ספיקא דאורייתא

שו”תקטגוריה: עיון תלמודיספיקא דאורייתא
EA שאל לפני 2 שבועות

לדעה שלשיטת הרשב״א שמדאורייתא ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדין ודאי, האם מי שאכל את החתיכה והתברר אחכ שהיא הייתה חלב, האם בנוסף לאיסור החדש של הספק הוא עבר גם על זה שאכל חתיכה לא כשירה ? או כיון שהוא כבר עבר איסור

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 שבועות

מה זה קשור לרשב”א? אם התברר שאכלת חלב אז אכלת חלב. ברור שעברת איסור חלב. השאלה מה לחייב אותך היא שאלה אחרת. ברור שלא היית מזיד אלא שוגג. בנוסף, ככל הזכור לי אם אכן התברר לך אז אחרי האשם תלוי אתה שב ומביא חטאת.

איתי הגיב לפני שבוע 1

מי שנאמר לו ספק דאורייתא לחומרא כוודאי הוא שוגג? כמובן שהדין הוא שהוא מזיד, הש”ש א ג כותב שלדעת הרמב”ם יהיה חייב חטאת, אע”פ שמדאו’ היה מותר לו, מ”מ כיוון שחכמים אסרו לא יכול להיחשב כאנוס. אבל לפי הרשב”א בוודאי שלוקה כמו שכתבו התוס’ יבמות פ א

mikyab צוות הגיב לפני שבוע 1

כמובן (!) ובוודאי (!) שהדין הוא שהוא מזיד ולוקה? אהבתי את הנחרצות. ובש”ש שם כתב שהוא מזיד ולכן חייב חטאת? אתה בטוח שכתבת את זה כשאתה ער? 🙂
לענייננו, קודם כל זה ודאי לא קשור לשאלה אם זה כוודאי או לא. השאלה היא האם כשעבר על איסור ספק והתגלה שאכל חלב הוא חייב כאילו אכל במזיד. כפי שכתבתי הוא אינו מזיד לגבי האיסור עצמו. זוהי התראת ספק ואי אפשר להלקות אותו. קשה לי להאמין שמישהו יחלוק על כך.
תוס’ ביבמות שם הוא ראיה לסתור. הרי הם מניחים שאינו לוקה במצב כזה שכן מדובר בהתראת ספק. לכן הם כותבים שהספק של גדול ספק קטן שאני, מפני שכשהתברר למפרע שהיה גדול יוצא שהוא קיבל התראת ודאי רגילה ולכן לוקה. אבל זה לא נכון לגבי מי שהותרה על איסור ספק (ספק חלב ספק שומן), ופשוט.
לגבי חיוב חטאת במצב כזה זהו דיון אחר. כמובן שחיוב חטאת בא על שוגג ולא על מזיד. ואכן במצב כזה כפי שכתבתי הוא נחשב שוגג ומתחייב חטאת. זה כנראה נכון גם לרשב”א, כפי שהוא עצמו כותב בשבועות יח, לגבי מי שעבר על וסתות דרבנן ונמצאה נידה, שחייב חטאת כשוגג (ולא נחשב אנוס בגלל שהותרה מהאיסור דרבנן). סביר שגם מי שהותרה בגלל איסור הספק, בין לרשב”א ובין לרמב”ם, ייחשב כשוגג ולא כאנוס על אכילת חלב, ויתחייב חטאת. הוא אשר כתבתי.

איתי הגיב לפני שבוע 1

גב החריפות הרב פספס מילה.
אם ספיקא דאו’ *כוודאי* השתמשתי במינוח של השואל.
הכוונה היא שלסוברים ספיקא דאו’ לחומרא מדאו’ אם יתברר שהדבר אסור הוא חייב מלקות כי הוא מזיד, שהרי מדאו’ אסור לו לאכול. כמובן שיש בעיה בהתראה ויהיה תלוי במח’ אם התראת ספק שמה התראה, הנידון הוא איזה סוג חיוב הוא חייב – מלקות או חטאת – של מזיד או של שוגג.
אבל לפי הרמב”ם מדאו’ מותר לו לאכול, ולכן פשוט שלא ניתן לחייב אותו מלקות.
(אגב, הגרש”ש בשער א’ רצה להוכיח מהסוגיא של התראת ספק שמה התראה, שגם לרמב”ם לוקים אם התברר שהדבר היה אסור, ומזה יצא להוכיח שאע”פ שמותר לו לאכול בכל אופן הוא לוקה כי לוקים על החפצא דאיסורא, אבל למען האמת לא מצאנו בשום מקום התראת ספק על מקרה שלדעת הרמב”ם היה מותר לו מלכתחילה לאכול, וכל המקרים זה על חתיכה משתי חתיכות, שכתבו הראשונים שהרמב”ם מודה שאסור).

mikyab צוות הגיב לפני שבוע 1

1. לא פספסתי את המילה הזאת. התייחסתי אליה להדיא.
2. ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן הוא שאלה אחרת מהשאלה האם זה וודאי או ספק (כאן השאלה היא האם יש איסור על עצם הכניסה לבית הספק או שזה רק חשש איסור שיש להחמיר בו ורק אם יתברר לאחר מכן שעבר איסור יש כאן ממש איסור).
3. גם לרמב”ם שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, אפשר לחייבו אם נודע לו לאחר מכן. זהו הדין של וסתות שהזכרתי משבועות יח וברשב”א שם. ולא בהכרח בגלל שלוקים על עצם האיסור אלא בגלל שהאיסור דרבנן מהווה התראה ושולל טענת אונס. ודוגמה לדבר היא שלרמב”ם חייבים אשם תלוי על ספק דאיקבע איסורא על אף שמדאורייתא הוא מותר (ומה שכתבו בשיטתו לחלק בין איקבע ללא איקבע, כפי שציינת בעצמך, כמו גם ההבחנה בין איסורי סקילה לאחרים, הוא מופרך מלשונו שלו. במאמרי על האשם הראיתי זאת וגם הסברתי מדוע לא קשה עליו מדין אשם תלוי. זה חוסר הבנה במהות האשמות).
4. לגבי חזר ונודע לו, זו שאלה מעניינת. במקרה של אשם תלוי כשחזר ונודע לו מביא חטאת קבועה. כן מפורש ברמב”ם פ”ח ה”א משגגות. וראה גם בחינוך מצווה קכח. אמנם ניתן לדייק מלשונו שזה רק אם שגג בספק ולא אם עבר במזיד על איסור ספק. אלא שלא ברור אם הוא כותב שמדובר בשגגת ספק על עצם דין אשם תלוי, כלומר שאם לא שגג לא מביא, או גם על המקרה שחזר ונודע לו, שאז אינו מביא חטאת. כך או כך, לא כתוב ברמב”ם שלוקה, ואיני מכיר טענה כזאת בשיטתו.
5. לשיטה שהתראת ספק אינה התראה כמובן שאינו לוקה. אמנם לשיטה ששמיה התראה יש לדון, כי נראה שלפחות התראת ספק הייתה כאן. אבל גם זה רק במקום שיש כאן ודאי איסור (איקבע איסורא). כשלא איקבע איסורא מאד לא סביר לראות בזה איסור במזיד שמחייב מלקות. וריה ברורה לדבר משבועות יח ע”א לגבי הווסתות.
6. תוס’ הנ”ל שהבאת הוא ראיה שאין כאן מלקות.
7. מה שפוסקים להלכה התראת ספק שמה התראה בפשטות אינו על כל מקרי הספק. רק בלאו הניתק לעשה ששם יש ודאי לאו וספק אם יתקן אותו, אז נחלקו ריו”ח ור”ל. וכן העירו נושאי הכלים של הרמב”ם פט”ז מהל’ סנהדרין ה”ד. ראה שם ברדב”ז ובכס”מ, ובפרט באבן האזל. וכך מובן מה שהראשונים והאחרונים מניחים כדבר פשוט שבהתראת ספק לא לוקים (ותמיד מקשים על מקרה זה או אחר שהוא התראת ספק. והרי להלכה התראת ספק היא התראה).
8. משום מה, אתה חוזר וכותב כמו קודם שמביאים חטאת על מזיד.

איתי הגיב לפני שבוע 1

אתחיל מהסוף
לא ראיתי איפה בדבריי כתבתי שחייבים חטאת על מזיד.
הנידון בתחילה היה האם מי שעובר על ספק דאו’ לחומרא הוא מזיד או שוגג.
כאשר כמובן שבהנחה שהוא מזיד צריך התראה בשביל שיקבל בפועל את המלקות, אבל קרבן חטאת הוא בוודאי לא מביא.
הסברא הפשוטה נותנת שלפי הרמב”ם לא ייתכן בשום אופן להלקות אותו, גם אם רבנן אוסרים, אי אפשר להגיד על בן אדם שהוא עבר עבירה כאשר התורה התירה לו לעשות את המעשה, נכון שרבנן אסרו ואונס הוא לא, אבל הפטור הוא לא בגלל אונס, אלא כי התורה אמרה לו שמותר לו לעשות את המעשה הזה.
ובשביל להמציא שיש מלקות הגרש”ש המציאה שהמלקות הם לא על העבירה של חוסר הציות, אלא על ה”חפצא דאיסורא”
אבל בלי ההמצאה הזו פשוט שלדעת הרמב”ם הדין הוא שלא לוקים. ומה שכן יש לדון האם הוא שוגג שמביא חטאת, או שאחרי שרבנן אוסרים שוגג הוא לא והש”ש כתב שחייב חטאת.
השאלה היא לדעת הרשב”א.
ובוודאי כל זמן שלא התברר שהדבר אסור אי אפשר להלקות מספק, ורק לעניין ספק סוטה שהוא כוודאי נחלקו התוס’ ביבמות יא והתוס’ בסוטה כח האם לוקה כשעוד לא התברר.
השאלה היא מה קורה כשכן התברר שהדבר אסור.
וכיוון שהיה לו אסור בוודאי מלכתחילה נראה שלא ייתכן לומר שהוא שוגג ושיביא חטאת.
השאלה היא האם יש מלקות, ועל זה מבואר לכאורה מדברי התוס’ ביבמות שכאשר מתברר בוודאי שהיה איסור שלוקים (כמו שדקדק הש”ש, ושם כתב שלדעת הרמב”ם יהיה חטאת כי הוא נחשב שוגג, והוא לא אנוס בגלל שרבנן אסרו)

mikyab צוות הגיב לפני שבוע 1

אם המעשה הראשוני היה מעשה מותר אז גם חטאת אי אפשר להביא עליו. הסברא שאפשר להביא חטאת היא מהגמרא בשבועות. אתה לוקה על העובדה שעברת, ואין לך טענת פטור של אונס כי רבנן הזהירו אותך.
בתוס’ ביבמות כתוב הפוך.
טוב, אנחנו חוזרים על עצמנו.

השאר תגובה