מעוות לא יוכל לתקון

במשנה במסכת חגיגה פרק א משניות ו-ז כתוב:
(ו) מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג – אינו חייב באחריותו. על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות.
(ז) רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות שאינו יכול לתקון זה הבא על הערווה והוליד ממנה ממזר. אם תאמר בגונב וגוזל יכול הוא להחזירו ויתקן. רבי שמעון בן יוחאי אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ונתעוות ואיזה זה תלמיד חכם הפורש מן התורה.
אני שואל על הדיון הצדדי של מעוות לא יוכל לתקון. מה המקום שלו כאן? ברור שיש בעולם הרבה מעוותים שלא יכולים לתקון, מחוץ להלכה כמו הקדיח תבשילו או הרג מישהו, ובהלכה כמו חילל שבת ולא נענע לולב ולא בנה מעקה עד שנפל הבית. מה מיוחד בהחמיץ את זמן התשלומים לקרבן חגיגה? ומה קשורות הדעות הנוספות שעוסקות בפרשנות הפשט של פסוק אקראי בספר קהלת, זה משפיע משהו על דברי התנא? האם כל שלוש הדעות במשנה כאן על מעוות לא יוכל לתקון (קרבן חגיגה, ממזר, ת״ח שפרש) הן אכן למעשה רק דיון ברמת הפשט בפסוק?