סתירות בתורה – ביקורת המקרא

שו”תקטגוריה: אמונהסתירות בתורה – ביקורת המקרא
עופר שאל לפני 3 שנים

שלום לכבוד תורתו,
רציתי לשאול את הרב,
מה הרב חושב בהקשר לסתירות בתורה, למשל בין בראשית א’ לב’. אני מבין שזה לא מערער את האמונה במעמד הר סיני (אולי אף מחזק) גם אם נטען שיש כמה כותבים לתורה.
אבל אני רוצה לדבר לגופו של עניין, האם באמת סתירה כל כך משמעותית בין פרק א’ לפרק ב’ לא מן הראוי לטעון שכתבו את התורה שתי אנשים? (וחזי לצרופי עם עוד שאר הסתירות…)
אשמח גם שקוראי האתר ישתתפו בדיון זה 🙂 [ובפרט בין הסתירה של פרק א’ עם פרק ב’, ובכלל כמובן]  
 

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 3 שנים

או שיש כאן צירוף של מקורות שונים שנערכו בשלב כלשהו (כדעת המחקרים) או שיש כאן כמה תעודות שכולן מהשמים (כשיטת הרב ברויאר. אם אינך מכיר את שיטתו – חפש ברשת שיטת הבחינות).
 

Gil הגיב לפני 3 שנים

את פירושו הארוך של קאסוטו קראת? (רמז:הוא מראה שאין סתירה) הפניות לספרות מחקרית באתר רמב”י בדקת? זו שאלה כל כך ארוכה וכדאי להתחיל בעיון מקיף בספריה. תורת ה’ שווה לפחות את המאמץ שאדם סביר משקיע בכתיבת סמינריונית במכללת אריאל.בברכה

כל ס' בראשית 'כלל ופרט' הגיב לפני 3 שנים

בפרק א מתוארת בריאת האדם ואשתו בקצרה כמשתלבת במעשה בראשית הכלל, ובפרק ב’ מתוארת יצירת הגן ובריאת האדם ואשתו בצורה מפורטת.

כך הוא בכל ספר בראשית – מהכללי אל המיוחד
מכלל הבריאה אל האדם; מכלל האנושות אל נח;; מכלל בני נח אל אברהם; מכלל בני אברהם אל יצחק, מכלל בני יצחק אל יעקב, ומיעקב אל בניו הדומיננטיים יוסף ויהודה.

והמסר הכללי: העולם ‘מכוון מטרה’.

בברכה, ש.צ. לוינגר

יעשיבע בוחער הגיב לפני 3 שנים

כבוד הרב לוינגר, אני מניח שחלק מהמהפך התודעתי שקרה לכל מי שהתחיל לקרוא את כתבי הרב מיכי הוא אי הסתפקות בוורטים..

ישראל הגיב לפני 3 שנים

תראה כאן:
http://ivri.org.il/2014/01/ten-commandments-differences/

אבי דנטלסקי נותן הסבר מעולה בבבא קמא נ”ד, שמתבסס על הטענה שר’ חייא בר אבא ‘לא סובל’ וורטים.
שצ”ל שם, כדרכו, לא מסכים עם ההסבר. ולמה? כי לדעתו, ‘מלאה הארץ וורטים’.

דברי רחב"א פשוטים (לישראל) הגיב לפני 3 שנים

בס”ד י”ג בתשרי ע”ח

לישראל – שלום רב,

רבי חנינא בן עגיל מניח שבלוחות הראשונות היה כתוב הנוסח שבס’ שמות ובשניות היה כתוב הנוסח שבדברים שבו כתוב ‘למען ייטב לך’, ולכן הוא שואל מפני מה כאן כתוב ‘טוב’ וכאן לא?

על זה שואל רחב”א מניין לך שבלוחות השניות היה כתוב ‘למען ייטב לך’, הרי ייתכן שהלוחות השניות היו זהות בנוסחן לראשונות (כמשמע מהכתוב ‘וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשונים’. שמות לד,א), והנוסח שבדברים הוא ביאור מרחיב לנוסח שנכתב בלוחות הראשונות והשניות, כפי עניינו של ס’ דברים שבו ‘הואיל משה באר את התורה הזאת’.

בברכה, ש.צ. לוינגר

ישראל הגיב לפני 3 שנים

א. דבריו אינם פשוטים, האריכו המפרשים לפרש דבריו.

