על איסור הוצאת זרע לבטלה

שו”תקטגוריה: הלכהעל איסור הוצאת זרע לבטלה
שואל שאל לפני 3 שנים

שלום
 
יש לי שאלות בנושא איסור הוז”ל (אם יאבה כב’ להתייחס אליהן). אני מעדיף לשואלן דרך המייל ולא דרך האתר ‘שו”ת ומאמרים’ מטעם שאמרו ‘אין דורשין בעריות בשלשה’.
 
אפתח במה שכתב המהר”ל בטעם האיסור. כדי שלא אחטא בהצגת דבריו שלא כפי שנתכוון אני מעתיקם (בדילוג).
 
ספר באר הגולה באר השני פרק ט 
 
כי אין ספק שמי שמשחית הזרע, הוא מבטל הויה, שהיה ראוי לבא מן הזרע תולדה… כלל הדבר, כי מי שהורג את האדם, לא היה גובר בזה על התחלת ההויה, רק שהיה גובר על המשך ההויה, ולא על התחלת הויה. אבל מי שמשחית זרעו, לכן נקרא השחתה, כי כל השחתה הוא מתחלת ההויה, וזהו בעצמו שמביא מבול לעולם, שהמבול לא היה רק לעקור ההויה, שלא יהיה נמצא שום הויה, ולא היה שום הויה נוהג במבול, והבן זה.
 
נראה מדבריו שהוא בא להסביר את דברי הזוהר שכתב שהמוז”ל חמור מרוצח.
 
עכ”פ עיקר סברתו היא, אם הבנתי נכון, שחומר העניין הוא שמהזרע היה ראוי להיווצר אדם חי, והמוז”ל עקר אפשרות זו משורשה ולא הניח ליצירה זו להיווצר.
 
בעניותי אינני מצליח להבין סברא זו. הרי הוז”ל אינה פוגעת ביכולת הפו”ר של האדם, ובכלל, הזרע המסוים הזה, שיצא כעת לבטלה, מעולם לא עמד, ולא הייתה אפשרות שייווצר ממנו עובר. הרי הוא נוצר כרגע, בעת שהמוציאו עומד להשחיתו, ומה רוצה המהר”ל?
 
תודה

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 3 שנים

אני לא חושב שהזרע נוצר כעת. הוא שם, ורק יוצא כעת.
אבל לעצם העניין גם אני לא מבין את כל ההסברים הללו. הרי כשאדם משמש עם אשתו ברוב הזמנים (מצוות עונה) הוא לא מפרה ביציות ומשום כך “רוצח”.
——————————————————————————————
שואל:
תודה.
 
אכן. גם משום כך לא ברורה לי כוונת הזוהר.
 
מה שבגמ’ דימו אותו לשופך דמים אין זה אומר שע”י איבוד הזרע הוא נחשב למאבד נפש, אלא כפי שדימו את מי שאינו עוסק בפו”ר לשופך דמים, אף כשאמרו כך על המוז”ל נראה שכוונתם למי שמוצא בכך תחליף לעיסוק נורמלי בפו”ר.
 
המעניין הוא שיש שניסו בכוח לגשר ולמצוא התאמה בין הבבלי לזוהר (בעיקר בהקשר לכך שהבבלי מתיר לכאורה ביאה שלא כדרכה), והם החרדים והשל”ה שהעתיק את דבריו, ולענ”ד (וכך היא גם דעת הא”ר) העלו חרס בידם.
 
נ.ב. יצא לי לראות שלדעת המקובלים כאשר אדם בא על אשתו כדין נוצרת נשמה קדושה, וכאשר מוז”ל נמסרת נשמה לידי הסט”א.
——————————————————————————————
הרב:
נו שוין.
——————————————————————————————
שואל:
אם יורשה לי להמשיך..
 
בתורה נאמר:
 
בראשית פרק לח 
(ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר:
(ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה’ וַיְמִתֵהוּ ה’:
(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ:
(ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו:
(י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה’ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ:
 
רעתם של השנים בפשטות, ולפי דברי חז”ל, גלויה וניכרת לעין. ובעצם שתי רעות:
א. ביטול פו”ר בידיים מסיבות שאינן מוצדקות (ער, שלא תתעבר ויכחיש יפיה. אונן, לבלתי נתן זרע לאחיו).
ב. הגמ’ אומרת שהם באו על תמר שלא כדרכה. במקום אחר אומרת הגמ’ שביאה כזו היא עינוי לאשה. אנו יודעים עד כמה תמר נתאוותה ללדת ילדים מבית יהודה. אם כן ודאי לא הסכימה לכך. הווה אומר שהם אנסו ועינו אותה. והרי זו רעה גלויה ומפורסמת.
 
מדוע אם כן הזוהר (וכך יש גם משמעות בגמ’ נדה יג.) מבין שהרעה הגדולה שבמעשה ער ואונן היא איבוד הזרע. מעשה שאינו גורם רעה לאיש, לא מפורש בשום מקום בתורה שיש בו בכלל בעיה, ומפרשה זו לכאורה אין שום סיבה להבין כך? 
——————————————————————————————
הרב:
כבר הצטרפתי לתמיהתך. אבל מהפסוקים הללו לא לגמרי מוכרח אחרת. אונן שיחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו, זהו תיאור של המוטיבציה שלו. אבל השאלה מה רע במה שהוא עשה היא שאלה אחרת. אולי זה רע כי שיחת את זרעו ארצה.
להלכה כבר כתב תלמיד שלי, הרב יצחק רונס, מאמר בצהר: התמודדות חינוכית והלכתית עם איסור הוז”ל, בתוך צהר 21.
——————————————————————————————
שואל:
מהפסוקים לא מוכח כלום. שאלתי היא מדוע כשאפשר לפרש באופן פשוט ושווה לכל נפש, כשתי האפשרויות שכתבתי, מפרשים באופן מחודש ומוזר.
 
תודה רבה על המאמר.
 
חוששני שהרב רונס מגזים לחלוטין וטועה בתכלית כאשר הוא כותב שלרווק אין איסור (גם דברי העזר מקודש נראים תמוהים. לא ראיתים בפנים, רק במאמר).
ישנם שני איסורים. האחד הוא מה שאסרו חכמים כגדר משום מעשה ער ואונן. איסור זה קיים אך ורק בין איש לאשתו. השני הוא מה שאסרו והסמיכו על ‘לא תנאף’. איסור זה הוא בין האדם לעצמו, ואין זה משנה אם הוא נשוי או רווק.
 
הרב יהושע שפירא, במאמר המצו”ב, תקף את הרב רונס, אך חוששני שגם הוא לא ניצל מכמה טעויות.
 
לענ”ד איסור הוז”ל (כל אחד מהשניים שהזכרתי) הוא מדרבנן, ואינו חמור יותר מאיסור אכילת עוף בחלב.
 
הרב שפירא כותב כי אין בעניין זה מחלוקת בין הש”ס לזוהר. לענ”ד לא זו בלבד שיש גם יש מחלוקת, אלא שזו מחלוקת מהותית שלא נמצא כמוה בשום מקום בין תנאים או אמוראים. זו מחלוקת שמזכירה יותר מחלוקת בין יהדות לנצרות או משהו מעין זה.
 
נ”ל שאם אנו מקבלים את הבבלי, אין מקום לקבל את דברי הזוהר בעניין זה.
(קשה לי לכתוב את השורה האחרונה, שכן אני יודע כי גדולי ישראל שעפר אני תחת כפות רגליהם, מהבית יוסף והלאה, כתבו להדיא אחרת, ובכל זאת בדעתי הענייה אני סבור שזו האמת).
——————————————————————————————
הרב:
השאלה אינה שאלה לענ”ד. ההנחה שלך היא שהאופן הפשוט הוא כשיטתך. אבל הזהר מניח שהפשטות היא שיש בזה איסור (דומני שזו לא סברא מופרכת לראות בזה מעשה מכוער ובעייתי), ולכן הוא בוחר את האופציה הזאת.
 
אני כבר לא זוכר את המאמר שלו, אבל לא חושב שמסקנתו היא שלרווק אין איסור. להיפך, ככל הזכור לי הוא בדיוק כותב שמדובר באיסור דרבנן, ויוצא נגד המיסטיפיקציה שלו. אבל לא ראיתי את דבריו כעת.
 
גם דבריך בקשר למחלוקת הש”ס והזהר מופרזים לגמרי. מה ראית כאן כל כך דרמטי? וכי איסור זה הוא כה”ת כולה? יש מחלוקת ביניהם באיסור כלשהו, וזהו. וכי חסרות מחלוקות כאלה? האם אין מחלוקת בשילוח הקן בין המקובלים לש”ס דילן (האם לשלח כשלא רוצים את האפרוחים או הביצים)? וגם שם לדעתי השיטה של הנסתר היא נגד פשטות הדברים. מה בין זה לזה?
 
אכן נראה שדברי הזהר סותרים לפשטות ולבבלי, ולגבי פסיקת ההלכה תעשה כפי שאתה מבין. אין בזה כללים. אמנם המג”א בהל’ תפילין כתב שהלכה כנגלה נגד הנסתר, אבל הוא כתב את זה כאיש נגלה. המקובלים כמובן לא חושבים כך.
 
ובאשר לגדולי ישראל, איני יודע מי עפר תחת מי ולמה, אבל כל אחד אמור להכריע כהבנתו. כידוע יש שני סוגי חזונאישניקעס: אלו שעושים ככל הוראות החזו”א בספריו ובע”פ, ואלו שעושים את מה שהם חושבים כפי שהוא עשה את מה שהוא חשב. וכידוע, לשון אחרון עיקר.
 
האם יש לך התנגדות שאעלה את התכתובת לאתר (כמובן בלי הפרטים שלך)? דומני שיש בזה עניין ציבורי ותועלת לרבים, ולדעתי אין בזה גדר בעריות בשלושה.
——————————————————————————————
שואל:
באמת עלי להסביר את עצמי יותר.
 
הזוהר (בראשית ריט:) כותב על עוון זה, שכל החוטאים עולים (כנראה מגיהנום) והמוז”ל אינו עולה, ואם תאמר מה לגבי שאר רשעים שרצחו בני אדם (מדוע הם עולים והמוז”ל אינו עולה), ויש לומר שהם הרגו אנשים אחרים, ואילו המוז”ל הרג את בניו ממש.
 
עוד כותב שם הזוהר, שאין לך עוון בעולם שלא מועילה לו תשובה מלבד עוון זה.
 
מדברי הזוהר מבואר שהוא לא ראה בזה ‘מעשה מכוער ובעייתי’ אלא רצח סופר דופר. אם על סתם רצח קבע המחוקק עונש של מאסר עולם אחד, על הוז”ל ראוי לתת לפחות שני מאסרי עולם, אם לא עונש מוות.
 
מה שעוד עולה מדברי הזוהר הוא שאין זה משנה כלל באיזה אופן ובאילו נסיבות יצא הזרע לבטלה. רצח הוא רצח בכל מקרה. דהיינו האיסור הנורא והאיום הוא איבוד הזרע, ולא מעשה ההוצאה. ומשום כך כתבו המקובלים שגם מי שראה קרי בשנתו, ללא שום כוונה לכך מצדו, אף הוא מצבו עגום למדי והוא נדרש לתשובה ותיקונים.
 
בגמ’ באופן נחרץ אין זה כך כלל ועיקר. ביאה שלא כדרכה (באקראי) מותרת (נדרים כ: סנהדרין נח: ואילו לפי הזוהר חייב מיתה). לשם בדיקת כשרות ביאה בקהל מותר להוז”ל (יבמות עו.). רבי אליעזר בן הורקנוס, מי שאמר שהאוחז באמתו ומשתין כאילו הביא מבול לעולם (נדה יג.) מתיר לבעלה של מינקת, שסכנה לתינוקה שתתעבר, לדוש מבפנים ולזרות מבחוץ במשך כ”ד חודש (יבמות לד: אף כי אין הלכה כמותו). [ואגב, זו הוכחה לכך שסיבת איסור אחיזה באמה אינה משום חשש שיצא זרע, אלא משום חשש הרהור].
 
אם כן לפי הבבלי באיבוד הזרע אין ולא כלום. הבעיה היא האופן שבו מוצא הזרע. דהיינו או באופן הדומה למעשה ער ואונן, או באופן המוגדר כניאוף (ושניהם מדרבנן).
 
אין זה דומה כלל לשאלה האם בשילוח הקן יש עניין מצד עצמו גם כשאינו צריך לגוזלים. זהו ויכוח כשאר ויכוחים, אבל כאשר אדם עשה מעשה פלוני וההתייחסות של הגמ’ אליו היא כאל מי שעבר עבירה וצריך לחזור בתשובה, ואילו לפי הזוהר הוא רשע מרושע, ארכי רוצח, זד ארור שאין רפואה למכתו, וההתייחסות אליו היא גרועה יותר מאל רוצח ממש – לענ”ד אין שתי דעות אלה יכולות לדור בבית מדרש אחד.
 
 
לגבי מאמרו של הרב רונס, הוא כותב בסוף עמ’ 188: “ומתברר באותה מידה כי האיסור אינו חל על פנוי”.
 
לגבי פרסום הדברים באתר, אני חש קצת לא בנוח מהרעיון שדבריי יתפרסמו שמא יהיה מי שייתלה בהם להקל באיסור או לזלזל בזוהר. אמנם למעשה הדבר הקל והחמור ביותר שנאמר בהקשר זה זהו מה שציטטתי מדברי הרב רונס (ובשביל לפרסם את מאמרו אינך זקוק להסכמתי… אף כי אולי באמת ראוי לעשות אתו חסד ולא לפרסם את דבריו [רצוי לשאול אותו האם גם כיום הוא סבור כך]), על כן גם לגבי ההתכתבות עשה כהבנתך. 
——————————————————————————————
הרב:
טוב, אני לא רואה זאת כך. בעיניי זו מחלוקת ככל מחלוקת אחרת, גם אם היא קיצונית יותר. יש עוד מעשים שאחד אוסר אותם מדרבנן והאחר מה”ת (אמנם ראה בסוגיית עיר של זהב בפ’ תולין, שאין מחלוקת מהקצה לקצה, וכבר כתבתי עליה במקום אחר). ואף לגבי חיובי מיתה וממזרות כן (צרת הבת).
יתר על כן, אני משער (לא בדקתי) שתמצא בזהר עוד ביטויים חריפים כאלה כלפי עבירות אחרות (מה תאמר על מה שמביא הח”ח לגבי לשון הרע שאינו מתכפר?). הזהר הוא סוג של מדרש וצריך להיזהר לקחת אותו מילולית. והרי כבר העירו הראשונים אפילו על התלמוד דידן, שכשהוא נוקט “חייב מיתה” לפעמים מדובר באיסור דרבנן שבאו להביע את חומרתו.
לסיכום, זו אכן תפיסה שונה, אבל אני ממש לא נבהל מכך שהיא מצויה באותו בימ”ד עם הש”ס דידן. כמו שהעזר מקודש מצוי בחדא מחתא עם השו”ע שכה מחמיר בזה (וכבר העיר על כך רונס).
במחילה, אבל את דברי הרב רונס ממש הוצאת מהקשרם. הרי הוא דן שם רק בשיטת העזר מקודש ומייד מעיר שזה לא מתיישב עם השו”ע. זו אכן המסקנה מהעזר מקודש. מה הבעיה בזה?
——————————————————————————————
שואל:
אין זה דומה למחלוקת האם איסור פלוני הוא מדרבנן או מדאורייתא, ואפילו לא אם למ”ד דאורייתא הוא מחייבי מיתות בי”ד.
 
יחס הזוהר והמקובלים לעוון זה חורג מכל פרופורציות האמורות בתורה. הרי הזוהר צווח ואומר שהוא חמור מרוצח! אינו עולה מגהינום, בזמן שרוצח כן עולה, ולא מועילה לו תשובה (ממש נגד אמונת ישראל!). והקורא עומד ותמה, משורשי שערותיו עד ציפורני רגליו, למה??? למה יומת מה עשה??  
הלזו מחלוקת ככל מחלוקת אחרת ייקרא?
 
אמנם בגמ’ (נדה יג.) אמרו על הוז”ל שחייב מיתה בד”ש, אבל יש לנו את הכלים להבין שזו אגדה ולא הלכה (ולו מכח העובדה שלא כתוב בשום מקום בתורה שיש על כך חיוב מיתה). ואם מישהו מתקשה להבין זאת, יוכל להיעזר בעובדה שהרמב”ם (איסו”ב כא יח), שהשתדל להרתיע בכותבו על איסור הוז”ל, לא הזכיר חיוב מיתה.
 
היכן כותב הח”ח שלה”ר אינו מתכפר? מדוע יהא זה גרוע מכל חטא אחר שבין אדם לחבירו, שצריך לרצות את חברו ולעשות תשובה? אולי הוא כותב שהרגיל לדבר לה”ר תשובתו קשה שכן אינו זוכר את כל אלה שצריך לבקש את סליחתם.
 
רונס אינו מעיר מיד שזה לא מתיישב עם השו”ע אלא עם דברי התלמוד, ואז הוא מסביר, ע”פ העמ”ק, שמאז חדר”ג השתנה הדין.
בסופו של דבר הוא נותן לקורא להבין שלרווק אין איסור. [אמת שלא ראיתי את העמ”ק בפנים, אבל קשה לי מאד להאמין שהוא יאמר דבר כזה. מה גם שלענ”ד זו טעות מוחלטת. אין לאיסור הוז”ל שום קשר לחובת פו”ר]. 
——————————————————————————————
הרב:
אני עדיין לא רואה את הבעייתיות הגדולה.
באשר ללשון הרע, הרי מקור ברמב”ם:
 
“אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר… ועוד אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורגת, האומרו והמקבלו וזה שאומר עליו”. (דעות ז, ג) 
אז אם הוז”ל הוא כרצח, הרי לך שלה”ר חמורה ממנו.
 
גם הזהר לא יכול לחייב מיתה היכא שבהלכה אין מקור לחיוב מיתה. לכו ראייתך על התלמוד נכונה גם לזהר.
 
טוב, דומני שהעניין הובן.
 
כל טוב.

דוב הגיב לפני 2 שנים

תודה רבה על הדיון החשוב והנפלא הזה
ותודה רבה “לשואל”

השאר תגובה