מה הטעם לפסוק הלכה בטהרות?

פסיקה בטהרות יש לה כמה מטרות: א. יש לזה נפ"מ ישירה בהלכות אחרות (כמו סכך בסוכה שאין לעשותו מדבר המקבל טומאה). ב. יש נפ"מ עקיפות: כלי לטומאה הוא כלי לשבת. ג. כל לימוד צריך להסתיים בפסיקת הלכה. לא רק המשיח יפסוק אלא כל אחד מאיתנו אמור לפסוק לעצמו, וכך חכמי כל דור. לכן גם הרמב"ם או הטור פסקו הלכה בלי לוודא שככולנו נלך אחרי פסיקתם ולא בהכרח כדי שנעשה זאת. הם למדו והמסקנה שלהם היא פסק ההלכה. הלימוד אינו אמצעי לידיעת ההלכה וקביעת ההלכה אינה מטרת הלימוד. צורת הלימוד היא עיון והגעה למסקנה הלכתית. גם בדין בן סורר ומורה שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה (גם לעתיד לבוא) פוסקים הלכות (למשל הרמב"ם בהל' ממרים).  אני משער שהמדיניות של הרי"ף היתה מעשית ולא לימודית גרידא. הוא רצה להכריע הלכות ליישום ולא בהכרח כחלק מלימוד תורה. לכן הוא פסק רק את ההלכות שנוגעות לזמה"ז (כעין קיצור שו"ע). לעומת זאת בברטנורא דומני שמטרתו היא לימודית ולא מעשית (אחרת הוא היה מסדר ספר הלכה ולא פירוש על המשניות). יש עוד הרבה דברים יש בהם צורך, ולכל חכם עושה את כל מה שיש בו צורך. כל אחד קובע לעצמו את מטרותיו משיקוליו הוא. העובדה שיש במשהו צורך לא אומרת שהרי"ף צריך לעשות אותו. הוא גםם לא כתב ספרי מוסר ופירושים לתנ"ך וחיבורי רפואה.