ב. נדמה לי שהוורט שהוצע הינו וורט יפה מאוד, שיש לו כמה אסמכתות שהובאו שם. נדמה לי, כי הסיבה שאינך מחבב את הוורט (שלא כדרכך), היא בגלל שהוא מציג דמות הפוכה ממך, שאינה סובלת וורטים…

ג. לעצם הפירוש שלך, אינני מסכים, בגלל ההקשר.
הגמרא בכל העמוד (דף נד:) דנה בשינויים בין ‘דברות הראשונות’ ל’דברות שניות’, ועושה לימודים כמו ‘כלל ופרט’ – וכדומה. היא לא דנה במעמד של הראשונות לעומת השניות, (האם אלו היו כתובות על הלוחות הראשונות ואלו על השניות), וכדומה. הגמרא דנה רק מבחינת דרשנית – הלכתית. בגלל שינויי נוסח היא דורשת ומדייקת הלכות.

מעתה, כאשר הגמרא בסוף מנסחת את שאלתו של ר’ חייא ‘מפני מה נאמר בראשונות טוב ובשניות לא’, הרי שהשאלה נמצאת באותו רובד. יש כאן שאלה על שינוי ניסוח, שינוי שלא למדו ממנו הלכה. השאלה מנוסחת באותם מושגים כמו בתחילת הסוגיה ‘דברות הראשונות’, דברות שניות’. עיי”ש.

רק מתשובתו של ר’ תנחום, אנו למדין כי הדברות הראשונות אמנם היו כתובות על הלוחות הראשונות, והשניות היו כתובות על השניות. ודבר זה אמנם הינו חידוש.

דבר נוסף, לדבריך לא ברור מדוע ר”ח שולח אותו לר’ תנחום, אם לדעתו השינוי הוא רק בדבריו של משה.
אבל כנ”ל, בעיקר מרצף הסוגייה נראה לי שלא כדבריך.

אגב, אם אנו עוסקים בסוגיית השינויים בין הלוחות הראשונות והשניות, הנני להציע דבר שנראה זר מאוד, ולולא דמסתפינא וכו’:
כידוע יחד עם הלוחות הראשונות ניתן ספר הברית (ע”פ הרמב”ן ועוד מפרשים) שכלל את פרשת משפטים (וקצת מיתרו ותרומה). בפרק ל”ד בזמן מסירת הלוחות השניים, יש חזרה על מצוות בודדות מספר הברית, אם כי בקיצור נמרץ. מהרמב”ן שם משמע שספר הברית נכתב מחדש (אף שלא נשבר כלוחות, כנראה ‘פג תוקפו’), אבל לא ברור למה קוצר כל כך.
באבן עזרא כתוב: ”ואעפ”י שכבר היו כתובים, כתבם פעם אחרת עם עשרת הדברים, על כן נכתבה הפרשה הזאת פעמים”.
לולא דמסתפינא וכנ”ל, נראה שכוונת האב”ע לומר שפסוקים אלו (ספר הברית הקצר) – נכתבו יחד עם עשרת הדיברות על האבנים. זה מתאים מאוד לרצף של הפסוקים שם, זה מסביר את החזרה המקוצרת מאוד על ספר הברית- פשוט נוסח ניסוח מקוצר שאפשר להעלותו ולכותבו על האבנים.
האם ייתכן שזוהי כוונתו?
בינתיים לא מצאתי התייחסות לנושא.

בס”ד י”ג בתשרי ע”ח

את ההסבר הפשוט שתיאור בריאת האדם ואשתו שבפרק ב’ הוא הפירוט של התיאור הקצר שבפרק א’, מביא כבר רש”י בקצרה בפרק א פסוק כז: ‘ופשוטו של מקרא: כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי, ולא פירש לך כיצד ברייתן, ובמקום אחר פירש’.

ביתר פירוט מבאר זאת רש”י בפרק ב פסוק ח: ‘ראיתי בברייתא של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי מל”ב מדות שהתורה נדרשת, וזו אחת מהן “כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון”, ויברא את האדם וגו’ זהו כלל. סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש: וייצר ה’ אלקים וגו’ ויצמח לו גן עדן ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון..

אך פרק ב’ אינו רק פירוט של פרק א, אלא גם.מציב בפני האדם ייעוד נוסף. בפרק א’ מקבלים האדם ואשתו יחד את התפקיד של מנהיגי עולם החי. בפרק ב’ מתווסף לאדם ייעוד נוסף: לעבוד את האדמה ולשמרה. (ובייעוד זה האישה היא בבחינת ‘עזר’.

בפסוקים ד-ז יש פירוט של מעשי היום השני והשלישי, בהם נוצר התיחום בין ה’שמים’ ל’ארץ’, תיחום שאיפשר את קיומו של ‘מחזור המים’, האד העולה מהארץ, נעצר ב’רקיע’ ומתעבה ומשקה את האדמה, וכך מאפשר לצמחים ולאילנות לצמוח.

בהמשך מתואר השלב הבא: יצירת האדם שעתיד לעבוד את האדמה. הקמת מקום מגוריו ב’גן עדן’ ויצירת שותפתו לחיים. יצירת החיות והעופות באה כאן בדרך אגב, כדי ללמד שבהן לא נמצא לאדם בן הזוג המתאים שיהיה לו ל’עזר כנגדו בעבודת האדמה ושמירתה, ולכן אין כאן פירוט לגביהן, פירוט שנעשה כבר בפרק א.

יחד מלמדים שני הפרקים את ייעודו של האדם, להנהיג את עולם החי ולעבוד ולשמור את האדמה.

בברכה, ש.צ. לוינגר

י.ד. הגיב לפני 3 שנים

ואפשר לקרוא את איש האמונה של הרב סולובייציק ולקבל כיוון אחר לגמרי.

דוד הגיב לפני 3 שנים

לישראל
עם כל הערכתי לחידושיו המופלאים של אברם העברי (וכאן המקום להפנות את חובבי המקרא שביננו לבלוג ארץ העברים), הפירוש שלו על הסוגיא נשמע הרבה יותר כוורט מהפי’ של רש”צ.
הוא מסביר שר’ חייא בר אבא לא אהב וורטים, ולכן כשנשאל מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן “טוב”, אמר “עד שאתה שואלני מפני מה לא נאמר … איני יודע אם נאמר בהן טוב או לא” כלומר איני יודע אם יש משמעות להבדל בין הדברות הראשונות לשניות. והביא כאסמכתא את פירושו של הראב”ע, על כך שהנוסח בדברות הראשונות הוא ה”מקורי” ובדברות השניות לאו דווקא אלא דיבורו של משה, ואין משמעות לשינויי הנוסח.
לשיטה זו היה צריך רחב”א לומר “איני יודע אם *בדברות השניות לא נאמר* בהן טוב. כי הדברות הראשונות זה הנוסח המקורי, והדברות השניות זה הנוסח הרטורי- תוכחתי של משה.
וכבר העירו על ההסבר של הראב”ע (הרב יואל בן נון), שהשינויים בין הדברות לא מסתכמים רק במילים (“המלבוש”) אלא גם בטעמים (ה”גופים”). בדברות הראשונות “זכור את יום השבת לקדשו- כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש” ובדברות השניות “שמור את יום השבת לקדשו, למען ינוח שורך ועבדך… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים”.
כלומר, זכור= טעם אלהי ומהותי בבריאה, שמור= טעם סוציאלי וחברתי. ועל זה אמרו חז”ל “שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין האוזן יכולה לשמוע וכו’.” כלומר הדעת אינה יכולה לקבל ששני הטעמים נאמרו ב”דיבור אחד”.

ישראל הגיב לפני 3 שנים

אני מסכים שזה וורט.

אבל זה וורט יפה ומבוסס:

1. כי הוא שולח אותו למי שבקי באגדה, ולא פותח חומש, ולא שולח אותו למי שבקי במקרא.

2. כי מגמ’ סוטה מ’ רואים שהאגדה לא הייתה הצד החזק של ר’ חייא.

לעניין ההזדקקות לאבן עזרא, הייתי אומר שאין בכך צורך. ר’ חייא אומר לו, אינני יודע אם כתוב ‘טוב’, וזה לא מעניין אותי, לכן לא בדקתי וגם לא אבדוק. אני עסוק עכשיו בכתיבת שו”ת או בהכנת שיעור.
דהיינו, ביחס ללימודים הקודמים שהובאו בסוגייה, שמתוך השינויים השונים נלמדו הלכות, לשינוי זה אין משמעות הלכתית.
ולכן מגיד השיעור, שולח את הבחור ל’משגיח’, שיש לו מסורת בלימוד ‘חומש’ ו’השקפה’.

