מידות הדרש

י' שאל לפני חודש 1

שלום ר’ מיכאל הי”ו,
כיון שנפגשנו אמש נזכרתי אחר כך שאתה כתובת מצוינת לשאלה שעלתה לי לאחרונה ולא מצאתי לה תשובה:
בב”ק כה. מבואר שכאשר לא מפריך ק”ו לדברי הכל אמרינן דיו, כגון: אילו לא היה לנו מקור בכתוב שש”ז מטמאה בזב, והיינו לומדים זאת בק”ו “מה טהור בטהור, טמא בטמא, טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא”, היינו אומרים דיו לבא מן הדין להיות כנדון שיטמא רק במגע כבעל קרי, ולא במשא כמעיינות הזב.
השאלה שלי היא מדוע בגז”ש (ולדעת רש”י בזבחים צא: ובחולין קכ: גם בהקש ובבנין אב) יש מ”ד דון מינה ואוקי באתרה (כגון מפץ במת לטומאת שבעה, ב”ק כה:), ואינו לומד מדיו האמור בק”ו שגם בשאר המידות אין להחמיר בלמד יותר מן המלמד.
אשמח בתשובתך,

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני חודש 1

שלום הרב י’.
יש לחלק את מידות הדרש לשני סוגים: מידות הגיוניות וטקסטואליות. המידות הטקסטואליות מתחילות מתופעה כלשהי בטקסט (שתי מילים דומות – גז”ש, מעבר מלשון יחיד לרבים – כלל ופרט, וכדומה). ההגיוניות (שני בנייני אב וקו”ח, וכנראה גם שני כתובים המכחישים) לא מעוגנות בשום תופעה טקסטואלית אלא בהיגיון התוכני.
ואף שגם בדרשות מהמידות הטקסטואליות בסוף יש סברא שנוגעת לתוכן (שהרי צריך להחליט את מה מרבים או לעניין מה משווים) יש הבדל גדול בין הסוגים. אינדיקציה ברורה להבדל היא שמעולם לא מצינו פירכא על דרשה במידה טקסטואלית (יש לכאורה דוגמה חריגה בחולין בדרשת כלל ופרט אך הראיתי בספר השני בסדרת הלוגיקה שלנו שזה לא כך). והסיבה לכך היא שאם ישנה תופעה טקסטואלית שמחייבת דרשה אתה חייב לדרוש. ואם תסלק את הדרשה מחמת פירכא תיוותר קושיא מה עושים עם התופעה הטקסטואלית. כל מופע טקסטואלי כזה הוא סוג של קושיא (למה יש מעבר מלשון יחיד לרבים וכדומה) שדורשת יישוב. לכן בגז”ש בעינן מופנה ולא די בסתם דמיון בין שתי מילים, כי שתי מילים דומות זו לא קושיא. ייתכן שהתוכן הפשטי דרש זאת ואין צורך לדרוש. לכשתבדוק תראה שבמידות כלל ופרט תמיד התוצאה רחבה מהמלמד (זו הגדרת המידה, וכל מה שהיא באה ללמד). הרי בכלל ופרט וכלל מרחיבים בשני צדדים או בשלושה, ולא מדמים לגמרי. כל מה שהמידה באה לומר לנו הוא לא לצמצם רק למלמדים אלא להרחיב יותר. לכן שם אם תאמר דון מיניה ומיניה (כלומר שאין להרחיב) הפלת את כל מידות כללי ופרטי לגמרי (כולל מידת כלל ופרט שלכאורה לא מרחיבה כלום. ולא היא. גם מידה זו מרחיבה במשהו שאם לא כן לא היה בה צורך, ופירטנו בספר השני הנ”ל).
ומכאן נחזור לשאלתו דמר. אם היסק של קו”ח או בניין אב יופרך פשוט לא נעשה אותו וזהו.הרי גם אם לא נעשה זאת לא נישאר עם שום קושיא לפתור (פשוט אין קו”ח או בניין אב ודי). לכן פירכא מפילה קו”ח ובניין אב ולא מרחיבים (כלומר לא עושים דון מיניה ואוקי באתרא). אבל בגז”ש שהיא מידה טקסטואלית אי אפשר להפיל את המסקנה על סמך פירכא כי אז לא ענינו על ההפנאה שבטקסט עצמולכן כשלא מוצאים אנלוגיה מלאה בין שני ההקשרים שמושווים בגז”ש עושים אותה גם כשהדמיון ביניהם לא מלא, כלומר כאשר המסקנה רחבה יותר ולא דומה לגמרי למקור המלמד.
 
