מי כתב את ספר דברים
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד ב
בתעניות ברכות וקללות ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי? אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי: דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס. ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אלא היכי עביד? תנא: כשהוא מתחיל – מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים – מסיים בפסוק שלאחריהן. אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה – פוסק. מאי טעמא? הללו – בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו – בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן.
עולה מכאן שאת משנה תורה, היינו ספר דברים, משה אמר מפי עצמו.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד א
תניא אידך: כי דבר ה' בזה – זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו – זהו כי דבר ה' בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו – זה הוא כי דבר ה' בזה.
מכאן עולה שלהגיד דבר כזה זה לבזות את דבר ה'.
ראיתי פירושים שונים לדבר, ניסיתי לחפש התייחסות של הרב לזה באתר – לא מצאתי.
אשמח לקראת התחלת הספר הבעל"ט לדעת הרב בעניין והאם לדעה האומרת שמשה מפי עצמו אמרן יש נ"מ מעשיות
להבנתי אמירות כאלה צריכות להתפרש במישור הנורמטיבי ולא ההיסטורי. כמו המימרא שכל מה שתלמיד ותיק (צעיר) עתיד לחדש נאמר/הראה הקב"ה למשה מסיני. הכוונה היא שכל חידוש כזה נחשב כמו התורה שניתנה בסיני, כי פירושיה הם חלק ממנה. לכן אין לדחות את הדברים בגלל שהם לא ת ורה אלא דבריו של משה או של אותו תלמיד. אם זה נאמר כפירוש לתורה זה חלק מהתורה ומחייב כמוה. כעין זה אמירות תלמודיות על הלכה כלשהי שהיא "הלכה למשה מסיני", ויש מהראשונים (רא"ש ותוס') שכותבים שזו הלכה דררבנן, ומה שאמרו שהיא הלמ"מ זה רק כדי לחזקה, כלומר שיש להתייחס אליה כמו אל הלמ"מ.
ולשיטתי כך יש לקרוא את המדרש הזה:
תניא אידך: כי דבר ה’ בזה – זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו – זהו כי דבר ה’ בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו – זה הוא כי דבר ה’ בזה.
האומר "אין תורה מן השמים", כלומר ולכן אין היא מחייבת, הרי זה בגדר כי דבר ה' בזה. למה? כי גם זה דבר ה', למרות שאכן לא נאמר למשה מפי ה'. והראיה היא שאומרים זאת גם על דקדוק או קו"ח, שאלו ודאי חידושים של חכמי הדורות. לכן אין מניעה לומר אותו דבר גם על פסוק שמופיע בתחילת המימרא.
זה נראה לי הפירוש הנכון ואיני רואה בו שום דוחק. זו דרכה של אגדה, להתבטא באופן מטפורי כזה. ומי שקורא אגדות כאלה כפשוטן, הוא בגדר אותה כת מהשלוש שמביא הרמב"ם בהקדמתו לפ' חלק.
לא הבנתי באיזה "התחלת ספר הבעל"ט" מדובר.
תודה על התשובה
אמשיך ואשאל, אם ״זה חלק מהתורה ומחייב כמוה״, מדוע הגמ׳ במגילה מחלקת – קללות שבמשנה תורה פוסק ?
ובכלל מה החלוקה אם כן בין דאורייתא לדרבנן?
די להזכיר את הלכות שבת הנשענות רבות על החלוקה הזו
לא הבנתי את השאלה. אמרתי שזה נאמר מפי משה ולכן פוסקים. זה שיש לו מעמד כמו של התורה זה לעניין שתוכנו מחייב. אבל נוסח הדברים הוא מפי משה ולכן פוסקים. מה הבעיה כאן?
אם הספר הבעל"ט הוא הספר השלישי שלי, הסברתי בו הכל. הלכות דאורייתא ברובן הן תוצרים של פרשנות חכמים לתורה. הלכות דרבנן הן חקיקה של חכמים. אבל הכל מעשה ידי חכמים.
יישר כח הרב מיכי, תודה על התובנה.
למה זה שנוסח הדברים הוא מפי משה אומר פוסקים אבל לספר ויקרא לא פוסקים?
לגבי הספר הבא עלינו לטובה – כוונתי לספר דברים
את זה תשאל את הגמרא. שום קשר לנדון דידן.
לא ראית תוספות בגמ' שאתה הבאת למיטב זכרוני זה לשונם "משה מפי עצמו -וברוח הקודש," ע"ש
הם עונים על השאלה באופן ברור
ובכלל בביאור הגמרא תעיין ברש"י הוא עונה על השאלה "למה זה שנוסח הדברים הוא מפי משה אומר פוסקים אבל לספר ויקרא לא פוסקים?"
אך מזה שהרב כתב שהאמת בביאור הגמ' בסנהדרין הוא כך: האומר "אין תורה מן השמים כלומר ולכן אין היא מחייבת, הרי זה בגדר כי דבר ה’ בזה. למה? כי גם זה דבר ה’, למרות שאכן לא נאמר למשה מפי ה’. והראיה היא שאומרים זאת גם על דקדוק או קו”ח, שאלו ודאי חידושים של חכמי הדורות. לכן אין מניעה לומר אותו דבר גם על פסוק שמופיע בתחילת המימרא." ע"כ. אני מבין שדעת הרב היא שמשה לא כתב זאת ברוח הקודש [אחרת אין שאלה וכל הנושא בשו"ת נמחק] אך שאלתי למה א"כ יש לתורה סמכות הרי משה כתב את זה מעצמו??? וגם ברור שזה לא דעת חכמי התלמוד אלה שמשה כתב זאת ברוח הקודש, כמו שכתבו תוס' וכן מרש"י ושאר הראשונים. לכן נראה כתוס' בביאור הסתירה.
לא נכון. משה כתב ברוח הקודש, ועדיין יש הבדל בין זה לבין מה שנאמר מפי הקב"ה. שום קשר.
יפה.מה שהרב כתב עכשיו זהו בדיוק דעת הראשונים ותוס' שהזכרתי. אך אם זה דעת הרב אז מה הסתירה [אם זה דעת הרב אז מה הסתירה שהוקשתה לאביב לוי??? הרי משה מעצמו ובלשונו, אך ברוח הקודש כמו שתירצו תוס'] ומזה שהרב תירץ שהגמרא בסנהדרין היא מה שאביב לוי לא הבין אלה הכוונה היא כך כמו שכתב הרב "האומר “אין תורה מן השמים”, כלומר ולכן אין היא מחייבת, הרי זה בגדר כי דבר ה’ בזה. למה? כי גם זה דבר ה’, למרות שאכן לא נאמר למשה מפי ה’." ואז הרב תירץ את השאלה כי משה לא כתב ברוח הקודש אך מ"מ זה מחייב וזה הכוונה בסנהדרין, אך עכשיו הרב כותב משה אמר ברוח הקודש, אז מה הסתירה ובמה עוסק כל השו"ת????????? אני לא מבין!
לא הבנתי את הפלפול הזה. הסברתי הכל והכל נראה לי ברור לגמרי.
משה אמר ברוח הקודש, ועדיין פוסקים כי זה לשון משה ולא לשון הקב"ה. מה שנאמר שהכל מסיני זה רק במישור הנורמטיבי. זה הכל.
למה צריך להגיע לזה שזה במישור הנורמטיבי?????? הרי הרב סובר שמשה אמר ברוח הקודש אז הקושיא לא קשה בכלל!!!! כמו שכתבו תוס'. אני באמת לא מבין מה הרב כותב שתי תשובות?!
כי זה לא משהו שאמרו הקב"ה אלא משה ברוח הקודש. מיצינו.
אם זה לא במישור הנורמטיבי מה קשה בקיצור במה השו"ת עוסק?
סליחה כשכתבתי לא ראיתי את זה
אך בדברי הרב אני לא מבין רוח הקודש זה לא מן השמים. זה בידיוק אותו דבר וזה תירוץ תוס'
תורה מן השמים. זה אומר שזה נכתב ברוח הקודש .
מהזה רוח הקודש לדעת הרב?
לא נכון. רוח הקודש זו נבואה עקיפה (שבמובן מסוים קיימת אפילו אצל חכמים שאינם נביאים). משהברוח הקודש זה ניסוח אנושי. תורה מסיני ניתנה בלשונה מהקב"ה.
ומזה "מן השמים" אפשר לומר (וזה דעת תוס') שמן השמים זה בניסוח אנושי שרוח הקודש זה גם מן השמים בקיצור דעת תוס' שרוח הקודש זה מספיק בשביל מן השמים אם לא איך הרב מסביר את התוס'?
או שהרב חולק על תוס' (אך אם אנו סוברים כמו תוס' אז זה מתורץ)
בקיצור נבואה עקיפה זה גם מגיע מן השמים ולכן הצדק עם תוס' שתורה מן השמים זה אומר שזה נכתב ברוח הקודש
מסכת בבא בתרא ט"ו עמ' א'
אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן דתני' (דברים לד, ה) וימת שם משה עבד ה' אפשר משה (מת) וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה אלא "עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב" מכאן ואילך "הקב"ה אומר" ומשה כותב בדמע כמו שנאמר להלן (ירמיהו לו, יח) ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו כמאן אזלא הא דא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב אשמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן לימא (ר"י היא) ודלא כר"ש אפילו תימא ר"ש הואיל ואשתנו אשתנו:
לא צריך ראיות שדעת חז"ל שמשה כתב זאת ברוח הקודש, אבל זה דוגמה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer