מוחלטות של הכרתנו וקיום החלטי של תורה ומצוות

שו”תקטגוריה: אמונהמוחלטות של הכרתנו וקיום החלטי של תורה ומצוות
שלמה שאל לפני חודש 1

שלום וברכה לרב מיכי
כבר חודשים ארוכים אני נהנה לעשות פעם בפעם גיחות לאתר, לטעום קצת רציונליות טהורה ומחשבה ישרה.
זמן רב מטרידה אותי השאלה הבאה – שראיתי שענית לה כמה וכמה פעמים, וגם הפנית לתשובות רבות אחרות בנושא – אבל משהו שקולע ממש לשאלה שלי לא הצלחתי למצוא. אם תוכל להפנות אותי לשאלה מדויקת שנוגעת לשאלתי במדויק – אשמח.
ובכן, שאלתי כך: באופן פשוט, אדם מאמין סבור שאמונתו היא מוחלטת. כלומר, הוא לא \\\’חושב\\\’ שהתורה נכונה – אלא ברור לו שהתורה נכונה, במאת האחוזים. האמונה שלו היא מוחלטת. כך לדעתי סבור רוב הציבור המאמין, בכל הדתות כולן (למעט, אולי, המזרחיות, אבל הן כלל לא מתעסקות בשאלה האם אנחנו צודקות או לא; כולם צודקים). 
ראיתי שאתה טוען שאין כזה דבר ידיעה מוחלטת – ובכן, זו המסקנה אליה גם אני מגיע. שאלתי מתעוררת, כיון שאינני מסוגל ולחיות בעולם בו אמונותיי אינן מוחלטות (אסביר בהמשך מה הסברא), ולפיכך אני מחפש את הבסיס להחליט את הנחותיי (כלומר לגרום להן להיות מוחלטות).
מדוע אני טוען שאין, באופן פשוט, דרך למוחלטות? כל כלי ההשגה שלנו חלקיים וסופיים; לפיכך, כל השגה אליה נגיע תמיד תהיה מסופקת. כל הראיות יכולות להצביע לכיוון מסוים, אבל לעולם זה יישאר בגדר הנחה אפשרית, ולא יותר.
אפילו ההתגלות, שלכאורה היא היא הדרך האופטימאלית להגיע למוחלט ולהשיגו – גם היא מוטלת בספק. אף אם תהיה הנבואה ודאית לאדם כמו ראה קיר שחור – והלא הראייה עצמה מוטלת בספק. ספק קלוש אומנם, שלא מתעורר אצלנו כמעט לעולם; אבל בכל זאת, בהגדרה יש כאן ספק. 
אם יש ספקות בכל, איך בכל זאת יש אנשים בעלי משנה סדורה, ודאית? לדעתי, יש איזה \\\’זיק פנימי\\\’, משהו פנימי שנמצא באדם, הדעה המתאימה לפרצופו, אם נרצה להתנסח בלשון חכמים, והיא סוללת לפניו את השביל. היא המביאה לכך שר\\\”י לא יבין את התורה כמו רבי ישמעאל, בית הלל לא כמו בית שמאי. הטענות הלוגיות והמציאותיות מוסדרות ומיושבות, אך אחריהן – נשארים הפערים המהותיים הללו, אותם כמעט אין דרך לפתור. ככה אני רואה את הדברים! למה? לא יודע. ככה אני רואה אותם.
כלומר, באמת אדם כן יכול להגיע למוחלטות מסוימת; מתי? כאשר היא חווייתית עבורו, נובעת מתוך תוכו. לא השתנה כאן שום דבר במציאות, לא הובאה ראיה אונטולוגית אקזוטית או הוכחה לוגית מבריקה. פשוט – ככה הוא מרגיש. ומי יאמר לו מה תעשה, מי יאמר לו מה תפעל?
וכאן מגיעה שאלתי: אם אין \\\’אמת מוחלטת\\\’, אלא אמת שהיא נחלת האינדיבידואל בלבד, והנחות משוערות – איך בכל זאת אנחנו מדברים על תורה, אלוהים, וכו\\\’ וכו\\\’ – דברים רבים שמוצגים כערכים מוחלטים כל כך? ומילא, אם הם היו סתם אמונה בישויות ערטילאיות – להלן אלוהים, ותורה, לך לקורס על הוכחות לקיומן, וחסל. אבל הן מחייבות אותנו, וכובלות אותנו במסגרת כה נוקשה! 
האם אני באמת אשמע להן, כאשר אני מסופק באמיתותן ויש משקל מנוגד על כף המאזניים, כבד יותר?
הרי, האמונה שלי בהן מבוססת על מצע רציונלי כלשהו. אם האמונה מוחלטת, כלומר מהווה גבול שלא ניתן לפורצו, לא משנה מה יהיה – מעולה. הנכונות לא תלויה בי, ואני בטל כלפיה ביטול גמור. אך אם אני הוא שקובע שהאמונה נכונה, נכונוּת שמותנה במצע רציונלי מסוים – כאשר יתעורר אצלי שיקול נגדי, חזק מספיק, אני כבר לא אשמע לאותה אמונה!