ומה דעתך על מה שהבאתי בעניין ספר הברית השני?

דוד הגיב לפני 3 שנים

פרשת ספר הברית היא אחת הסתומות שבתורה…
אני לא יודע מה היתה דעתו של ראב”ע בשאלת תוכנו של ס’ הברית. הסתכלתי בפרק לד ולא מצאתי שם חזרה על מצוות חברתיות כלל (אלא רק על ע”ז, מועדים ובכור), והרי הן המהות והיסוד של פרשת משפטים, ואם לשיטתו היו בספר הברית המקורי כדעת הרמב”ן, וצווה ה’ לכתבן שוב, למה הן נעדרות לחלוטין מפרק הציווי על כתיבת לוחות שניות?
שבתי וראיתי שהאבן כנראה סובר כרמב”ן כי הוא כותב מפורש “ואל על פי שכבר היו כתובים”, כלו’ המצוות של משפטים היו כתובות. אבל אין צריך לפרש שכל ספר הברית נכתב שוב, אלא רק המצוות הללו ספציפית. כי הן כפי הנראה השלד של הברית המחודשת (כמובן שהדבר דורש הסבר ועיון מעמיק..). כמו שכתוב שם (לד כז) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל..
ולפ”ז יש כאן חידוש גדול שהלוחות השניות כללו את המועדים והבכור. וע”ע מאמרם “וא”ר ששת משום ר”א בן עזריה כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע”ז שנא’ אלהי מסכה ל”ת לך, את חג המצות תשמור” (פסחים קי”ח).
אבל מה עניינה של מצוות בכור ללוחות? (כאן יש מקום לצטט את יחס הנביא יחזקאל למצוות בכור: וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם, וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם…” תוכחת מגולה על “וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם” (יחזקאל כ’). אז אולי באמת יש הקבלה בין המצוות הללו לאיסור עבודה זרה. והם באמת עיקרי תורה וראויים לעלות על הלוחות.)

דוד הגיב לפני 3 שנים

כעת שמתי לב שאין צורך לחדש חידוש גדול כ”כ, ולא סביר שזו היתה כוונתו של אבן עזרא.
מעבר לכך, משה רבנו לא הצטווה כלל לכתוב את הלוחות השניות. כמו שכתוב וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ” כלומר המכתב מכתב אלהים.
גם אם תאמר על הפסוק שם “וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים” שמשה הוא הכותב, עדיין כתוב מפורש “עשרת הדברים” ולא המצוות נוספות.
לכן יש לפרש שספר הברית הוא הספר הנלווה ללוחות ומהווה הרחבה מעשית שלו (ונשמר יחד עם הלוחות כמ”ש במלכים ב כג: “ויעל המלך בית ה’ וכל איש יהודה וכל ישבי ירושלם אתו והכהנים והנביאים וכל העם למקטן ועד גדול ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה’).
כיוון שנשתברו הלוחות הראשונות, היה צורך לכתוב מחדש את ספר הברית הנלווה אליו. הספר החדש כלל את המצוות הכתובות שם בפרק ל”ד, אולי מהטעמים שהצעתי למעלה.
כאן יש תקציר קטן על ספר הברית https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%9E%D7%94%D7%95_%22%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA%22%3F
להבנה טובה יותר ראה שיעור נפלא של הרב יואל בן נון “מה היה ספר הברית במעמד הר סיני” יוטיוב.

בס”ד י”ג בתשרי ע”ח

כידוע פותחות עשרת הדברות ב’אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אחת המצוות שנועדו להביא להפנמת זכרה של יציאת מצרים היא מצוות ‘וןהעברת כל פטר רחם לה”, שעל קיומה ישאלונו בנינו ‘מה זאת?’, ונענה להם: ‘בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים, ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה’ כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם עד בכור בהמה, על כן אני זבח לה’ כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה’ (שמות יג).

משה אומר לפרעה ‘בני בכרי ישראל’ ומשום כך נדרש פרעה ‘שלח עמי ויעבדוני’. עם ישראל כבנו הבכור של הקב”ה מוקדש לעבודת האלקים ולייצוגו בעולם. הרי הערכים והמצוות שבעשרת הדברות, הם כלל אנושיים. עם ישראל מקבל אותם בהיותו ה’בכור’ הראשון לקבל ערכים אלה ולהנחילם לעולם כולו.

