מובן מאליו לדמות אינטואיציה מסויימת למצווה מסוימת, ולא לדמות את האינטואיציה ככלל למצווה מסוימת. מ”מ אין לי טענה בנידון.

לכאורה גם אם מדובר במזיד אפ”ל שהאב עשה תשובה ואז כן חייבים בכבודו.

מיכי הגיב לפני 10 חודשים

אבל יש לי אינטואיציה שיש בחירה. למה לבטלה אם אפשר שלא?! העיקרון הוא שמוותרים על כמה שפחות אינטואיציות. אתה צודק אם הייתה אינטואיציה סיבתית ספציפית להחלטות ערכיות של האדם. אז זה אולי היה שקול.

טירגיץ הגיב לפני 10 חודשים

כמו שלמסקנה מבטלים את מצוות גאולת הדם שמוטלת עלי אף שאפשר שלא (ומצוות כיבוד אב תתקיים בשאר הזמן), למה לבטלה אם אפשר שלא? מדוע לא נכון שהעיקרון הוא שמוותרים על כמה שפחות מצוות (שמוטלות עלי). אני מסכים שיותר סביר כדבריך אבל נראה שבעיניך זה ממש מובן מאליו ואת זה עוד לא הבנתי.

mikyab צוות הגיב לפני 10 חודשים

הסברתי שהגמרא אומרת את זה בהנחה שגאולת דם אינה מצווה אלא רשות. הרי זה גופא הדיון. על הצד שזו מצווה באמת אומרים שזה דוחה, וזאת בגלל סברא אחרת (כולכם חייבים בכבודי. אלא אם מחלקים בין כבוד שהוא תוצאה של הבעת רצון של האב לכבוד טבעי).

טירגיץ הגיב לפני 10 חודשים

אבל אני מדבר לפי המסקנה של הגמרא שגם אם גאולת דם מצווה היא לא דוחה כיבוד אב, כמו שמוכח מהברייתא שרק במסית בן פוגע באביו (אולי מסית זה לימוד כללי מדאיצטריך ומלמד הפוך ש*בכל* שאר המקרים לרבות גאולת דם הבן כן יחמול. מ”מ אני לא הבנתי ככה). לא משנה איך נפרש את הסברות בהו”א ובמסקנה בגמרא, הדין למעשה הוא שגאולת דם אפילו למ”ד מצווה היא לא דוחה כיבוד אב כלומר שלא שייך כאן ל”ס. “ותיסברא בין למ”ד מצוה בין למ”ד רשות מי שרי, והאמר וכו’ “

mikyab צוות הגיב לפני 10 חודשים

לא הבנתי מה קשה. הגמרא מסיקה שאם זו מצווה אז פשיטא שאינו נעשה גוא”ד, אבל היא באה כעת להוכיח שאפילו אם זו רשות הבן לא נעשה גוא”ד, וההוכחה היא משליח בי”ד שלמעט מסית אינו נעשה שליח בי”ד על אביו. כלומר הגמרא משווה שליח בי”ד (בכל הדברים פרט למסית) לגוא”ד לצד שהוא רשות, ומוכיחה משם שאין נעשה גוא”ד גם אם זו רשות.
מדוע שליח בי”ד דומה לרשות? בדיוק בגלל הסברא שלך שבי”ד יכול לבחור שליח אחר.

טירגיץ הגיב לפני 10 חודשים

אני לא רואה איפה הגמרא אומרת דבר כזה. הגמרא מביאה שתי ברייתות אחת שנעשה גואל הדם ואחת שלא, אומרת לימא הא ר’ יוסי הגלילי (גואל הדם מצווה ולכן אפילו בן נעשה גואל הדם) והא רבי עקיבא (גואל הדם רשות ולכן בן לא נעשה). ואז דוחה שאפילו למ”ד מצווה אין בן נעשה גואל הדם (“ותיסברא בין למ”ד מצוה בין למ”ד רשות מי שרי”) ומעמידה את הברייתא שנעשה גואל הדם בנכד ולא בבן. כלומר למעשה בן לא נעשה גואל הדם גם למ”ד מצווה (כיבוד אב כשהוא ללא ציווי של האב דוחה את מצוות גאולת הדם) ואת זה הגמרא לכך שאינו נעשה שליח בית דין (אם כי אולי זה לימוד מיוחד ממסית).

mikyab צוות הגיב לפני 10 חודשים

סליחה, הפכתי את הצדדים. הגמרא באה להוכיח שגם למ”ד מצווה אין רשות להיות גוא”ד, ומוכיחה זאת משליח בי”ד. אתה מקשה שבשליח בי”ד יש אפשרות לבחור אחר ובגוא”ד המצווה עליו.
אולי הגמרא לא רואה בזה חילוק, שכן אם יש מצווה אז הוא יכול להיות שליח בי”ד גם אם ניתן לבחור אחר. סו”ס מצווה קעביד, וגם אם ניתן לעשותה על ידי אחרים עדיין המצווה דוחה כיבוד הורים. בלשון למדנית זה הותרה ולא דחויה (אף שכידוע אני לא מבחין ביניהם).
אגב, למסקנה שמחלקים בין בנו לבן בנו, רואים שיש אופציה אחרת. הנכד יכול להיות גוא”ד. או לפחות מדובר גם במקרה כזה, ולכן שפיר ההשוואה לשליח בי”ד טובה.

טירגיץ הגיב לפני 10 חודשים

ותוכל לחדד לי שוב כעת מדוע באמת מצוות גאולת הדם באדם המסוים הזה, מתוך כלל האנשים שעליהם המצווה מוגדרת, אינה לקס ספציאליס לדחות את כיבוד אב ולכן לא דוחה? [והאינטואיציה המסוימת שיש בחירה, מתוך כלל האינטואיציות שבכוחן אנו מחזיקים, היא כן לקס ספציאליס כלפי האינטואיציה שהכל סיבתי ולכן כן ‘דוחה’]

מיכי הגיב לפני 10 חודשים

הסברתי. כי שום פסוק לא יוצא מיותר גם אם נאמר לו שלא יגאל דם. ל”ס הוא רק אם הפסוק נותר ללא תוכן.
אם יש לי אינטואיציה שיש בחירה ומולה יש לי אינטואיציה סיבתית כללית (לא אינטואיציה נפרדת על דטרמיניזם) אז עדיף להותיר את שתיהן על כנן. אם הייתה לי אינטואיציה ספציפית לגבי הסיבתיות בהכרעות ערכיות, באמת לא בטוח שהייתי אומר ל”ס.

טירגיץ הגיב לפני 10 חודשים

אבל למה מאמינים לאינטואיציה בכלל, זה לא שכל אינטואיציה יש לה כוח משלה (אם אני מבין נכון) אלא שיש טיעונים כלליים לתוקף האינטואיציה. לכן אינטואיציה מסויימת (בחירה) מתוך כלל האינטואיציות היא לכאורה דומה להטלה מסויימת של המצווה עליי מתוך כלל ההטלות של המצווה. אני שואל רק אם הטענה (שבבחירה יש ל”ס ובגואל הדם אין) פשוטה בעיניך וברורה, אם זה (רק) הכרע הדעת לכאן ולא לשם אז אה”נ מקבל את דבריך.

מיכי הגיב לפני 10 חודשים

זה סביר מאד בעיניי.
אני לא חושב שהאינטואיציה היא מכלול אחד. אין טיעונים לטובתה כי כל טיעון בנוי עליה. זה כושר אנושי שמניב הרבה תובנות. כמו שהחשיבה אינה מכלול אחד (שאם לא כן ביטלת תורת ל”ס).

טירגיץ הגיב לפני 10 חודשים

מבין. תודה

טירגיץ הגיב לפני 8 חודשים

ראיתי ניסוח נאה של משהו מעין הכלל ‘לקס ספציאליס’ בברייתא בגמרא סוטה יד ע”ב “כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו, מניחים את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופסים את שמקיים עצמו ומקיים חבירו”.
שם יש שני חלקים בתוך פסוק אחד שבפשוטו סותרים, אז מפרשים אחד בפרשנות קצת מרחיבה כדי שיהיה מקום גם לשני, שאילו יפרשו את אותו אחד בפרשנות מצומצמת כפי שכנראה היו מפרשים אילולי קטע-הפסוק השני אז לא יהיה מקום לקטע-הפסוק השני.

כתוב בפסוק “וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרון לפני ה’ אל פני המזבח”. לפני ה’ מתפרש שמגישים את המנחה בצד מערב של המזבח, אל פני המזבח מתפרש בצד דרום של המזבח. תנא אחד עושה פשרה ומכריע שמגישים בזווית דרום מערב של המזבח. אבל רבי אלעזר בברייתא לא אומר כך, אלא תחילה שולל את האפשרות לבחור שרירותית בין שתי אופציות טובות (רש”י יגישנה לאחד מהם, רצה למערבה רצה לדרומה), ואומר שיגיש בדרום וזה עדיין נחשב ‘לפני השם’ כי הכהן עומד כנגד ההיכל (ואילו להגיש במערב זה בוודאי לא נחשב ‘אל פני המזבח’). [רואים שיש כאן ג’ שיטות פרשנות שונות ויל”ע בהן ובקשר לשאר מקרים ששני כתובים מכחישים זה את זה]

Back to top button