ואסביר יותר: רציונליות, לטעמי, סותרת את הדבקות. אם הכל מותנה בהבנה שלי, וברגע שמשהו יראה לי נכון יותר אתנהג על פיו – לעולם לא אוכל להגיע לדבקות. הדבקות היא ביטול שלי כלפי משהו נשגב ממני. אם אני רואה אך ורק את עצמי – לעולם לא אוכל להגיע למשהו נשגב יותר. לטעמי (זהו פן קצת מיסטי שלי), אך ורק דבקות כזו, מוחלטת, יכולה לרומם את האדם למדרגה רוחנית גבוהה יותר. וזה הגיוני, במובן מסוים; כי אם אני כל הזמן שופט את האמונה, ואני מעליה, והיא תמיד אורחת בחיי, ועצם קיומה מוטל בספק, ולעולם לא קונה לה משכן של קבע – תמיד נהיה זרים אחד לשני.
תאמר; אכן, אין אפשרות להגיע לדבקות – ובכן, יהיה זה צר לי, אך לא אוכל לקבל זאת. לא אוכל לחיות כך. מעבר לכך שישנם אנשים שכן הגיעו לשם (אומנם בודדים, אבל אני כן מאמין בכוחות רוחניים של אנשים), ה\\\’ והתורה מהווים נטל כבד מידי, רציני מידי, ותובעני מידי – מכדי שאני אעשה אותו רק בגלל ש\\\’נראה לי כך\\\’. יש בתורה יותר מידי דברים לא הגיוניים ביחס למצע הרציונלי עליו אני מאפשר לעצמי להאמין בתורה, וכמו שראיתי שאתה עצמך כתבת, יש סיכוי גדול שאם היית נתקל במקרה שמבחינה מוסרית אתה חש שלא ייתכן לפעול בו כפי שמצווה התורה. 
האם חיים דתיים כאלו הם הגיוניים? לעניות דעתי לא כל כך. דת ואמונה באופן מידי מתקשרות לביטול והכפפה, של רצונותיי; מחשבותיי; דעותיי – אל אותה אמת מוחלטת, או לפחות שמתיימרת להיות כזו.
זה קצת פרדוקסלי: אני עצמי טוען שאין לנגד עיניי דרך להגיע אל אמת מוחלטת כזו, אז מה אני רוצה? אבל מצד שני, אני לא רואה טעם כל כך בנשיאת נטל כה כבד בדמות תורה ומצוות, כאשר הן אינן אלא פועל יוצא של החלטה סופית מוגבלת שלי, ולא משהו עליון יותר מכך.
אם כן, שאלותיי הן: האם ניתן להגיע לדבקות, בעיניך? לכאורה, לפי מה שראיתי באתר, אתה רחוק משם. ואת זה קשה לי לקבל, כי עיניי ודעתי מראות לא כך. אם אני טועה, אשמח לתיקון בהנחות אלו. 
וכן, אם הכל מותנה בי, באישור ההוכחות לאמיתות התורה ותוקפה על כל פרטיה – ברגעי הקושי של האדם הדתי, לא יהיה כל היגיון להמשיך לשמור על התורה. כי אז הפכנו את המצע התורני למוחלט, משהו שגובר על ההיגיון שלי. 
דבר אחרון, אם יורשה לי (פשוט כדי להבין את הקונספט): אתה אישית לא מרגיש סתירה בנפשך, ללכת לתפילה ולקרוא את ספרי מכון שלם, לסמן וי סתם כי לכאורה נראה שצריך? לחיות חיים שלמים כי אולי זו האמת? אם זו האמת, ניחא. אני מכפיף אצמי לה במאת האחוזים. אבל לעשות דברם שאני חושב שהם אינם נכונים, רק בגלל איזו סמכות עתיקה תמוהה – זה לא הזוי? זה לא חיים דיכוטומיים באופן קיצוני?
תודה רבה, ומקווה שיצא מובן. ככל שהשעה מתאחרת כך יכולות הניסוח שלי הולכים ופוחתים….
[אגב: כעת אני נזכר בעוד נקודה שלדעתי יש לציינה: כל הפיתוחים בעולם נעשו וכל אבני הדרך המרכזיות הונחו, רק על ידי אנשים שהאמינו בעקרונותיהם באופן מוחלט. שוב, כמו שאמרתי – כי רק על ידי כך מגיעים לדבקות. ואם לא דבקים, אז לא נגיע למטרה… לא אם היא רחוקה, לא מציאותית, וקשה להשגה. המדינה לא הייתה קיימת; עם ישראל לא היה נשאר כמו שהוא; אנשים לא היו נעשים גדולים. כי אם אנחנו לא מאמינים במשהו באופן מוחלט, יהיה גבול כמה נהיה מוכנים להתאמץ עבורו. וכיון שמסתבר לומר שהעולם לא אמור להישאר במקום, אלא להתקדם ולהתפתח, יש מקום לומר שעל האדם להאמין באופן מוחלט באמונותיו. האם זה נכון? אולי לא; אבל אז אנו דנים את העולם לחיי אדם ניאדרטל, מתחת לכל התפתחות, ולו הבסיסית ביותר. 

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני חודש 1

קשה לי עם האורך הזה. אתייחס בקצרה לפי סדר הדברים אצלך. אם תרצה להמשיך דיון על משהו, נא להתייחס (בקצרה אם אפשר) לסעיף הרלוונטי אצלי.
1. מי שאומר שאמונתו מוחלטת טועה או מטעה. בין אם הוא מסתמך על ניצוץ כזה או אחר ובין אם על גילוי אליהו. אולי התגלות ישירה כן עושה את זה. אף פעם לא עברתי כזאת.
2. אין צורך לומר שטענות של צורך במוחלטות לא מספיקות כדי להוכיח את אפשרותה או קיומה.
3. לא צריך מוחלטות כדי לעבוד את ה’ כמו שלא צריך אותה לשום החלטה אחרת שאנחנו מקבלים.
4. מי שלא יכול לחיות בלי וודאות מוחלטת שיתפטר (מהעולם).
5. “ככה אני” אינו קושיא אלא קושי. עם קושיות באים אליי, עם קשיים הולכים לפסיכולוג.
6. רציונליות לא סותרת דבקות. בעיניי דבקות היא עניין אחר לגמרי מהחוויות שאתה מניח (ראה נפש החיים שער ד).
7. אם אינך יכול להגיע לדבקות אז אל תגיע. בכל אופן, ברור שיש רמות שונות של דבקות ואף אחד לא מצפה ממך משהו שאינך יכול. לכל היותר תהיה אנוס.
8. בהחלט ייתכן שההלכה מחייבת אותך לעשות מעשים שנוגדים את מצפונך באופן קיצוני, ומידת האמונה שלך לא מאפשרת לך לעשותם. זה מצב טבעי והגיוני ואין בו שום בעיה. אז אל תעשה. אף אחד לא בא בטענות למישהו שנוהג לפי מיטב הבנתו. לכל היותר הוא אנוס. אגב, חז”ל וחכמי הדורות נקטו בדרכים שונות כדי לעקוף את הבעיה (דרך פרשנות יצירתית והגבלות של דינים שונים).
9. אכן אני חש בבעיה כשאני מתנהל באופן שלדעתי לא נכון. זהו מחיר שאני משלם על נאמנות למערכת (עד גבול מסוים). כבר כתבתי לא פעם שזוהי תוצאה של התאונה ההיסטורית (היעדר סנהדרין) שלא מאפשרת לנו לעדכן את ההלכה בהתאם לתפיסות העדכניות. אבל כללי תיקון ההלכה הם חלק ממנה עצמה, והנאמנות לה כוללת גם נאמנות להם. במקרים רבים אפשר לתקן. אגב, ביחס לתפילה אין לי שום בעיה עם ספרי מכון שלם. יש לתפילה תפקיד בהצבת מסגרת דתית לחיים שלנו, ולכן גם אם לא כל חלקיה רלוונטיים ומדברים אליי, זה אפילו מחיר שנכון לשלמו.
10. מרק טוויין כבר כתב בסוף מכתב ארוך שלו: סליחה על שלא היה לי זמן לקצר.
11. גם אם היית צודק שכל שינוי/שיפור בהיסטוריה נעשה על ידי מי שהאמין באופן מוחלט (ואתה כמובן טועה לגמרי בזה), אז מה? אז לכל היותר התוצא היא שלא יהיו שינויים מכאן ולהבא, לפחות לא על ידי. האם בגלל זה אני אמור להאמין בשטויות? לשקר לעצמי? זהו המצב על כל השלכותיו, והתעלמות ממנו או רצון שהוא ייעלם לא משנות אותו. בהקשר זה, כדאי לראות בטור 62 שלי על העמארצות/בעלבתיות. גם שם אני מצביע על יתרונות לטיפשות וחוסר השכלה, ועדיין לא מוכן לאמץ אותם למרות היתרונות. למיטב שיפוטי זה גם לא נדרש מאיתנו. חכמת המסכן בזויה ולא עם הארץ חסיד.
ולהשומע ינעם.

פאפאגיו הגיב לפני חודש 1

לשלמה, ערב טוב!
אני חייב להבין את טענותייך- אם אתה מניח שיש חווית פנימית שהיא נותנת פשר לראיות החיצוניות (בין ראיה אמפירית ובין אפריורית), א”כ מדוע אתה מסתפק?
במילים אחרות: הרי הדבר היחיד שלא ניתן לערער עליו זה על עצם חווית העצמית (ואיני מתכוון לדקראט, היות והוא העמיד זאת ברמה הלוגית של אין טענה בלי טוען, ועל זה אפשר לדחות שמי אמר שיש טוען. אלא כוונתי לחוויה פנימית שהיא משקיפה על כולם, גם אם נטיל החווה יטיל ספק בעצם העולם החיצוני בכלל או אפי’ יטען שא”א לדבר על כלום כווטיגנשטיין. זה לדעתי מה שהתכוונת אתה!). וא”כ מה רע שהאותנטיות האינדודואלית אכן קובעת מה נכון?!
ז”א שניתן לומר מטרת הראיות והחשיבה הרציונלית עצמה, כל מטרתה היא רק להעמיד את מה שנמצא בעצמך פנימה! כמובן- רק כל עוד שהאדם מתבונן בעצמו שוב ושוב ובודק מדוע הוא מחליט לקבוע כך ולא אחרת, האם זה משוחד ומנטייה חיצונית (ואז שוב פעם אין תוקף להבנתו), או מבחירה קיומית פנימית (אשר רק לה יש תוקף אמיתי)!
אשמח לשמוע את דעתך (בדר”כ איני מגיב כך)…

