מעמדו של מנהג הלכתי

שבוע טוב הרב,
במסכת חולין דף ו עמוד ב כתוב:
העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר? דרש להן מקרא זה: וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן, אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום! אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. מכאן, לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה, שאין מזיחין אותו.
איזה לקחים לדעתך ניתן לשאוב מהסיפור הזה, ובפרט מה הלקחים לדעתך לגבי מעמדו של מנהג הלכתי?
לכאורה למיטב הבנתי, מהאמור בחולין ניתן ללמוד שמעמדו של המנהג ההלכתי אינו מחייב כל כך, ובמקום שיש לנו סיבה לשנות מנהג הלכתי, יש לעשות זאת, בין בשינוי לקולא, בין בשינוי לחומרא. עם זאת, פוסקי ההלכה של ימינו ואפילו של כמה מאות שנים לפנינו נראה לי שנתנו משקל רב מאוד למנהג ההלכתי, ורק במקום שהיו להם סיבות טובות מאוד לשנות, הם שינו את המנהג ההלכתי, וגם זה בדר"כ בשינוי לחומרא, אבל בשינוי לקולא, פה צריך כמעט בת קול כדי לשנות את המנהג ההלכתי.
לדוגמא, הבית יוסף בהקדמתו כתב כך:
"ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא א)"
למרות שאולי אפשר להבין את הב"י שכל החיוב להמשיך להחזיק במנהג האיסור נובע מהחשש שעמי ארצות יבואו להתיר איסורים גמורים בראותם שאדם חכם נוהג היתר במה שמוחזק להם כאיסור (כפי שמובא בפסחים נא.), ואילו במקום שלא קיים החשש הזה, מותר לזנוח את מנהג האיסור.
בברכה,