מחשבות בעקבות הספר "אמת ולא יציב"‎

שו”תקטגוריה: מחשבהמחשבות בעקבות הספר "אמת ולא יציב"‎
א' שאל לפני 7 חודשים

שלום הרב אברהם
 
קראתי את ספרך “אמת ולא יציב” ונהניתי. אני מודה לך על הניתוח השיטתי, מאיר העיניים, והמעמיק. הספר גם נפוץ בין תלמידינו בישיבה, ומבחינת רבים מהם מהווה קול חשוב בבניית תמונת עולמם.
הספר מבקש להתמודד עם הביקורת הפוסטמודרנית [תוך הסבר הפונדמנטליזם כמקבילה ההופכית שלו]. יחד עם הזדהותי עם המסקנה העקרונית של הספר, אני חושב שהוא אינו נוגע בכמה מן הטענות המרכזיות והקשות שאותן הפוסטמודרניזם מעלה. ובמובן הזה הוא פותר בעיה חשובה, אבל לא את הבעיה העיקרית שעל הפרק. 
 
ארחיב.
 
הקדמה קצרה:
כמובן שהמונח פוסטמודרניזם הוא המצאה מילולית. לאחר שהפך לאופנה אינטלקטואלית נעשה גם נושא לדיונים בשאלה מה הוא בדיוק אומר. כמו אופנות אינטלקטואליות רבות, ואולי יותר מהרגיל, הוא כולל גם כמות גדולה של ג’יבריש, וטענות שיש להן יותר אופי של קוריוז מאשר משהו רציני. אבל מחובתי לחפש את הטענות הרציניות ולהתמודד איתן, ולא לפתור את עצמי דרך הגחכה של העמדות הלא רציניות. אני אבקש לטעון שיש לפוסטמודרניזם טענה רצינית מאוד שמולה ספרך לא מתמודד.
 
הטענה המרכזית של הספר היא שהטעות של הפוסטמודרניזם נובעת מהציפייה לאמת מוכחת וודאית. ציפייה זו נובעת מהבנה לא נכונה של החשיבה הרציונלית. לאחר הסבר המגבלות המהותיות של החשיבה האנליטית אתה פונה להציע אלטרנטיבה סינתטית, המבוססת על סבירות ואינטואיציה, אותה אתה מבאר בחלק האחרון של הספר.
אבל כאן בדיוק תכנס הטענה של הפוסטמודרניזם- שאותה האינטואיציה היא זו שמושפעת עמוקות מהקשרים תרבותיים.
בין רציונליזם לאמפיריציזם, זו אינה טענה מהסוג הרציונליסטי אלא מן הסוג האמפירי. היא אינה טוענת טענה פילוסופית על אפשרותה או אי אפשרותה של אמת, אלא עוסקת בחקר האמפירי של האופנים בהם נוצרת התודעה וההכרה האנושית. המחקר ההיסטורי, הסוציולוגי והפסיכולוגי מבקש להצביע על ההשפעה של התקופה (היסטוריה), הסביבה (סוציולוגיה), והדחפים (פסיכולוגיה) על האופנים הבסיסיים ביותר שבהם נוצרות האינטואיציות שלנו, ולכן לטעון שהן תלויות תרבות. לפי עמדה זו, ההסבר הרציונלי של העמדות שלנו הוא רציונליזציה שבדיעבד- היכולת האנושית המיוחדת לתת אלף ואחד הסברים לאינטואיציות הקדומות שלה (כמו שכתב ניטשה שפילוסופים אינם אלא עורכי דין חלקלקים של דעותיהם הקדומות(
 
אם נשוב אל מערכת המושגים של הספר. ההדגמה של החשיבה הסינתטית בספר לוקחת כמה מקרים מאוד מאוד פשוטים, ומבקשת להדגים את האופן שבו ניתן באופן רציונלי לעבור מנתונים אל מסקנות, שאמנם אינן ודאיות, אך מסתברות. אבל תיאור זה חסר מרכיב דרמטי בשיקול הדעת הסינתטי: המידתיות והאומדן. כיוון שלא מדובר בראיות מוחלטות, נדרשת כל העת ההערכה מתמדת של המשקל שלהן (אם שמעון נכשל בספרות וראובן הצליח זה נותן ניבוי מסוים לגבי הצלחתם במבחן בחיבור, אבל לא הייתי שם על זה הרבה כסף). האומדנה היא מרכיב מרכזי של התהליך הסינתטי. אומדנה שכזו מלווה כמעט כל התלבטות אנושית- בין ערכים שונים, בין אפשרויות שונות במציאות וכו’.  אבל כיצד נוצרת האומדנה? מה המשקל הנכון לראיות שונות? לאיזה שיקול צריך לתת יותר תוקף? זו שאלה קריטית במהלך החשיבה שהצעת, ואינך נותן לו מענה אלא במקרים מאוד פשוטים. לטענת הפוסטמודרניזם, זו בדיוק תהיה הנקודה שבה ההטיות התרבותיות והאישיות יכנסו ויכריעו את הכף.
 
מזווית נוספת:
הלוגיקנים משתמשים בדרך כלל בדוגמאות פשוטות כדי להדגים, ובמשמע גם להוכיח, שההיסק אינו תלוי תרבות. ההנחה היא שכמו במדעי הטבע גם כאן, המציאות המורכבת ניתנת לפירוק לכללים פשוטים והמורכב אינו אלא אותם כללים פשוטים כשהם פועלים יחד. אולם דווקא האופציה הסינתטית יכולה להבהיר מדוע זה לא תיאור נכון של החשיבה האנושית. כאמור, כבר בשלבי היסוד ישנו מרכיב של שיקול דעת שנחוץ כדי להכריע במידתיות של אינטואיציות שונות. המשקל של הרכיב הזה הולך וגדל כאשר עוברים למערכות יותר ויותר מורכבות, עד שהוא הופך להיות הרכיב המרכזי של ההכרעה. ניתן לנסח את הטענה כך: במערכות מורכבות מידת ה”הפרעה” של שיקול הדעת המידתי היא כל כך רחבה, שהממד הלא יציב מכריע את הממד היציב.
    כשמדברים על פעולת החוקים בטבע, מדברים על פעולה “מתה”- החוק פועל כי הוא כזה. לכן, גם אם זה מאוד מורכב, זה יעבוד כי כל חלק במערכת עושה את הפעולה שלו. אולם כשמדובר במודעות האנושית, יש משקל רב לשכחה של הפרטים במעבר אל ההכללות.  דהיינו- כשהמערכת נעשית מורכבת, היא עוברת פישוט והפשטה על ידי המחשבה, במטרה לייצר משהו שניתן להשתלט עליו. בתהליך הזה, התובנות הראשוניות של הפרטים נעלמות משיקול הדעת, ומשתלבות בתוך הכללה שהיא לעולם בגדר אפשר. אבני היסוד כבר לא פעילות. בחשיבה המדעית ההנחה היא שאין צורך באבני היסוד, כשם שלאחר ניסוח חוק הגרביטציה אין צורך במקרים הפרטיים של התפוחים הנופלים, אבל כיוון שהסכמנו שכבר ההכללה הראשונה היא “אמת ולא יציב”- לא הכללה ודאית אלא הכללה מסתברת, הרי שבחיבור בין הכללות שונות יכול להשתנות משקל הפרטים, ולכן לשכחה שלהם יש תפקיד קריטי.
 
זה משמעותי, כי זה משאיר מקום הולך וגדול ל”אינטואיציה” לא רק כהערכה שבין שני קווים עובר קו ישר, אלא גם לשיפוט של מצבים אנושיים, הערכה ערכית ועוד ועוד. בעוד במערכת הלוגית המצומצמת יכולים להיות רכיבים ש”יכפו את עצמם” על הפסיכולוגיה, במערכות המורכבות הם כמעט נעלמים, והפסיכולוגיה/ סוציולוגיה חוגגות.
 
במובן הזה, את הדיון שלך, על הציפייה מאמת להיות ודאות, לא הייתי משייך לפוסטמודרניזם, אלא דווקא לפילוסופיה המודרנית. ניתן להציג אותו כהתמודדות נרחבת עם ההיגיון הראשון של דקארט ב”הגיונות”, שתובע קטגורית אמת מוחלטת: “חייב אני להימנע בדקדקנות מלתת אמון בדברים שאינם בטוחים ונעלים מכל ספק”. להבנתי, החידוש בספקנות של הפוסטמודרניזם הוא שהיא אינה נובעת מקביעה כל שהיא לגבי המובן הפילוסופי של “האמת” (אמת היא ודאית או לא, אפשרית או לא), אלא מקביעה אמפירית (שמקורה במדעי החברה) שהמשקפיים שאנחנו מסתכלים דרכן כל כך עבות וכל כך משוחות בצבעים מסוימים, שהדיבור על מה שיש מאחוריהן הוא חסר ערך ובעיקר חסר מודעות.  
 
שוב תודה רבה
בברכה

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 7 חודשים

שלום רב.
תודה על ההתייחסות המפורטת. אכן יש כאן נקודה שלא זכתה להתייחסות מספיקה בספר, וחבל. אנסה להסביר כאן את טענתי ביחס לשאלת ההטיות התרבותיות.
ראשית, אין לי שום טיעון מוחץ נגד ספקנות. מטרתי לא הייתה  לדחות אותה אלא להראות היתכנות של עמדה אחרת (כי לאנשים רבים נראה שהטיעון הספקני הוא הכרחי ואין אפשרות להחזיק בעמדה שאינה כזו – האנליטיות).
שנית, אני חושב שאתה ממעט קצת בהשפעתה של העמדה האנליטית במישור הפילוסופי על התפיסה הפ”מ. הרבה מעוצמתו של הטיעון והספק הפוסטמודרני נובעת מחוסר אמון פילוסופי ביכולת להגיע לאמת. האישושים של מדעי החברה רק מחזקים את עמדת המוצא הזאת (ראה להלן שלולא זה המסקנה הפ”מ לא בהכרח עולה מהם). לכן לדעתי חשוב מאד להתמודד איתה.
שלישית, רבים שמחזיקים בעמדה פוסטמודרנית לא מסיקים ממנה מסקנות שונות שמתחייבות ממנה. גם אם איני יכול להתמודד חזיתית עם פוסטמודרניות, חשוב להראות את ההשלכות (כגון חוסר התקפות של ערכי מוסר) כדי שאנשים לא יחיו באשליות שניתן להיות פ”מ ובו בזמן מוסרי. המקרה הנדוש של איכלאס כנען (שגם הרב שג”ר, משתמש בו) הוא דוגמה מובהקת לזה. כמובן ניתן להתנהג מוסרית אבל לא להחזיק בעמדה מוסרית. על ההבחנה הזאת עמדתי בח”ג של המחברת הרביעית באתר שלי (ודומני שגם באמת ולא יציב). אני משער שלא מעט אנשים יגיעו בעקבות כך למסקנה שהם אינם מאמינים בפ”מ.
רביעית, גם המדע מבוסס על תזות תרבותיות, ועקרונית ניתן לתקוף גם אותו באותם טיעונים (יש שוליים שעושים זאת). העובדה שקביעותיו מאוששות אמפירית כל הזמן, אומרת שהכלים הלכאורה סובייקטיביים שלנו (הכללות, מסקנות סיבתיות וכו’, שאינן תוצר אמפירי – כפי שהראה דיוויד יום) אינם כל כך סובייקטיביים כפי שהם נראים. מתברר שיש להם תוקף (אמנם לא וודאות). זה חוזר ומקרין על השטחים האחרים, אלו שאינם מדעיים, ולכן אין לנו בהם משוב שיראה לנו שאנחנו צודקים. לטענתי מתוך הספירה המדעית שבה יש לנו משוב (ניסויים) ניתן ללמוד על תקפותם של הכלים הסינתטיים ולכן לא לזלזל בהם גם במישור התרבותי-ערכי. אגב, זו אחת מהנקודות המרכזיות של הספר (הטיעון עם הגרף של ההכללות המדעיות), והוא מטפל בדיוק בנקודה זו. לכן חשוב לעסוק במקרים הפשוטים שהזכרת בדבריך. חשיבה שיטתית תמיד מתחילה במקרים פשוטים (toy models) כי לגביהם אפשר להסיק מסקנות. 