בברכה, ש.צ. לוינגר

ישראל הגיב לפני 3 שנים

כעת נזכרתי כי רעיון דומה עלה אצל בעלי ביקורת המקרא. לדעתם, על הלוחות היו כתובים רק הפסוקים שבפרק ל”ד, ולא כמו שהצעתי שהם היו כתובים כתוספת לעשרת הדיברות.
עלי לציין כי גם מקריאת פרק ל”ד באופן מילולי נראה שהם צודקים, כמובן בתנאי שנוציא אותו מההקשר הכללי של ספר שמות, ונעמידו בפני עצמו.

אני מעתיק מהאינציקלופדיה העברית:

בביקורת המקרא רווחה הדעה שעשרת הדברות הקדומים ביותר הם עשרת הדברות של הפולחן (שמ’ לד, יד-כו), והם עשרת הדברים שנזכרים שם (כח). זהו הדקלוג (?) הפולחני של J לעומת הדקלוג (?) המוסרי של E (שמ’ כ: וע”ע מקרא, עמ’ 321/2), שבא בשינויים אחדים בס’ דברים. דעה זו מסתמכת על ההנחה כי בהתפתחות התרבות האנושית קדם הפולחן למוסר, כי עה”ד אינם הולמים את תנאי החיים במדבר, וכי התאמתם לנורמות של הנביאים מוכיחה שזמנם מאוחר לנביאים. לעומת זאת סבורים קסוטו…

לרווחא דמילתא, אני מעתיק את רוב פ’ ל”ד:

(א) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־ הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ:
(ב) וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר:
(ג) וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא:
(ד) וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים:
(ה) וַיֵּ֤רֶד יְקֹוָק֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְקֹוָֽק:
(ו) וַיַּעֲבֹ֨ר יְקֹוָ֥ק׀ עַל־פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒ יְקֹוָ֣ק׀ יְקֹוָ֔ק אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת:
(ז) נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים:
(ח) וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ:
(ט) וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֹנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ:
(י) וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֘ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְקֹוָק֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ:
(יא) שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי:
(יב) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ:
(יג) כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן:
(יד) כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְקֹוָק֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא:
(טו) פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ:
(טז) וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן:
(יז) אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ:
(יח) אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם:
(יט) כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה:
(כ) וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם:
(כא) שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת:
(כב) וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה:
(כג) שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן׀ יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
(כד) כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה:
(כה) לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח:
(כו) רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: פ
(כז) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל:
(כח) וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְקֹוָ֗ק אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־ הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים:

דוד הגיב לפני 3 שנים

לישראל, הרשה לי לפטור את הפירוש הזה בחיוך…
יותר מדי “קביעות עובדתיות” עומדות בבסיסו (בהתפתחות האנושית קדם הפולחן למוסר? האם “בכלל” התפתח מוסר אנושי בסגנון מקראי -“*לא* תרצח, *לא* תנאף באופן “מציאותי” מוחלט- מחוץ לעם ישראל? ואם לא, אז זה אומר שרק מוסר יכול היה להוליד את הפולחן! הלא כן?)
כמו כן, נצטרך לקרוא את הפרק לא רק במנותק מספר שמות, אלא כמעט מכל מצוות התורה המבוססות על אני ה’ אלהיך, וזכרת כי עבד היית וכו’.
נ.ב. אני משוחד כמובן(-: לא יודע בדיוק מי זה J ומי זה E, אבל אם מישהו “בא עם אג’נדה” ולא מסתיר זאת, אני מרשה לעצמי לתת לדבריו משקל תואם. טוב לי עם האג’נדה שכבר יש לי… אני מאוד לא אוהב את הנסיונות לצייר את היהדות כעוד סוג של פולחן, מין חלק מתרבות עולמית כללית. בעיניי זו התייחסות רדודה מאוד, מזלזלת וחסרת רצינות.

ישראל הגיב לפני 3 שנים

א. לא ביקשתי להיכנס לנושא ביקורת המקרא, הזכרתי רק רעיון שדומה לפרשנות שלי באבן עזרא.
ב. באופן אישי אינני מקבל את תורת התעודות שעליהן מבוססת הפרשנות הזו.
מה שצר לי הוא שאתה מבטל פירוש שמבוסס על ספרות ענפה של חוקרים רבים, מבלי להכיר את החומר הרב שעליהם הוא מושתת. זה לא רציני.
אז נכון שתורת התעודות היא תורה שנוייה במחלוקת, ויש שיאמרו שמעמדה הולך ודועך. אבל אדם שכנראה אינו מכיר את המונחים J וE, מתבקש לא לפטור תיאוריות באמצעות חיוך בלבד.
יש המון חומר תיעודי ומחקרי, בין בנושאי התפתחות הפולחן והחשיבה בעולם העתיק, ובין בנושא תורת התעודות.
מבחינתי, אפשר לשוב לפירוש שכתבתי מתחילה, ע”פ האב”ע.

דוד הגיב לפני 3 שנים

לישראל
כתבתי זאת כי היתה כאן הדגמה של מה עושה הביקורת: לוקחת פרק, תולשת ומנתקת אותו מכל הספר (ומ”רוח הספר” והיהדות בכלל), והנימוק שבו היא משתמשת על מנת להתיר לעצמה לעשות זאת, זה הנוהג בהתפתחות האלילות והפולחן, וההשלכה על הנוהג בעם ישראל.
לגבי J ו-E זו היתה כמובן הערה סרקסטית, אני דווקא מכיר את המושג (לא משהו שאני גאה בו במיוחד..).
אני כן מתעניין בנושא התפתחות הפולחן והחשיבה בעולם העתיק, אך מוצא הרבה תיאוריות כלא רלוונטיות לעם ישראל לעניות דעתי (לכל היותר רלוונטיות להבנת מצוות התורה הנוגעות ליחס לעמים אחרים ולע”ז, שזו הסיבה שאני מוצא בהן עניין). לדעתי גם לתורת התעודות יש פוטנציאל לימודי מרתק, כיוון שהיא יכולה ללמד משמעות של הקשר וקונטקסט שמשליכים על ההבנה של פרקים שלמים התורה, דווקא עבור מי אשר (כמוני) רואה את הטקסט כולו כניתן משמים.
אבל הפירוש הנ”ל עם נראה לי כל כך מנוגד ומנותק מרוח היהדות ומהמשמעות של התגלות ה’ בעשרת הדברות והברית שכרתנו עם ה’ בסיני, שהיה שווה תגובה מזלזלת(-: אתה לא עוקר בסיס של דת שלמה בגלל הנחה כללית לא מחייבת על “דרך התפתחות” ועל הערה מקומית שערכה לא רב יותר מהשערה. אני לא הייתי עושה זאת עם הבודהיזם והנצרות, לדוגמא.
אנא אל תראה בדברים אלו נימה אישית ח”ו, אשר מלכתחילה לא היתה בהם.
לגבי פי’ האבן עזרא, ראה מה שכתבתי למעלה. דעתך?
נ.ב. רש”צ כתב טעם אחר משלי לחשיבות מצוות בכור- “בחוזק יד הוציאנו.. ויהרוג כל בכור”. אני מעדיף את הטעם שלו, בגלל הנימה החיובית יותר. ע”פ הפירוש הנ”ל הבכור הוא סניף של “אנוכי ה’ אלהיך” החיובי, יותר מאשר של “לא יהיה לך” השלילי (עם הקונוטציה המצמררת של מעביר בנו למולך..)
משמעות זו מתחזקת עם ההסבר של היות עמ”י “בכור העמים” עם האחריות הכרוכה בכך. אלא שעל כך יש לי רק הערה קטנה לרש”צ: אני חושב שעשרת הדברות מבליטות דווקא את סגולת ישראל “בחיר העמים” ולא בכור העמים, ומצוות שבת הייחודית לנו תוכיח.

בין זכור לשמור (לדוד) הגיב לפני 3 שנים

בס”ד ערב חג האסיף ע”ח

לדוד – שלום רב,

מהר”ל (כמדומני ב’תפארת ישראל’) מציין שההבדל בין ‘זכור’ שבדברות הראשונות לבין ‘שמור’ שבאחרונות – מקביל להבדל בהנמקת מצוות השבת.

בדברות הראשונות טעמה של השבת הוא זכר למעשה בראשית, טעם ששייך בכל באי עולם שראוי להם שיראו בשבת יום מיוחד וחגיגי, ‘זכרון ליום ראשון’.

