סוגיית בעליו עמו

שו”תקטגוריה: עיון תלמודיסוגיית בעליו עמו
אורן שאל לפני 6 שנים

שלום הרב,
בתורה כתוב: “וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם: אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ”. (שמות כב, יג – יד)

מבואר בתורה, שלמרות ששואל חייב באונסים אם ‘בעליו עמו’ הרי הוא פטור מלשלם.
אף שהסברא היתה נותנת, שפטור ‘בעליו עמו’ מתייחס למקרים שבהם בשעה שנגרם הנזק, היה הבעלים ביחד עם השומר, ולכן יש מקום לומר, שבמקרה כזה השומר אינו חייב לשלם, הרי שההלכה היא (שולחן ערוך חושן משפט סימן שמו סעיף ב), ש’היה עמו בשעת שאלה – אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה’.
עולה מסוגיה זו שדיני חו”מ הם מעין גזירת הכתוב (כלומר אין בהם היגיון, אלא מדובר בדינים שרירותיים). ואם כך, מה שייך להפעיל שם סברות? הרי ממילא כל התחום הזה הוא שרירותי ולא שייך בו היגיון של בני אדם. לכאורה נראה שיש להשתמש אך ורק בכללי הדרש בתחום הזה, והמסקנות שעולות ממנו הן האמת ההלכתית, ואין לערב סברות של בני אדם בתהליך.

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 6 שנים

שלום רב.
אכן קשה להבין את הדין הזה. יש כאן כביכול תפיסה שאם בעליו עוזב את הבהמה אצל השואל הוא משאיר את האחריות עליו.
אבל להערתך הכללית אומר שבהרבה תחומים בהלכה שרחוקים עוד יותר מהשכל הישר יש מקום לסברות. יש סברות גם בקדשים וטהרות. הסברות לא תמיד מהותיות (כלומר עוסקות בעצם הסיבה לחייב) אלא במסגרת הדיון. בהנחה שיש דין כזה וכזה יש היגיון להגדיר אותו כך או אחרת.
יש לזכור שבדיני ממונות ניתן להשלים מהמנהג או משפט מלך. אם שני הצדדים בחוזה מסכימים שלא יהיה פטור בעליו עמו אז לא יהיה. לכן החריגות הללו לא מאד מטרידות. הן שייכות לתפיסת החלק התיאורטי של דיני הממונות בהלכה. ראה מאמרי על חובות וזכויות וחושן משפט.
 

אורן הגיב לפני 6 שנים

מה שיותר מוזר בכל הסוגיה הזאת, שההלכה הזאת לא נולדה מתוך אילוץ מדרשי, אלא מסברא:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף צו עמוד א
לומר לך: היה עמו בשעת שאלה – אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה – צריך להיות עמו בשעת שאלה. – איפוך אנא! – מסתברא, שאלה עדיפא משום דקא מייתי לה לרשותיה. – אדרבה, שבורה ומתה עדיפא – שכן חייב באונסין! – אי לא שאלה – שבורה ומתה מאי עביד? – ואי לאו שבורה ומתה – שאלה מאי עביד? – אפילו הכי, שאלה עדיפא, שכן חייב במזונותיה

איך ייתכן שהסברא אומרת ששאלה עדיפא? זה נשמע לי אבסורד.

מיכי צוות הגיב לפני 6 שנים

אין לי זמן כעת לעיין, אבל מהגמרא משתמע שהיא מניחה שיש פטור בעליו עמו שכתוב בפסוק. כעת היא מתלבטת מתי נכון יותר לומר שבעליו עמו, כשהיה עמו בשעת שאלה או בשעת האונס. ההנחה היא שאם היה עמו בשעת השאלה אז זה יותר נקרא “עמו”, כי הנוכחות של הבעלים בשעת האונס אין לה שום משמעות הלכתית. זה לא שלב שבו נוצר משהו משפטי ולכן הבעלים לא קנוי לו. לעומת זאת, אם היה עמו בשעת השאלה ניתן לומר שהוא “עמו”.
יש כאן הנחה שנוכחות הבעלים בשעת האונס לא אומרת מאומה. הרי אם הבהמה הושאלה לשואל הוא חייב באונסיה. מדוע זה משנה אם הבעלים היה איתו בשעת האונס? החובה לשמור על הבהמה אינה על הבעלים ולכן הוא יכול לא לטפל באונס וזו לא אשמתו. אבל אם היה עמו בשעת השאלה הוא קנוי לו ואז ההנחה היא שהקניין הזה מטיל גם את אחריות האונסין עליו. זו אמנם גזיה”כ, אבל יש בה היגיון פנימי (מה שמחזיר אותנו לשאלת הסברא בגזיה”כ שהוזכרה כאן למעלה בשאלה. הרי לך דוגמה יפה לזה).

השאר תגובה

Back to top button