שלמה הגיב לפני חודש 1

לפאפאגיו
אסביר (כעת בשעה שאיננה אחרי שתיים בלילה אוכל גם לעשות זאת בצורה טובה יותר…):
הבעיה שלי, שאם אין אמת אליה אנו צריכים להתכופף, אמת מוחלטת כלשהי, אלא אך ורק לאמת הפנימית אשר נמצאת בתוכנו – כל התורה ומצוותיה הן שקר אחד גדול.
אם זאת המציאות – ובכן, אלך לי אל הר הפגאניזם ואל גבעת ההינדואיזם, ולא אשאר נאמן לדת המונותיאיסטית הטהורה, אשר העיקרון המקודש ביותר שלה, אולי, הוא המוחלטות: ‘אני נכונה – ואין עוד!’
וכפי שכתב כבר הרב בן אמוזג באחד מספריו: ‘…מהלכו של ההיגיון התנהל בתיאום מושלם עם מהלכה של הדת. שליטתם התמידה בשלווה יחסית, עד אותו היום שבו עצם העיקרון ש לעבודת אלילים – על היה מבוסס כל העולם הקדמון – נפרץ על ידי הפילוסופיה והיהדות, ואז החברה עצמה, בהרגישה שהיא מאבדת את מרכז הכובד הקדום שלה, החלה כתוצאה מכך לתור אחר דת חדשה…’.
ודפח”ח: מבחינה לוגית, אני מסכים לחלוטין, אחר העמקה גדולה בעניין, עם הרב מיכי. אבל מציאותית, אינני מצליח להבין ולקבל זאת. מלבד שבמציאות רק האמונה המוחלטת קידמה את העולם (הרב מיכי כתב שזה לא נכון – אשמח בבקשה להסבר. תודה), כל מהותה של התורה היא דגל האמת המוחלטת.
זהו, אולי, סודו הגדול של המונותיאיזם!
אי לכך ובהתאם לזאת – האמירה שאני מקשיב לאמת הפנימית שלי, שווה לאמירה שאני עושה מה שאני רוצה. אז במקרה, הגעתי לאותה מסקנה אליה הגיע הרב, האב או החבר שלי – משה אמת ותורתו אמת. ויש אלוהים.
מה המשמעות של ההחלטה הזו? מה התוקף והמעמד שלה? בחירה אנושית כזו, בעיני, היא דת רציונאלית בלבד, אשר איננה יכולה לשמש כדת.
דת, בעיני, היא משהו אליו אני רשאי לסגוד.
אכן כן, לסגוד. סגידה איננה מילה גסה: כלפי האלוהי, אני סוגד. אך כלפי האנושי – לעולם לא אוכל לסגוד! ודבר שנובע מתבונתי שלי, איננו בר התבטלות כלפיו. כי תמיד יוכל לעמוד בשבט הביקורת…
אין לי ספק שחכמים בכל הדורות הזמינו שאלות וחקירות (טוב, חלקם לפחות). אבל היו אלה שאלות; לא קושיות. מרגע שאינך שואל, כתלמיד לרב, כמאמין לדתו; אלא כמישהו חיצוני לדת, ששופט אותה ובוחן אותה – מרגע זה ואילך, אתה כופר. אולי אחר כך תשתכנע, אין לדעת; אבל אפילו אם תשתכנע – מה שווה אמונה זו? אתה חושב שזה נכון. ועוד כמה אנשים. אנשים אחרים חושבים אחרת. אתה לא יותר צודק מהם!!
והיהדות, מה לעשות, אומרת בפירוש: אני יותר צודקת מהן….

אם כבר, אשלח כאן כמה קטעים מספרו הנפלא מאוד של עזריא קרליבך, ‘הודו’: הוא מתאר שם רשמים מסע שערך בהודו – ופורס שם קטעים ארוכים של דיונים אודות מהות משנת ההינדואיזם, ודרכה אודות הפגאניות כולה. מומלץ בחום.
[אני לא מצליח לשלוח. אולי אעלה בדרך אחרת. בכל מקרה, את עיקר דבריי אמרתי, לדעתי.]

האמת, אני חש נקיפות מצפון עזות כלפי הרב מיכי, שקרא את מה שנכתב אתמול באמצע הלילה בחוסר בהירות דעת, ויצא ארוך ומסורבל. אני מקווה שכעת אני מבהיר יותר את דברי (הגם שבכ”ז ענה לעניין והשיב כהלכה… אח, השכל הרציונלי המבריק! תענוג).

שלמה הגיב לפני חודש 1

אין אפשרות להעלות תמונה כאן?

mikyab צוות הגיב לפני חודש 1

דומני שאתה מערבב בין שני מובנים של מוחלטות: 1. אמת אובייקטיבית (שאמיתותה מצויה מחוצה לי). 2. אמת וודאית לחלוטין. השני לא קיים ולא נחחוץ. הראשון ודאי נחוץ וגם קיים.

פאפאגיו הגיב לפני חודש 1

לשלמה, תודה על התשובה!
אתה טוען שאם אתה פועל ע”פ האמת הפנימית שלך אין לכך תוקף היות וזה סתם רצון שרירותי בקיים בך אולי אפי’ באופן דטרמיניסטי (שופנארהר), אך על זה גופא דבריי עונים- וזאת משום שעיקר טענתי היא שיש לחלק בין פועלה ע”פ הרצון שנובעת מאי שליטה במקורה (ע”פ דחפים או ע”פ חינוך או ע”פ תכונות מולדות וסביבתיות), ובין החלטה ובחירה הנובעת מהתבוננות פנימית (לעיתים שהליך שלוקח שנים) בעצם הקיום.
וההבדל בבחירה זו היא שאינה נובעת כלל מתפיסה חיצונית אל האדם אשר בה אפשר להטיל ספק מהי מקורה או אם היא בכלל קיימת (או ספק אידאליתי או ספק על דרך דיוויד יום), אלא בחירה והסתכלות הנובעים מהקיום היחידי שוודאי- החוויה הפנימית בעצמה! ולכן א”א להטיל בה ספק (שהרי היא האדם בעצמו)
ופה יש להוסיף שדעתי היא שנקודת האמת הזו (שנובעת אך ורק מחווית הקיום עצמה מו”ב), היא עצמה ההתגלות האלוקית שיש באדם- הצלם האלוקים שבו!
מקווה שהייתי ברור יותר.:)

שלמה הגיב לפני חודש 1

לרב מיכי – אשמח להסבר, הן לגבי מה שהשבת כעת, חילוק בין אמת אובייקטיבית לוודאית לחלוטין. האם האובייקטיביות של אותה אמת, אין משמעה ודאות מוחלטת? אין משמעה שבהשגתי זו ירדתי לרובד המוחלט של אותו ציור ועניין?
ועוד אשמח לדעת, היכן אנו רואים שאנשים מסופקים קידמו את העולם. לכאורה רק אנשים שהאמינו במוחלטות דעותיהם קידמו משהו.
ועוד אשיש לשמוע, באיזו אספקלריא אתה רואה את היהדות, שאתה מצליח לראות אותה כפי שאתה מתאר – כלומר, לא טוענת למוחלטות, לא דוחה תפיסות אחרות, ובמילים אחרות – לא פגאנית… אשמח לקבל את האספקלריא הזו, לכשתימצא!

ושוב תודה, על התגובות המהירות והנפלאות.

פאפאגיו הגיב לפני חודש 1

במילים אחרת: אין ההכרעה נובעת “תבונתך שלך”, אלא מתפיסת הקיום בעצמה אשר היא הדבר היחידי שאין לך ספק בקיומו!

שלמה הגיב לפני חודש 1

לפאפאגיו
עשה נא לי טובה: אף אחד לא מגיע אל מסקנה מתוך עצמו, שיש לקיים את תרי”ג מצוות… לכל היותר, שיש אלוהים. יותר מכך – לא.
אז מהיכן אנחנו מגיעים למסקנות אלו? מתוך הכרה של משהו חיצוני לנו; חקירה ודרישה עליו; קבלת תשובות, דחייתן, עוד תשובות, התבחבשות כמה שנים – ומסקנה יחסית סופית, שמושפעת מאינספור תהליכים פנימיים שמוטמעים בנו (אתה יכול לקרוא לזה נשמה; אגב, יש מקורות של חכמים הטוענים שיהודים שהמירו את דתם לדת כלשהי, על אמת ולא בגל תאוות, היה זה בגלל משהו נשמתי. ומדובר דווקא בחכמים היותר רציונאליים שאני מכיר… ואכמ”ל), ותהליכים חיצוניים שעברנו, שגם הם השפיעו על גיבוש משנתנו האחרונה.
אם אנחנו באמת מגיעים למסקנות רק מעצמנו, מהתבוננות אל תוכנו פנימה – מה שאני מסכים שהוא החוויה האמיתית והחזקה ביותר שאין אחריה עוד – אתה תהיה פגאני הינדואיסט קלאסי. בשום אופן לא יהודי.
היהודי, צר לי, מקבל את האמת שלו מבחוץ. לא מבפנים.

איך היא אמורה להיות מוחלטת אצלו – למרות שהיא מבחוץ? אין לי שמץ. זו שאלתי.
(אגב, כאן חידדת אצלי נקודה חשובה, תודה לך).

שלמה הגיב לפני חודש 1

אוסיף מקור נוסף שמצאתי, ברשותכם, שמדגים את העניין באופן נפלא ממש, על עניין אחר – שלטעמי זהה לנידון דידן. זהו תיאור של דרכו של אדמור מסוים, שנקט קו קיצוני מאוד בכל הקשור לקבלת סמכות האדמור, עד כדי ביטול מוחלט לחלוטין (קיצוני גם ביחס לשאר פלגי החסידות). וכך אמור במאמר העוסק בכך:
‘לבסוף, מדגיש רוטנברג, לא מראה העיניים הוא הקובע: ישנם צדיקים הנראים כחסרי מעלות ובעצם הם בעלי מעלות גדולות ורק מסתירים אותן בשל ענוותם, וישנם כאלה הנראים כצדיקים חדורי עוצמה והתלהבות אך בעצם הם צבועים. “גם מי שמבחוץ נראה לנו כצדיק גדול, הרי שחלילה הוא יכול גם להיות מה’שידין יהודאין’, ולא נדע כלום מזה” (שם, עמ’ צג). במהלך מתוחכם מביא אפוא הרבי מרוזלא את הקורא לידי ספק קונסטרוקטיבי: אין הוא יכול להשתחרר מן החובה לקבל על עצמו רבי, משום שחובה זו הכרחית ונצחית; אך הוא יכול וצריך להימנע מכל שיפוט על הרבי, משום שכושר השיפוט שלו מוגבל מעיקרו. המסקנה המתבקשת היא אפוא המסקנה השמרנית: עליו לדבוק ברבי ה”ממסדי”, ולהימנע מלבחון אותו או להרהר אחריו.’
והלא זה נפלא!
אין פתרון אחר, מלבד לסתום את הפה…
או בפרפראזה לדברי רבותינו (בתקווה שימחלו לי על כך): שתוק וקבל שכר.

שלמה הגיב לפני חודש 1

פאפאגיו – בתגובה ‘עשה נא לי טובה’ לדעתי מנוסחת תשובתי על בוריה, אנא תתייחס אליה. אם אתה חולק על האמור שם – אשמח לשמוע.

פאפאגיו הגיב לפני חודש 1

לשלמה.
לא אמרתי שאגם מגיע למסקנה ‘מתוך עצמו’ שצריך לקיים מצוות, אלא אמרתי שנקודת האמת הפנימית רק מכריעה מהי ראיה וטענה אמיתית ויותר מסתברת ומהי טענה וראיה שהרצון להכריע בעדה נובעת מאילוצים גופניים חיצוניים.
וזאת משי סיבות: 1- כפי שהזכרנו, אדם יכול לכפור בכל הסובב אותו אם קיים (ואפי’ א”א לדבר עליו), אך בנקודת המוצא פנימית א”א לכפור , ולכן על פיה האדם יכול להתבונן מהיכן נובעת נטייתו להכריע כצד אחד בראיות ובטענות.
2- אני טענתי שנקודה זו היא הקשר בין האדם לאלוקיו, אך הרצון החיצוני הינו דטרמניסטי ותו לא.

mikyab צוות הגיב לפני 4 שבועות

מה לא ברור? כשאני אומר שתורת היחסות היא אמת אובייקטיבית זה אומר שזו אינה הזיה שלי אלא הבנתי את המציאות. אבל עדיין אולי אני טועה. אין תלות בין שתי המשמעויות של המוחלטות.
השאלה האם אנשים מסופקים קדמו את העולם או לא אינה חשובה, כפי שהסברתי. אבל עובדתית אתה טועה בהנחתך שאיני יודע מניין אתה שואב אותה. מהיכן שאבת את ההיפותזה הזאת שכל מי שקידם את העולם היה בטוח לגמרי בדרכו? אני אפילו לא יודע מניין להתחיל לענות על משהו שאינו שאלה (וגם אינו חשוב).
לא הבנתי את השאלה לגבי אספקלריא. מה פירוש באיזו אספקלריא רואים משהו? אתה שואל אם היא מאירה או לא? אם שואלים משהו כדי לכתוב זאת בעברית ולא לכתוב פיוט בצורת שאלה.
היהדות כמו כל אמת אחרת היא מוחלטת במובן של אובייקטיביות אבל לא במובן של וודאות. היא דוחה תפיסות אחרות (כגון האתאיזם), ואין קשר בין כל זה לבין פגניות. אספקלריא? לא מבין מה זה קשור לכאן ומה בדיוק אתה שואל.
נדמה לי שהדיון הזה כבר התפזר לגמרי אז מציע לעצור אותו כאן.

Back to top button