כעת הופתעתי לגלות בדברי מר שרש”י אומר זאת גם בבניין אב שהוא מידה הגיונית. לא הכרתי זאת, ולכן בדקתי. בסוגיית זבחים זה לא מוזכר ברש”י. מופיע שם רק היקש וגז”ש, ששתיהן מידות טקסטואליות. ולא בכדי לא  מופיע בניין אב. יתר על כן, שם באמת הגמרא עצמה לא עוסקת בבניין אב. אמנם בחולין רש”י כן כותב זאת גם על בניין אב, ושם אין לו ברירה כי זה מה שהגמרא עצמה עושה שם (מדובר בדרשת בניין אב, מכתוב אחד ומשני כתובים – הצד השווה). כלומר זוהי בעצם גמרא מפורשת ולא רק רש”י. ואכן זה מאד מפתיע מבחינתי.
ומקופיא נראה לי לומר שלדעת אותו תנא הסובר זאת, ההבדל הזה הוא שינוי סתמי שלא מהווה פירכא על הבניין אב (לא כמו חומרא יתירה בלמד מעבר למלמד בקו”ח). למה שיצומצם דווקא לדגן תירוש ויצהר? וכעין זה הדיון לגבי “פירכא כל דהו” בסוגיית חולין קטו ע”ב. ולאידך תנא (דון מיניה ומיניה) כנראה שגם הרחבה כזאת לא עושים (כמו “דיו” בקו”ח).
אמנם יש לדון לפי זה מדוע הגמרא רואה זאת כשיטה עקבית של אותו תנא שצריך לסבור בכל מקום דון מינה ואוקי באתרא. לכאורה בכל מקום היינו צריכים לבדוק לגופו, אם ההבדל מהווה פירכא על ההיסק – לא מרחיבים, ואם לא – אז אפשר להרחיב. ומתוך כך נראה שבהכרח בכל המקומות שנחלקו בזה מדובר רק באופן שההבדל הוא בגדר “כל דהו” (כלומר שוני שלא מהווה פירכא, אחרת במישור ההגיוני לא שייך לעשות בניין אב, וכנ”ל). ומה שבכל זאת יש מ”ד שנקטינן דון מיניה ומיניה ואוקי באתרא, זוהי דווקא השיטה המחודשת שטעונה הסבר. כלומר החידוש הוא שלשיטה זו (של דון מיניה ומיניה) בכל זאת לא מרחיבים את הלמד מעבר למלמד גם כשהדבר לא מהווה פירכא – הבדל מהותי (כעין הסברא שעבדינן פירכא כל דהו). ובזה חולק עליו המ”ד דדון מיניה ואוקי באתרא שכשההבדל הוא סתמי לא משגיחים בו.
אמנם לפי זה יוצא שיש מקום לשיטה זאת לומר את זה גם בקו”ח, שכל הפירכות והדיו שמצאנו בקו”ח הוא רק היכא שהפירכא היא לא כל דהו (אלא היכא דמיפריך קו”ח, שאז המצב שונה). ואין לנו צורך להיזקק להבחנה בין מידות טקסטואליות והגיוניות. נראה לי שבהיקש או בגז”ש מדובר גם במקרים שבהם ההרחבה כן מהווה פירכא, וכל מה שאמרנו כאן הוא רק בבניין אב. ואכתי צלע”ק.

י' הגיב לפני חודש 1

שלום ר’ מיכאל,
דבריך על ההבדל בין מידות טקסטואליות להגיוניות טובים ונכוחים, אבל לא הבנתי מה התשובה לשאלתי: מדוע לכולי עלמא היכא דלא מפריך ק”ו אומרים דיו, ואין מרחיבים יותר מאשר במלמד (כלומר: אין אומרים דון מינה ואוקי באתרה), ואילו בגז”ש מופנה, למ”ד דון מינה ואוקי באתרה מרחיבים יותר מן המלמד, הלא הקושיה של ההפנאה מתורצת בכך שמשוים את הלמד למלמד לגבי הדין שנכתב במלמד ולא נכתב כלל בלמד, גם לא בהיקף המצומצם, ואם כן מדו לא נאמר גם בגז”ש דיו לבא מן הדין להיות כנדון ותפשת מרובה לא תפשת.