לעומת זאת, בדברות האחרונות שמודגש בהן ‘שמור’, איסור המלאכה – ניתן הטעם: ‘וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויציאך ה’ אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה,, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת, חובת ההימנעות ממלאכה נתייחדה לישראל, שרק הם היו משועבדים במצרים ונגאלו.’.

בשבת יש על פי מהר”ל פן אוניבסלי, זכר למעשה בראשית, ופן ייחודי לישראל, זכר לגאולה משעבוד מצרים.

בברכה, ש.צ. לוינגר

ברם כל באי עולם יכולים להצטרף ל’חיל החלוץ’ של ‘עם מקדשי שביעי’, כדברי ישעיהו: נו,ו: ‘ובני הנכר הנלוים על ה’ לשרתו ולאהבה את שם ה’, להיות לו לעבדים, כל שמר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי – והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים’.

ישראל הגיב לפני 3 שנים

לדוד – שלום וברכה,

בעניין היחס לתורת התעודות ולחוקרים, אין לי הרבה להוסיף.

בעניין כתיבת דברי הברית על הלוחות: אמנם היתלותי באב”ע כאילן גדול אינה מוכרחת, (ואני מקבל בזה את דעתך). אפשר לבאר כי האב”ע התכוין לומר שמשה יכתוב את דברי הברית בנפרד על מגילה, וה’ יכתוב את עשרת הדברים על הלוחות. ואף שלשונו סתומה (”כתבם פעם אחרת עם עשרת הדברים”), לשון הרמב”ן מפורשת יותר (”צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם”), וילמוד סתום מן המפורש. וכן מצאתי שהבין כן בספר ‘הנבואה הקדומה בישראל’ עמ’ 80 (אם זה משנה לך מה הוא אומר).

בכל אופן, לא מצאתי מנוח לתמיהה העצומה (ע”פ פשט, שצ”ל!), מדוע יש כאן חזרה מקוצרת על ספר הברית. זאת קושיה חזקה מאוד.

ואילו היינו מפרשים שספר הברית קוצר, כדי שיוכל להיכתב על הלוחות (כמו שמקצרים את הטקסט שנכתב ע”ג המזבח בהר גריזים ועיבל גם מטעם זה), היה ניחא לי.

אבל כמובן שמכח קושיה אי אפשר לחדש מה שרוצים. ונדמה לי שהחשש לקבל חידוש כה גדול שעל הלוחות היה חומר נוסף – הוא אשר מנע ממך לקבל את הרעיון שלי.

אמנם, עכשיו שראיתי שהנצי”ב בהעמק דבר כותב שעל הלוחות הופיע חומר נוסף ( ”כתב לך את הדברים האלה. לפי הפשט למד מעניינו דבכתיבה על הלוחות מיירי, ולא כמש”כ הרמב”ן שצוהו לכתוב על הספר הברית ולקרוא באזני העם כמו שהיה אז בראשונות, שהרי לא נזכר ענין הקריאה והירידה בינתים אפילו בצווי, ואי אפשר לפרש כתיבה בספר תורה, שאינו מדבר בס”ת עד מצות כתבו לכם את השירה הזאת, דשם כתיב על ספר, אלא בכתיבה על הלוחות שמדבר בענינם מיירי. אמנם ודאי לא בעשרת הדברות מדבר, שהרי הקדוש ברוך הוא אמר וכתבתי על הלוחות, ותו דלזה לא היה נצרך לפרש טעם כי על פי הדברים האלה וגו’, שהרי משה עלה בשבילם ואין זה דבר חדש. אלא בכל התורה נצטוה משה שמלבד שיכתוב ה’ על הלוחות עשרת הדברים יכתוב משה על הלוחות את הדברים האלה מבראשית עד לעיני כל ישראל”).

אם כן, אומר אני, כי אף אם האב”ע לא התכוין לזה, ניתן לפי ההקשר לפרש כמ”ש מתחילה. שספר הברית הראשון בוטל כשהברית הופרה בחטא העגל, וקיצור ספר הברית שלפנינו נכתב על הלוחות. ודבריי מיישבים כראוי את כל תמיהותיו של הנצי”ב על הרמב”ן, עי’ ודו”ק.

לפי זה מתורצת קושיה אחרת, שהרי יש סתירה גדולה מי כתב את הכתוב על הלוחות. פסוק אחד אומר פסל לך … וכתבתי על הלוחות, ופסוק אחר אומר ‘ויהי שם עם ה’ ארבעים יום… ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים’. והמפרשים נדחקו ש’ויכתוב’ מוסב על ה’, עיי”ש.
לדרכי אפ”ל ש’ויכתוב’ מוסב על משה. ומתפרש כך: ויכתוב על הלוחות את דברי הברית (לצד) עשרת הדברים. משה כתב אותם לצד עשרת הדברות שנכתבו ע”י ה’.

לפי זה מובן מאוד מדוע קיבלו הלוחות את הכינוי ‘לוחות הברית’, שכן הן מכילות את ספר הברית הקצר (אף שגם הלוחות הראשונות מכונות כך בחומש דברים).

איני בטוח שכך האמת, אבל נראים לי שהדברים מסתברים, ומקום הניחו לי להתגדר. מה דעתך?

אבל (לישראל) הגיב לפני 3 שנים

הרי כתוב: ‘ויכתב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים’?

בברכה, ש.צ. לוינגר

ישראל הגיב לפני 3 שנים

כבר התייחסתי, הכוונה להוספת דברי הברית לצד עשרת הדברים.

כמובן שיש בכך קושי, אבל הצבעתי על הקשיים הפרשניים באלטרנטיבה.

דוד הגיב לפני 3 שנים

אני חושב שרק עבור נוצרים תהיה בעיה השקפתית עם הקביעה שהיו על הלוחות מצוות נוספות…
ניתן להציע פירוש ביניים: ספר הברית הראשון לא “פג תוקפו”. אדרבה, מצוות מסויימות מתוכו קיבלו משנה תוקף בהכתבם בלוחות השניות (או יחד איתם), אחר שנכשלו בני ישראל בעגל: אלהי מסכה לא תעשה לך (כנגד “ויעשו להם עגל מסכה”), מועדים (העניין העיקרי בהן לדעתי הוא “שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך”, כך הגברים יבואו לבית ה’ ויהיו “מחוברים” לבל ידח וכו’, ומקרה העגל לא יישנה) ובכור, כתבנו למעלה.
במלכים ב’ כג במהפכת יאשיהו, נראה שכל המצוות שם הם באמת מהברית המקוצרת (עבודה זרה, פסח). למשל לא כתוב שהוא ציווה לשחרר את העבדים העבריים (ויש ליישב). אבל אז כבר היתה כתובה “על ספר”.

ישראל הגיב לפני 3 שנים

לא הבנתי למה זה אמור להפריע לנוצרים.

אגב, גם למלבי”ם היו כתובים על הלוחות דברים נוספים.

אלחנן הגיב לפני 3 שנים

הסתירה בין בראשית א’ לב’ היא קלה יחסית. מי שרוצה להבין את החוזק של תורת התעודות צריך ללכת למשל לסיפור תיבת נוח. שם יש סתירות בתוך אותה פרשה כמו הסתירה בין 2 מכל החיות או 7 מהטהורות. סתירות שחלוקה ל2 מקורות מבהירה אותם יפה מאד

יוסף הגיב לפני 3 שנים

אלחנן, לא הבנתי מדוע.
דווקא ככל שהסתירה היא יותר מובהקת וסמוכה, סביר יותר שאין סתירה.
חשוב על פסוק: “ויולד שלושה בנים בלבד, ויהי הרביעי למלך”, הסתירה היא מובהקת, אך כיוון שמדובר בסתירה תוך כדי דיבור, סביר שיש פה פשט שמיישב את הסתירה.

קובי הגיב לפני 3 שנים

התגובה של הרב לא אומרת כלום:
”או שיש כאן צירוף של מקורות שונים שנערכו בשלב כלשהו (כדעת המחקרים) או שיש כאן כמה תעודות שכולן מהשמים.”

הרי השואל מבקש תשובה האם הסתירות מראות על אי אחידות החומר ובנייתו מתעודות שונות. ומה הרב אומר לו? או שכן, או שלא. זאת לא תשובה!

אז או שהרב חשב שהשואל לא מכיר את שיטת הרב ברויאר.
או שהרב ביקש להראות שהוא אמנם לא מסתפק בתשובה השלישית (שאותה אמנם לא הביא), והיא הפרשנות המסורתית שמתרצת את הסתירות.

נכון?

מיכי צוות הגיב לפני 3 שנים

עניתי על כך.

השאר תגובה