חמישית, באשר לטיעון על ההשפעות התרבותיות, שהוא לכאורה תוצאה אמפירית של מדעי החברה, אני כופר בזה. העובדה שערכים של חברה קשורים להנחות תרבותיות שלה היא ברורה לגמרי. אבל המסקנה שבגלל זה אין להם תוקף ושהם סובייקטיביים ויחסיים אינה עולה בהכרח מהקורלציה הזאת. אני רואה זאת כמו התקדמות מדעית. גם במדע (כפי שהזכרתי) התרבות אפשרה את התקדמותו, ובכל זאת אנשים (פרט לשוליים פ”מ הזויים) לא חושבים שהוא במהותו סובייקטיבי (אני מדבר לפחות על מדעי הטבע). לכן לדעתי שינוי ערכים מצביע על התקדמות לקראת האמת ולא על יחסיות מתנודדת שאין לה כיוון. כמובן מדובר בהכללה (וברור שיש טעויות ויש ערכים סובייקטיביים), אבל בהכללות עסקינן בדיון הזה. דומני שבמפגשים בין תרבות מערבית לתרבות אחרת, בד”כ התרבות המערבית תהיה דומיננטית. כיום כמעט כל התרבויות הולכות לכיוונה. אפילו מטורפי דעאש ושאר תרבויות שוליים מתנסחים בשפה של מוסר מערבי (אנחנו צודקים כי אתם מנסים להשמידנו. לא בהכרח כי אתם כופרים וזהו. זה מיעוט קטן מאד). לכן לדעתי יש משהו אובייקטיבי בתרבות ובערכי המערב, למרות שזה לא תקין פוליטית לומר זאת. יש הסתייגויות וכמובן יש תופעות פרא במערב, ועדיין אני משתמש בזה כדוגמה להסתכלות שיכולה לנתק בין הממצאים האמפיריים של התלות בתרבות לבין המסקנה הפ”מ שהכל יחסי וחסר תוקף.
בדומה לזה כבר הסברתי כמה פעמים את הקורלציה המטרידה שבד”כ מי שגדל בחינוך דתי יוצא דתי ולהיפך (יש יוצאי דופן לא מעטים אבל הקורלציה היא מובהקת). לכאורה מכאן עולה שעיקר העניין הוא הטמעה חינוכית (תכנות) ולא של הכרעה אישית (והמהדרין יאמרו: אין אלוהים. זו המצאה). אני כופר בזה, והלוגיקה שלי דומה למה שתיארתי למעלה. העובדה שבעיקר אלו הגדלים בבתים דתיים יוצאים דתיים יכולה גם לנבוע מכך שחינוך דתי נותן לך כלים שאינך מקבל בחינוך אחר, ולכן אינך יכול להבחין בממדים מסוימים של העולם/הנפש, ולכן אתה יוצא חילוני. אפילו התחושות הרליגיוזיות שיש אצלך מתפרשות בדרך פסיכולוגית או כשאריות אנכרוניסטיות מהעבר הדתי שעברו סקולריזציה. החינוך דתי פותח בפניך אופציה פרשנית אחרת למה שקיים אצלך: אולי אתה באמת מאמין באלוהים ומבין שהוא ישנו (ואולי זו לא שטות כל כך גדולה). איני אומר שזה בהכרח המצב, רק מדגים לוגיקה שיכולה לנתק בין הקורלציה בין בית הגידול לאמונות לבין המסקנה שהכל עניין של תכנות תרבותי. הוא הדין לגבי השפעות תרבותיות על ערכים בכלל. מחקר אקדמי-מדעי לא מניח שיש עמדה אמיתית ועמדות שגויות, ובצדק. הוא אמור להתנהל מנקודת מוצא אובייקטיבית, ומנקודת המוצא הזאת מתבקשת המסקנה שהכל סובייקטיבי. אבל אני כמי שמאמין שיש אמת והשאר טועים, מפרש זאת אחרת.
זה כמובן לא אומר שכל הזיה שיש לי היא האמת והאחרים שלא רואים אותה טועים. אבל זו לוגיקה שחשוב לשים לב אליה ויש נטייה להתעלם ממנה. ובפרט אם נצרף את המסקנה מכלי המדע האמפירי שמלמדת אותנו שהאינטואיציות שלנו אינן סתם תחושות סובייקטיביות אלא יש להן תוקף (לא ודאי).