מיכי צוות הגיב לפני חודש 1

אתה צודק. גם דון מיניה ומיניה מלמד משהו ויכול עקרונית להסביר את ההפנאה. אבל עדיין ההבדל בין מידות הגיוניות וטקסטואליות הוא עקרוני כאן. במידות הגיוניות לא ייתכן מצב כזה (כי אי אפשר ללמוד מעבר למה שיש במלמד. גם מי שלית ליה דיו לא מרחיב עד אינסוף), אבל במידות טקסטואליות זה לפחות אפשרי גם אם לא הכרחי (ולכן יש ויכוח האם דון מיניה ומיניה או דון מיניה). אנסה להסביר יותר.
במידה הגיונית ההיסק נסמך על דמיון תוכני בין שני ההקשרים. לכן שם עושים אנלוגיה או קו”ח רק לדברים שדומים (‘דיו’ וכדומה), ואי אפשר שתהיה פירכא על הלימוד ובכל זאת נלמד. אבל במידה טקסטואלית הטריגר לדרשה אינו דמיון תוכני אלא הפסוק. לכן שם אין סיבה לעצור במה שדומה. לכן לשיטת המ”ד דון מיניה לומדים לכל המקרים שרלוונטיים בהקשר הנלמד. הדמיון להקשר המלמד אינו מהותי, ומה שחשוב הוא ההיגיון של ההקשר הנלמד.
ומזווית אחרת (כהמשך לדבריי הקודמים): במידה טקסטואלית הצורך להקפיד על דמיון בין הלמד למלמד הוא פחות מאשר במידה הגיונית. במידה הגיונית אי אפשר ללמוד מעבר למה שדומה. מהיכי תיתי שיהיה הדין הזה. במידה טקסטואלית אפשר עקרונית ללמוד מעבר למה שיש בלמד אבל צריך סיבה לזה. ההבדל לא יוצר פירכא על המידה (כי ההשוואה לא נשענת על דמיון תוכני, וכנ”ל), בניגוד ללימוד במידה הגיונית. לכן המ”ד דון מיניה ומיניה סובר שגם במידות טקסטואליות אין לך בו אלא מה שמצאת במלמד. אבל המ”ד של דון מיניה סבור שאם מבחינת ההקשר הנלמד יש היגיון להרחיב מעבר למה שיש במלמד אין מניעה לזה.
רק אעיר שכל זה נאמר על גז”ש והיקש. במידות כלל ופרט אין שאלה בכלל, מפני שכל מהותן היא הוראה על הרחבה אל מעבר לדוגמאות. המבנה (כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל) רק קובע עד כמה להרחיב (כמה צדדי דמיון, כבסוגיית עירובין כז). לכן שם ברור שאי אפשר להקפיד להרחיב רק לדוגמאות שהן זהות לדוגמאות שהובאו (כי את זה אפשר לעשות בבניין אב ולא היינו צריכים מבנה טקסטואלי של כלל ופרט או כלל ופרט וכלל).

י' הגיב לפני חודש 1

בוקר טוב ר’ מיכאל הי”ו,
לאחר הפסקה של כמה ימים חזרתי לעיין בגמ’ בחולין קכ: והתברר לי שבמחלוקת ר’ אליעזר ור’ יהושע שהגמ’ תולה אותה בדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה, הלמד (תרומה) יותר מצומצם מהמלמד (ביכורים), כך שאין כאן שאלה מדוע אין אומרים דיו, וי”ל שדוקא בזה כתב רש”י שבבנין אב ג”כ נחלקו אם דון מינה וכו’ (וע’ תוס’ מנחות טו. ד”ה לחם, שצוין בגיליון, שאין כאן היקש של תרומה לביכורים, אלא ע”כ תרומה לומדת מביכורים במה מצינו דהיינו בבנין אב), אבל במקרה שהלמד יותר רחב מהמלמד נאמר גם בבנין אב כמו בק”ו דיו ללמד להיות כמלמד.
כל טוב,

מיכי צוות הגיב לפני חודש 1

כן, זה באמת מקרה מוזר. דון מינה ומינה מרחיב יותר מדון מינה. ובפרט שלחלק מהדעות שם בשאר פירות הוא מדרבנן.

מ80 הגיב לפני חודש 1

לדעת רש”י, לא ניתן לדרוש מעצמו מכל י”ג המדות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר (סוכה לא.).
הכלל דיו לבא מן הדין להיות כנדון הוא הגבלה של איך דורשים קל וחומר.

השאר תגובה