על איסור הוצאת זרע לבטלה

תודה רבה על הדיון החשוב והנפלא הזה
ותודה רבה "לשואל"

מאיר מוראדי
9:37 ‎(לפני 9 שעות)‎
קראתי תשובה של כבודו בעניין זרע לבטלה, עד כמה זה עוון גדול. אני מבקש לדעת מה התיקון של זה. האם די להתוודות וחזרה בתשובה, או שמא יש תהליך ארוך יותר

אם קראת, ודאי ראית שיש מחלוקת לגבי חומרת האיסור (מאיסור דרבנן עד אביזרייהו דרצח). התשובה על זה ככל איסור אחר: וידוי, עזיבת החטא, חרטה וקבלה להבא. שאר חילוקי כפרה שנמנים במסכת יומא אינם מענייננו (אלא החלטות של הקב"ה).

בדיברי המהר"ל רציתי להעיר.
יש שתי אפשרויות להסתכל על כל לא תנאף בכללי, א' שהתורה נתנה לנו דרך שכך היה נראה לה שצריך להתנהג: תמיד יחסים עם אמא אינם ערכיים כי לא ככה צורת האדם, זה היה נראה לה מגעיל.
המהר"ל לעומת זאת אומר שההפך נישואים עם קרובים הם הכי טובים כי הכי קל לאדם לאהוב את קרוביו, אולם התורה אסרה עריות(חוץ מא"א) כדי שבני אדם יתערבבו והעולם לא היה תהו.
בגישה כזאת, של המהר"ל, שבאיסור עריות התורה לא באה לומר איך יחסים אינטימיים צריכים להיות(לבני אדם מהשורה מובן שאינטימיות עם קרובת משפחה, זה פגם באינטימיות) אלא על הדך שבני אדם לא יהיו שקועים בעצמם אלא ידאגו א' לשני. וזה יקרה על ידי שיתחתנו ביחד.
אם כן ק"ק לקחת את איסור ז"ל שמקורו, לפחות בכמה מקומות, מלא תנאף, למקום של התנהגות דוחה, לא קדושה באינטימיות של אדם.
אלא יותר נראה שהבעיה של זה יותר במצות פרו ורבו(שאגב שם הרבה מפרשים מזכירים את איסור ז"ל, בנוסף על הער ואונן שגם שם כל הבעיה היא שלא הקים זרע לאחיו) של קיום העולם וכו'. והמהר"ל כדרכו מביא את זה באינטרפרטציה קבלית.
אולם יש קצת בעיה אם משמשת במוך, וי"ל שאחרי שהאיסור תקף רק על המעשה של ז"ל אז המשמשת במוך זה כמין פיתרון לעשות , שבמוך אין כאן שום עשיה של הבעל שאפשר להאשים אותו, כביכול.

שלום. מדוע אי אפשר להסביר בצורה פשוטה שכל כוונת הזוהר הוא על נשוי שאישתו מוכנה ומעוניינת בהריון ומונע ממנה על ידי השחתת הזרע, שעושה מעשה כער ואונן, שגרמו צער לאישה והזרע היה לבטלה, כאשר, היה לזרע פוטנציאל ולכן נהרגו מיד, שהרי מי שלא נשוי או אישה שלא יכולה כעת כי היא מניקה, אז זה כבר לא זרע לבטלה וזה לא מצער את האישה. בפשט זה, מסתדר מצויין הגמרא והזוהר ובאמת לרווק או לנשוי בזמן נידה לא שייך לבטלה

וגם לא בסמן נידה אלא סתם כשלא משמש עם אשתו. לכן בדיוק לא סביר כי היה צריך לציין זאת. גם בפסוקים לא משמע כך לדעתי.

הרמבם כותב

אָסוּר לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה אָדָם דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ. וְלֹא יִשָּׂא קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד. אֲבָל אֵלּוּ שֶׁמְּנָאֲפִין בַּיָּד וּמוֹצִיאִין שִׁכְבַת זֶרַע לֹא דַּי לָהֶם שֶׁאִסּוּר גָּדוֹל הוּא אֶלָּא שֶׁהָעוֹשֶׂה זֶה בְּנִדּוּי הוּא יוֹשֵׁב וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיה א-טו) 'יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ' וּכְאִלּוּ הָרַג הַנֶּפֶשׁ:

וְכֵן אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לְדַעַת אוֹ יָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר. אֶלָּא אִם יָבוֹא לוֹ הִרְהוּר יַסִּיעַ לִבּוֹ מִדִּבְרֵי הֲבַאי (וְהַשְׁחָתָה) לְדִבְרֵי תּוֹרָה. שֶׁהִיא (משלי ה-יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן'. לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לִישֹׁן עַל עָרְפּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁיִּטֶּה מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי קִשּׁוּי:

מגיד משנה
אסור להוציא וכו'. בנדה פרק כל היד (דף י"ג) וכבר נזכר למעלה: ולא ישא קטנה וכו'. שם אמרו שהנושאין קטנות מעכבין את המשיח: אבל אלו שמנאפין וכו'. שם אמר ר' אלעזר מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד דתני דבי רבי ישמעאל לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל [ולעיל איתמר] אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי וכו' אמר רבי אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. ומדברי רבינו נראה שמה שאמרו יהא בנדוי שחכמים נידו כל מי שיעשה כן וזהו שכתב בנדוי יושב. אבל הרמב"ן ז"ל כתב פירשו בתוספות לא שהוא מנודה מעצמו בנדוי של רבותינו אלא שבית דין מצווין לנדותו ועד שינדוהו אינו מנודה וראיה לדבר מדאמרינן הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ואמרו עלה בקידושין באומר לו עבדי אתה האי משמתינן ליה אלמא אף על גב דקתני יהא בנדוי אינו בנדוי עד דמשמתינן ליה אנן כך פירש רבינו יעקב ז"ל ע"כ וכן פירש הרשב"א ז"ל משמו: