נשים בהסיבה

על הריטב"א לא כתבתי בפירוט וישירות, אבל דנתי בזה בספרי רוח המשפט. שם הראיתי שהיחס/הקשר בין הלכה לפסוק שממנו היא יוצאת נמצא על רצף של רמות קשר. יש הלכה שממש נמצאת שם (פרשנות פשטית) וזהה דאורייתא. יש הלכה שמסתעפת משם וזה הלכות מדרשיות שלרמב"ם הם דברי סופרים. יש הלכות שלא קשורות בכלל לפסוקים (הלמ"מ וגזירות ותקנות). האסמכתא של הריטב"א היא דרגה שלישית לפי האחרונה (יש זיקה לפסוק אבל היא לא ממש נמצאת בו. זה רוח הפסוק).

תודה רבה

מהי דעת הרב סובר להלכה וכיצד הרב מנהיג בביתו בענין הסיבה?

אצלנו כולן מסבות, פרט לאלו שמחפפות מדי פעם כרמ"א.

למה לא לומר יותר בפשטות שבעצם הרמ"א הבין שהדין הוא כמו הראבי"ה ולכן נשים יכולות לסמוך על זה. אבל שגברים יחמירו וימשיכו במנהגם. נראלי הסבר יותר פשוט.

כך בד"כ לומדים אותו, אבל זה לא סביר. זה לא מוצג כדיני ספיקות.

שמעתי בחג מחבר תירוץ נוסף בשם הרב אליהו דיסקין שרצה לומר שאצל גברים היתה תקנה להסב משום שכך היתה דרך חירות, אבל התקנה היא על הפעולה עצמה ולכן אע"פ שבטל טעם לא בטל תקנה (לשיטת הראשונים שחולקים על הראבי"ה).
אבל אצל נשים מתחילה התקנה היתה "אשה שדרכה להסב כל השנה", ולכך בזה"ז שאיין דרכן להסב, הרי אע"פ שהתקנה במקומה, מ"מ הרי הם פטורות מהסיבה.
וזהו החילוק בין נשים וגברים. והטעם שכתב הרמ"א שסמכו על הראבי"ה בנשים הוא בצירוף להנ"ל