א' הגיב לפני 7 חודשים

תודה על התשובה.
מקבל את סעיפים אחד- ארבע.
מבקש להקשות על החמישי:

אתה טוען לרצף בין מדעי הטבע לבין עולמות הערכים והתרבות, ולכן מסיק מן ההתקדמות במדעי הטבע להתקדמות גם בעולמות הערכיים. זה חיבור בעייתי. העובדה שמדעי הטבע מאפשרים ניסוי שכופה את עצמו על הסובייקטיביות שלנו יוצרת הבדל מהותי: המדע והטכנולוגיה הם לעולם ידע מצטבר, וללא קטסטרופה עולמית נמצאים בהכרח בגרף התקדמות, כיוון שכל שלב בנוי על כל קודמיו ומתקדם עוד צעד קדימה. אין שום סיבה להניח כך לגבי תרבות וערכים. גרמניה 1942 הייתה בכל מובן מדעי וטכנולוגי מדינה מתקדמת יותר מגרמניה 1920, אבל בשום פנים ואופן לא מבחינה ערכית ותרבותית. תרבות בנויה על פרספקטיבות שמחליפות אחת את השנייה. אחת הולכת ונשחקת (היום למשל זו הלאומיות), אחרת באה במקומה (גלובליות). הרבה פעמים בתנועת מטוטלת (למשל במעבר בין קולקטיביות לאינדיבידואליזם וחזרה), ובפעמים אחרות מכל מיני סיבות אחרות. אין סיבה להניח (אלא אם כן מאמינים לרב קוק או להגל) שזה בהכרח מתקדם לאנשהו, או טוב יותר מקודמו (כאדם מאמין אני כן נוטה לחשוב שתנועת המאקרו היא בסך הכל התקדמות. אם יש אלוקים במערכת יש מקום לחשוב שיש איזה תוכנית על. אבל אני מתקשה לבסס את זה בעולם המחשבה הארצי מול הביקורת הפ”מ).

התרבות המערבית היא ללא ספק מצליחה מאוד. המצליחה ביותר כיום. קודם כל כלכלית, ממילא גם בעצמתה הצבאית (כשמדברים על המאבק צריך לזכור שלו הייתה רוצה הייתה מעלימה את העולם האיסלמי בזמן קצר ובמעט נפגעים. כל המאבק הוא על המידה שהיא מעוניינת להפעיל את העצמה שלה) ואחר כך בהיבטים נוספים. לכן, כולם רוצים לדבוק בה ולחקות אותה. אבל הצלחה אינה ערובה לאמת. אפשר להגיד שנכון להיום זה מה שעובד (ואולי סין תוכיח במאה הקרובה שיש דגמים ממצליחים יותר כלכלית). היו כבר תרבויות רבות נוספות שידעו תור זהב ואחר כך קרסו. לא הצלחתן ולא כישלונן הוא עדות על מידת האמת שיש בהן.

