ספקנות, מהיכן נולדה?

אהלן,
בעבר חשבתי (שלא על סמך נתונים, אלא על סמך הרגשה אישית) כי אנשים הדוגלים בלוגיקה מוחלטת, יתקשו להאמין בכוח עליון. לאחר שגיליתי שישנן הרבה אקסיומות שאנשים כגון אלה מניחים (שלא על סמך הוכחה אמפירית!), הבנתי כי מחשבותיי הטעוני. ולא זו בלבד, אלא גם חשד כי לוגיקה מוחלטת מובילה לאמונה בכוח עליון.
נוסף על אלה, גיליתי שאנשים דגולים, שהובילו להתקדמות מטורפת במדע, ובפרט במדעים המדויקים, היו אנשים מאמינים וחלקם דתיים ממש.
אנשים מופנמים, שקשה יהיה לראותם ברחוב, ושלא נדבר על לשוח עמם שיחת חולין.
דוגמה למתמטיקאים כאלה (דווקא מתמטיקאים כדוגמה, כי זה מדע מדויק ממש): קרל פרידריך גאוס, לאונרד אוילר, אייזק ניוטון, וכמובן שיש עוד המון (בוודאי גם בתחומים נוספים).
הנקודה היא לא 'הם מאמינים, וודאי שגם אני צריך'.
אלא תהייה על הספקנות, ולמה אני מתחיל לחשוש כי מדובר בענין פסיכולוגי, שהשתרש בעקבות החשיבה הביקורתית שאיבדה גבולות והפכה לאי-רציונלית.
"ענין פסיכולוגי" מכוון לנקודה פסיכולוגית על אמת. רק בספקטרום שבו לאדם לא נגרם אי נוחות מתוך כך. (ואז זה לא מקוטלג כ'בעיה נפשית')
אולם ספקנות פסיכולוגית (כנראה) מוגדרת כאשר ישנה אי-נוחות עם כך. אך מי אמר כי ספקנות שלא מלווה בכאב, נחשבת כתקינה?
האם תקין שאדם לא ילמד מתמטיקה, כי בחלקה מונחות אקסיומות?
מצטער על הכתיבה הארוכה, חשוב היה לי להבהיר את נקודותיי.
האם לדעתך הספקנות יכולה להוות הפרעה שלא בהכרח מוכרת בפסיכולוגיה? ואם כך, האם חלק מהדור שלנו -בעצם אנוס?
עוד הערה שלא ממש קשורה- לפעמים אני קורא מאמר שלך, ולא ממש מבין חלק מהנקודות בו באופן ישיר. אלא אחרי הרהורים נוספים, הכל בו מתבאר ומתחבר. -אז חשוב שתדע זאת. (אצלך כנראה הכל רץ חלק, לאחרים לפעמים קשה לעכל את הדברים)
 
תודה!