משסה כלבו

בטור 366 הבאת גמרא ופני יהושע על משסה כלבו והשתמשת בזה כדי להדגים רעיון. שם מתואר שלדעת הפנ"י משסה פטור ובעל הכלב פטור ולכן גם משסה כלבו של עצמו בחבירו פטור. אני אציע להבין בפנ"י שמשסה פטור ובעל הכלב פטור אבל משסה כלבו חייב.
בטור שם יש את כל הציטוטים ובכל זאת אצטט גם כאן להשלמת העניין. בטוקבק שם כתבתי בקצרה את הבנתי בפנ"י וכאן אפרט יותר את שתי האפשרויות. הארכתי ככל יכולתי כדי שיהיה קל לשים אצבע על ההבדלים.
 
גמרא בבא קמא כד ע"ב. איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו (לוי המשסה כלב של ראובן בשמעון) מהו. משסה ודאי פטור, בעל כלב מאי. תא שמא שיסה בו את הכלב פטור. מאי לאו פטור משסה וחייב בעל הכלב. לא, אימא פטור אף משסה.
 
השאלה ברקע היא מניין לבעל ההווא אמינא להמציא שפטור משסה וחייב בעל הכלב עד שהוא מנסה להביא ראיה. הרי הדין שמשסה פטור היה פשוט לכולם ורק על בעל הכלב הסתפקו, ובעל הכלב הרי לא מופיע בכלל בברייתא. ובמה נחלקו בעל ההווא אמינא ובעל הדחייה. הפני יהושע מסביר.
 
לשון הפני יהושע: "בגמרא מאי לאו פטור משסה וחייב בעל כלב וכו'. נראה דקא ס"ד מדנקט שיסה בו את הכלב ולא נקט שיסה בו את כלבו דהוי משמע רבותא גדולה דאע"ג שהכלב הוא שלו אפ"ה פטור, אלא ודאי דבכה"ג הוי חייב. והתרצן דחה סברא זו. וק"ל.
 
הבנה 1 בפני יהושע (למשל איילת השחר שהבאת, והוא מניח את הפנ"י בצ"ע):
א. מהברייתא אפשר לדייק שיסה בו את הכלב פטור, אבל שיסה בו את כלבו שלו כלומר שהמשסה ובעל הכלב הם אחד אז חייב.
ב. מכאן בא בעל ההווא אמינא ("מאי לאו פטור משסה וחייב בעל הכלב") ולומד מסקנה שאם משסה כלבו שלו חייב ומשסה כלב חבירו פטור שמע מינא לעולם בעל הכלב חייב. מפורש בגמרא שהמסקנה שבעל ההווא אמינא מנסה להסיק כדי לפשוט את האיבעיא היא המסקנה שבעל הכלב חייב, וזו עיקר המחלוקת למעשה בין בעל ההווא אמינא לבעל הדחייה, ולא רק המחלוקת על משסה כלבו שלו [זאת נקודה חשובה].
ג. כלומר לשיטת בעל ההווא אמינא אם משסה לחוד פטור ובעל הכלב לחוד פטור אז מסברא גם משסה ובעל הכלב יחד יהיה פטור. אלא ודאי שבעל הכלב לחוד חייב ולכן משסה ובעל הכלב יחד חייב.
ד. בעל הדחייה ("לא, אימא פטור אף משסה") קופץ בראש לחלוק על הדיוק של בעל ההווא אמינא (בלי נימוק) ואומר לו גם המשסה כלבו שלו פטור, כי כל אחד לחוד פטור. ומינה תדע שבעל הכלב פטור.
ה. כלומר לשיטת בעל הדחייה, משסה לחוד פטור ובעל הכלב לחוד פטור, וגם המשסה כלבו שלו פטור.
ו. אין חולק על הסברא שאם משסה לחוד פטור ובעל הכלב לחוד פטור אז גם המשסה כלבו שלו פטור. לבעל ההווא אמינא בעל הכלב לעולם חייב. ולבעל הדחייה אפילו המשסה כלבו שלו פטור.
 
הקשיים בהבנה הזאת:

• בזה מהלך הגמרא לא מבואר איך בעל הדחייה מתחמק מהדיוק הנכון בברייתא של בעל ההווא אמינא.
• ויש למישהו מהצדדים עמדה מוזרה והיא אפילו להלכה (משסה כלבו שלו פטור). על זה התרעמו האחרונים והתרעמת אתה.
• וסוף סוף לא הוסבר מה נחלקו בסברא בעל ההו"א ובעל הדחייה.
• ולא מובן למה בעל הדחייה התנדב לדחות יותר ממה שהוא נדרש אליו (יכל לדחות רק את הסברא ולא את הדיוק כדלהלן. ולמה שהפנ"י יעמיס בבעל הדחייה שהתנדב לדחות יותר ממה שהוא נדרש אליו ומניין זה לפנ"י).
• [וגם הפנ"י היה צריך להרגיש שהדברים מוזרים ולסיים שכך נראה לו לפרש מחמת הדחק ולהפטיר בצער שעדיין צריך עיון, לא שהוא אינו מרגיש במחט ורק האחרונים נזעקו לצעוק]

 
הבנה 2 בפני יהושע.
א. מהברייתא אפשר לדייק שיסה בו את הכלב פטור, אבל שיסה בו את כלבו שלו כלומר שהמשסה ובעל הכלב הם אחד אז חייב. זה דיוק נכון שאין עליו עוררין.
ב. מכאן בא בעל ההווא אמינא ("מאי לאו פטור משסה וחייב בעל הכלב") ולומד מסקנה שאם משסה כלבו שלו חייב ומשסה כלב חבירו פטור שמע מינא לעולם בעל הכלב חייב. מפורש בגמרא שזאת המסקנה שבעל ההווא אמינא מנסה להסיק כדי לפשוט את האיבעיא.
ג. כלומר לשיטת בעל ההווא אמינא אם משסה לחוד פטור ובעל הכלב לחוד פטור אז גם משסה ובעל הכלב יחד יהיה פטור. אלא ודאי שבעל הכלב לחוד חייב ולכן משסה ובעל הכלב יחד חייב.
ד. בעל הדחייה ("לא, אימא פטור אף משסה") לא יכול לחלוק על הדיוק הנכון, אבל חולק על המסקנה של בעל ההווא אמינא. ואומר לו שאכן משסה כלבו שלו חייב, אבל לא משום שהוא בעל הכלב אלא משום שהוא גם המשסה וגם בעל הכלב, אבל לעולם כל אחד מהם לחוד פטור.
ה. כלומר לשיטת בעל הדחייה אכן משסה לחוד פטור ובעל הכלב לחוד פטור, אבל משסה ובעל הכלב יחד חייב.
ו. אין חולק על הדין למעשה שמשסה כלבו חייב. נחלקו בסברא האם פטור לחוד גורר פטור ביחד או לא.
 
מתפשטים כל הקמטים:

• בזה מהלך הגמרא מבואר. ואין חולק על הדיוק הנכון.
• ואין שום עמדה מוזרה להלכה ובוודאי לא למסקנה.
• ומבוארת שיטת הצדדים שנחלקו בסברא עדינה האם ייתכן שכל אחד לחוד פטור וביחד חייב.
• והדוחה לא התנדב מליבו לדחות יותר מידי.
• [ולכן הפנ"י לא התרגש הרבה מההסבר שלו, כותב אותו באדישות ומסיים שקל להבין]

ולפי זה כך הוא שיעור הפנ"י בהשלמות הנדרשות:
בגמרא מאי לאו פטור משסה וחייב בעל הכלב וכו'. נראה דקא סלקא דעתך מדנקט שיסה בו את הכלב ולא נקט שיסה בו כלבו דהוי משמע רבותא גדולה דאע"ג שהכלב הוא שלו אפ"ה פטור, אלא ודאי דבכה"ג הוי חייב [ומסברא אם משסה כלבו חייב אז תמיד בעל הכלב חייב, שהרי לזה מנסה בעל ההווא אמינא להביא ראיה]. והתרצן דחה סברא זו [ואומר משסה כלבו אמנם חייב אבל בעלמא בעל הכלב פטור]. וקל להבין.
 
 
שאלותיי לסיכום:

1. האם אכן נכון שכך הבינו האחרונים (שהזכרת בטור הנ"ל) את הפני יהושע (הבנה 1). 
2. האם נכון שהבנה 2 שכתבתי היא הסבר יותר סביר בגמרא.
3. האם לדעתך ההבנה הנכונה שהתכוון אליה ר' יעקב יהושע פלק בעהמח"ס פני יהושע היא הבנה 1. ולמה.