כך שאנחנו חוזרים שוב אל המלכודת.
(אבהיר שוב שאינטואיטיבית אני מסכים עם העמדה שהצגת בספר. אני רק מתקשה לתקף אותה מול הביקורת הפ”מ כפי שאני מבין אותה והצגתי בקצרה. היא נראית כמו מן כישוף)

שוב תודה

מיכי צוות הגיב לפני 7 חודשים

הדיון הזה מזקיק אותנו להיכנס קצת לפילוסופיה של המדע. אתה מתאר את המדע בתיאור ביקוני שהוא נאיבי מאד. לא נכון שהמדע מבוסס על אמפיריקה ישירה ומתקדם באופן טבעי משל לשלב. ממש לא. התקדמותו היא “נס”, כפי שהראה יום, שכן הוא מבוסס על הנחות לא מבוססות שלנו (אינטואיציה) בנוסף לממצאים אמפיריים. לכן אני טוען שההתקדמות הזאת נותנת לנו פידבק על תקפותם של כלי האינטואיציה (החשיבה הסינתטית) שלנו, כלומר שיש בהם ממש (הם לא ירייה באפילה), ומכאן אך טבעי להסיק מסקנות לגבי שימוש בהם בתחומים אחרים (כמו תרבות וערכים). אין הבדל עקרוני בין מדע לערכים, פרט לכך שבמדע יש לנו אפשרות לקבל פידבק ובתחומים אחרים אין. לכן בדיוק אני מוכיח ממנו לתחומים האחרים. זה כמו לאמץ את תיאוריית הגרביטציה שנצפתה על כדור הארץ ולהניח שהיא נכונה על הירח. כאן קיבלנו פידבק שהיא כנראה נכונה, ומכאן אנחנו מסיקים שסביר (אם כי לא וודאי כמובן) להשתמש בה גם על הירח ובשאר היקום על אף ששם לא ראינו זאת באותו אופן.
כאמור, אין זה אומר שהכלים הללו וודאיים, ולכן יכולה להיות נסיגה (גם במדע), אבל ככלל יש התקדמות. טענתי היא רק שאין זו ירייה באפילה (כדעת הפ”מ), כלומר זה לא לגמרי שרירותי. ההתקדמות המדעית מוכיחה זאת, על אף הנסיגות המקומיות. זה נכון גם בערכים וגם במדע. הירידות המקומיות הן רק תוצאה של זה שלא מדובר בוודאות. מה שחשוב הוא הגרף ברזולוציה נמוכה (בסקלות הגדולות).

א' הגיב לפני 7 חודשים

מקבל שההבחנה היא לא דיכוטומית, וגם במדע המדויק יש רכיב התקדמות אינטואיטיבית “ניסית”. מסכים גם שזה מתקף ברמה התיאורטית גם את האפשרות להיסקים בתחומים אחרים. אבל יש כאן מידתיות שהיא משמעותית, ובמעבר למדעי האדם למיניהם הרכיב הפרשני הולך ומתעצם, דבר שנותן הרבה יותר מקום ל”הפרעה” של התרבותיות והסובייקטיביות. הוא גם מאפשר את המצב שבו לאותו אוסף נתונים יש יותר מפרשנות אחת אפשרית, ואין דרך חיצונית להכריע בין שתי הפרשנויות, ואפילו לא לקבוע שאחת מהן בהכרח לא נכונה. לא צריך להגיע עד לקביעה הקיצונית של הפ”מ שהכל הוא תרבות וזו יריה באפילה (בומבסטיות וגזמנות היא נטייה כללית של הוגים צרפתיים ופ”מ), כדי לקבל את הבעייתיות העקרונית שאנו עומדים מולה.
אנשי מדעי החברה והרוח של הנאורות ביקשו להאמין שניתן להחיל על התחום שלהם את אותה מתודולוגיה חמורה של מדעי הטבע. הדמות המפורסמת היא אוגוסט קונט, ולהבדיל, במרחב הפופולרי היום זה יובל הררי, שמספר סיפור היסטורי בעל הנחות פילוסופיות סמויות וחד משמעיות (מטריאליסטיות לחלוטין) ומוכר את זה לציבור כמדע חמור. כפי שהראה ריצ’רד טיילור בספרו “פרשנות ומדעי האדם”, והראו עוד אחרים לפניו, זו גישה מטעה.

אם תרצה, כיוון שבספר אתה כמה פעמים “יורד” על הרב שג”ר, אני שולח לך את התיזה שכתבתי עליו, במסגרת התואר השני במחלקה לפרשנות ותרבות בבר אילן, ובה ניסיון להבין את הטענות שלו לאור הרקע הפילוסופי וההגותי שלהן (ויטגנשטיין ולאקאן והשיטות הפרשניות ביחס להגות של שני אלו). אני לא חושב שטענותיו עומדות במבחן הפילוסופיה החמורה, ולא בהכרח מזדהה איתן, אבל כן סובר שהייתה לו אינטואיציה מעניינת ומשמעותית ביחס לאתגר הפ”מ, וניתן להבין את טענתו כהגות קוהרנטית ומתקבלת על הדעת ולא רק כנונסנס פוסטמודרני מצוי.

מיכי צוות הגיב לפני 7 חודשים

אכן יש פער כמותי, אבל אין לנו דרך להתמודד עמו. אין לנו ברירה אלא לבחון את התחום שבו אפשר לקבל פידבק ולמוד ממנו על השאר. כפי כתבתי, יש לנו ראיה מתחום מסוים לכך שגם הכלים הלא אמפיריים ולא לוגיים ישירים נותנים לנו תוצאות לא שרירותיות (הם לא ירייה באפלה). מכאן אני מסיק שניתן להשתמש בהם גם בתחומים אחרים שבהם אין לנו דרך לבדוק אותם.
הערתך הבאה כאן מפספסת את הנקודה העיקרית שלי. דבריי בספר ובכלל פונים אך ורק כלפי התפיסה הפ”מ שהכל הוא תרבות והבנייה (הגזמנות הצרפתית בלשונך). אני חולק עליך וטוען שזו ורק זו היא הפ”מ. כל השאר אינו פ”מ אלא רק חשיבה מודרניסטית מפוכחת, שבהחלט עומדת גם נגד הטעות ההפוכה של אנשי הנאורות שחשבו שניתן לעשות תרבות וערכים בכלים של מדעי הטבע. אכן שני הצדדים טועים, והסינתטיות יוצאת נגד שניהם. אבל טענתי היא שפ”מ היא רק הקוטב הקיצוני וכל גווני הביניים אינם שום דבר חדש. הפ”מ חידושה הוא בהפיכת סימן השאלה לסימן קריאה (או הפיכת סימן השאלה לאידיאולוגיה וודאית). עצם קיומו של סימן שאלה אין בו שום חידוש (לאפוקי מהנאורות הנ”ל שבעצמה הייתה חידוש מופרך).
בהרצאתי בערב לכבוד ספרו של הרב שג”ר, לוחות ושברי לוחות, עמדתי בדיוק על כך שאנשים (כולל הוא עצמו) מציגים חשיבה סטנדרטית שאין בה חידוש ממשי כגישה חדשה שמכנה עצמה פ”מ, ולא היא. אין לי מאומה נגד חשיבה מפוכחת שמבחינה בין מדע לתרבות וערכים. להיפך, זו העמדה הסינתטית שעומדת נגד שני הקטבים (הפונדמנטליסטי והאנליטי). זה מה שיש לי נגד הרב שג”ר. אין שום צורך וערך בשימוש במינוח הפ”מ ובשפה חדשה כדי לבטא רעיונות שאפשר בקלות להציגם במסגרת המחשבתית הקלסית. ראה בדבריי שם את ההבחנה בין שני הרכיבים בספריו:


Gil הגיב לפני 7 חודשים

אשמח מאד לקבל גם את התזה על שג”ר ואם תרצה אעיר מה שאוכל giladstn@gmail.com

השאר תגובה