על התפילה בציבור‎

שו”תקטגוריה: כלליעל התפילה בציבור‎
ח' שאל לפני 8 חודשים

מצאתי היום בפייסבוק קטע חזק שכתב אילעאי עופרן הקרוב מאד לדבריך (בלי המסקנות הרדיקליות)
 
 
“אני מאלו הנוטים לחשוב שרוב הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן, דומות להפליא לאתגרי הדורות הקודמים, וחביבה עלי הנחייתו של החכם באדם שלא לומר “שהימים הראשונים היו טובים מאלה”. ולמרות זאת נראה לי שמעולם לא היה מצבנו כה קשה – התפילה, זו הקבועה והיומיומית, זו שההלכה שבידינו דורשת להתפלל בציבור שלוש פעמים ביום, פשוט הולכת וגוססת. 
יעידו על כך בתי הכנסת הרבים הפועלים רק בשבתות, ובתי הכנסת רבים לא פחות שבימי חול מגרדים בקושי מניין אומרי קדיש ופנסיונרים. יעידו על כך כאלף עדים עלוני השבת המציפים אותנו, חלקם עיתונות סוג ג’, דלים בתורה ועשירים ברכילות ופרסומות – הכל כשר כדי להפיג את השעמום שבשעתיים של תפילה. שעתיים שעבור רוב באי בית הכנסת הן הזמן היחיד בשבוע שבו הם פוקדים אותו. יעידו על כך התינוקות הקטנטנים שהובאו לבית הכנסת בשבת בבוקר במטרה מוצהרת “לתת לאמא לישון”. מתוך מחשבה כנה שמבין שתי ההפרעות האפשריות ההפרעה לתפילה היא הפחות חמורה. 
אם מישהו מבחוץ, חייזר או תייר, היה נוחת בבתי הכנסת שלנו בכל מועד בשנה מלבד יום כיפור או יום העצמאות (שני הימים היחידים שעוד באמת “קדושים” בעינינו), לא היינו מצליחים לשכנע אותו שמה שהוא רואה מול עיניו זו “תפילה”. רעש הדיבורים, ערימות העיתונים וצעקות הילדים, היו גורמים לו לחשוב שעובדים עליו.
רוב המורים, הרבנים והמנהלים שפגשתי (ואני בתוכם) עומדים נבוכים נוכח הסוגיה הזו – לכולם ברור שאי אפשר להפסיק לדרוש ולאכוף את נושא התפילה, אך לכולם גם ברור היטב שככה אי אפשר להמשיך. 
ה”נוער”, שזה שם הקוד שבו מבוגרים דתיים משתמשים כשהם מדברים על הבעיות של עצמם, פשוט לא “מתחבר” לתפילה, בטח לא לכזו שמתפללים 3 פעמים ביום. (ה”נוער” הזה אגב, הוא אותו ה”נוער” שצופה בפורנוגרפיה וה”נוער” שכל היום בפלאפון. זה לא אנחנו כמובן, זה הם…)
פעם, לפני דור או שניים או אפילו שלושה, ציות, נאמנות ומחוייבות גם כלפי מה שאיני מתחבר אליו, היו השפה התרבותית לא רק של התפילה ושל העולם הדתי אלא של מרחבי החיים כולם. אנשים התחתנו עם מי ששידכו להם ולאו דווקא עם מי שאהבו, עבדו בעסק המשפחתי ולאו דווקא במקצוע שעליו חלמו והתגייסו ליחידה שאליה שלח אותם קצין המיון בבקו”ם ולא לזו שבה רצו לשרת. 
אנחנו, בניגוד לדורות קודמים, מבקשים חיבור ואהבה עמוקה לבני ובנות הזוג שלנו. המקצוע שעובר במשפחה מדור לדור פינה את מקומו לזה שמעניין אותי ומביא אותי למימוש עצמי, ואפילו בצבא יש כבר שאלון העדפות, ומנילה, וגיבוש, וראיון, ו”איפה תרצה לשרת?” אדם שגדל בעולם שבו בכל תחום מעודדים אותו לבקש חיבור וזיקה, קרבה ומימוש, סביר שיחפש כך גם במרחב הדתי. בשום מרחב של חייו לא הרגילו אותו לתנועה של צייתנות מוחלטת – “תעשה כי צריך וזהו”. 
גם עצם הקושי לחוש חיבור בתפילה יומיומית אינו תופעה חדשה. כבר אמר ר’ אליעזר ש”העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים”. אלא שחז”לינו ניסו להתמודד עם התסכול שבמלמול יומיומי של טקסט שלא בהכרח מדבר אלי. הם הוסיפו לתפילה שירים – “פסוקי דזימרא” ו”שירת הים”, “ברכת השיר” ו”שיר של יום” – כל אלו אינם חלק מהתפילה עצמה, אלא ניסיון להוסיף לה ממד של חיבור וחוויה דרך שיר וזמר. את המחסור בתחנונים שתיאר ר’ אליעזר, פתרו חז”ל על ידי קביעת ה”תחנון” בתום התפילה, ואת האווירה הייחודית של שבת ניסו לתבל דרך הרננות והפיוטים של קבלת שבת. 
אך מה עשינו אנחנו לכל אלו? הפכנו גם אותם למלמול ליבוביצ’יאני. “לכו נרננה” הפך ל”לכו נמלמלה” ו”שירת הים” כבר מזמן אינה זמר הלל קולח אלא מלמול קשה כקריעת ים סוף. באמירת ה”תחנון” הארוך בשני וחמישי אין הרבה תחינה לה’, מלבד התחנונים שהקטע הכל כך ארוך הזה יגמר כבר. אותן תוספות שנועדו לשמור על התפילה מחסרונותיה, הפכו לאתגרים הכי גדולים שאיתם היא מתמודדת. אפילו מצווה כ”קריאת שמע” הפכה מ”קריאה” בקול בראש חוצות, לעוד “קריאה” מהסידור.  
אני מרבה להתפלל במוסדות חינוך – מכינות, ישיבות ובתי ספר, מנייני נוער ובתנועות נוער, וכל פעם מחדש חורה לי מאד. המצב גרוע ומדאיג וחוששני שאנו מתקרבים לדילמה מטרידה מאין כמותה – 
אם יחול שינוי משמעותי בנוסח, באופי או במנהגי התפילה שלנו, אנחנו עלולים חלילה לפגוע ואף לאבד מסורת יהודית חשובה ועתיקה. 
אך באופן פרדוקסלי, אם לא יחול שינוי משמעותי כזה בדחיפות, אנחנו עלולים חלילה לפגוע ולאבד את אותה מסורת יהודית חשובה ועתיקה.”

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 8 חודשים

אתפלא מאד אם דבריו (לפחות בחלקם) לא שאובים מהפוסטים באתר שלי. יש אפילו דמיון חזק בניסוח.
אני רק לא מסכים לקישור שהוא עושה להבדל שבדורות הקודמים היו מוכנים לעשות דברים ללי להתחבר אליהם ואצלנו לא. לדעתי הבעיה אינה מגמת ה”התחברות”, שאני עצמי מתנגד לה. הבעיה היא שהתפילה באמת חסרת משמעות וערך בימינו (ולא רק שאני לא מתחבר אליה). הרי זה אשר כתבתי, שאם הייתה כאן חולשה בעלמא יכולתי לנזוף בעצמי ולומר לעצמי להתגבר על חולשותיי. אבל להבנתי זו בעיה אמיתית ולא חולשה שלנו. לכן אני טוען שהפתרון אינו בהתכופפות שלנו בפני החובה הדתית אלא להיפך: בשינוי אמיץ של התפילה עצמה. היא הבעיה ולא אנחנו.

ח' הגיב לפני 8 חודשים

מחשבה כזו חלפה במוחי.
וכן, ההבדל הזה ברור.

ח' הגיב לפני 8 חודשים

ראיתי עכשיו תגובתו הנאה של יואב שורק לאילעאי:

הרב אילעאי עופרן קונן כאן בפוסט שזכה לתגובות רבות על מצבה של התפילה בציבור כיום. זו שבשבילה במציאות מתוקנת יותר (לכאורה) משכימים ומעריבים לבתי כנסיות. אני מבקש להניח כאן משהו מעט יותר ארוך מתגובה קצרה.
עיקר משמעותה של התפילה בציבור אינה העמידה לפני ה’, אלא ההתחברות לסיפור הישראלי – העמדת עצמי כחלק מסיפור גדול, שראשיתו ביציאת מצרים וסופו בגאולה העתידה, סיפור שבמרכזו עומדת ברית ומחויבות ומצוות ותורה.
זו הבחנה חשובה, כי לרוב טועים בה.
אנו מדגישים בחינוך מאד את יסוד העמידה לפני ה’, הדיאלוג עם הבורא, כבסיס הכי בסיסי של תפילה. וזה נכון לגבי המושג התיאורטי תפילה: זה מהותו. וזה רלוונטי לשאלות הגותיות כמו האם האל שומע לתפילה ונענה לה, ומאיזו עמדה עלך אדם להתפלל ועוד ועוד, שאלות שעוסקים בהם בספרי אמונה וחסידות.
אבל כשאנו באים לתפילה הממשית, שבבית הכנסת – אנו מדברים בעצם על משהו אחר. תחת הכותרת “תפילה” נכנס טקס שלם, סדר שלם של אמירות ומעשים, שבתוכם משובצת תפילת העמידה (ה”תפילה” שבתוך זה) בין קבלת עול מלכות שמיים בקריאת שמע, להוצאת ספר תורה וקריאה בו, ל’קדושה דסדרא’ ולאזכור ימים מיוחדים בהלל ובשיר של יום ועוד ועוד. ואפילו התפילה שבתוך זה, תפילה העמידה, היא תפילת הציבור ולא היחיד – שבמידה רבה מחדירה בנו את האידיאלים הרצויים, מזכירה לנו את תהליכי הישועה של העולם לעתיד לבוא, הרבה הרבה יותר מאשר מהווה צינור טבעי לשפיכת נפשנו לפני הבורא. לכן, כמובן, מי שהעמיד במרכז את התפילה הממשית, כדיאלוג או מונולוג כלפי שמיא, הפנה אותנו להתבודד ביערות ולא לבית הכנסת. זה פשוט עניין אחר לגמרי.
וזה חשוב. כי כאשר מחנכים לדבר אחד ופוגשים דבר אחר – לא פלא שהחינוך של האחד לא רלוונטי לאחר. ונוצרות סתירות ותסכולים.
*
אני חוזר אם כן לעניין הבסיסי. מה קורה לתפילה, ולמה היא נעשית פחות פופולרית או מובנת מאליה בחברות של יהודים מחויבים לתורה ולמצוות. ובכן, כאמור לעיל, התפילה היומיומית – או שמא הביקור היומיומי בבית הכנסת, וההשתתפות בנעשה בו – מתחזקת את הקשר של היהודי אל יהדותו, אל עמו, אל זהותו, אל הסיפור הגדול שהוא חלק ממנו. היא ה’מזוזה’ של היום, שבו לפני שהוא פונה לעיסוקיו הייחודיים, כאדם, הוא מבסס את זיקתו להיותו יהודי, בן לעם ישראל.
וכאן, במקום העוצמה של בית הכנסת, גם מקור הבעיה שלו לעתים קרובות. הצפה. ישראלי בחו”ל ישמח לפקוד בית כנסת – אם איננו זר לבית כנסת – ואף ירגיש בו חמימות ביתית. הנה מעין ‘שגרירות’ של הזהות שלי. אבל אותו ישראלי עשוי להרגיש כאן בארץ שזה כבר יותר מדי. שהוא מוקף גם כך בסיפור היהודי כל העת. כמו שהגמרא מספרת על חלק מתלמידי החכמים, שקיצרו בתפילה או הסתפקו בפסוק של קריאת שמע, כי הם בתוך העסק כל הזמן – כך אנשים רבים בישראל מרגישים לעתים שמדובר בשעון מעורר שמצפצף כל הזמן. כשאני כבר ער.
זה גם אורך התפילה. זה גם השלוש-פעמים-ביום. ובעיקר, שכל זה נעשה כשלא תמיד יש צורך בכל כך הרבה פיגומים. שעצם החיים שלנו כאן מזכירים לנו בכל מהדורת חדשות מי אנחנו. שגם הוויכוחים הפוליטיים שלנו הם מה שפעם היו קוראים תורה – דיון מה הכי נכון לעם ישראל, מבחינה ערכית ומעשית.
נכון, גם בעבר ‘חפרו’ עם תפילה ארוכה ויומיומית. אבל המרחב שבחוץ היה לא יהודי. היה אחר. והיתה יותר הצדקה לאיזון הזה. (או לחילופין – כמו שקרה במרחב החסידי – שהפכו את התפילה לעתים לתוכן כשלעצמו, ‘עבודת התפילה’, משהו שבשבילו אדם קם בבוקר, כלומר הבית עצמו ולא המזוזה; אבל זה כבר דיון אחר – לדעתי זה מודל יפה של עבודה רוחנית, אבל אין לו כל קשר עם התפילה בציבור שחכמים תיקנו לנו). במציאות שאנו חווים כאן, קשה לשמר את הדחיפות הזו להשכים ולהעריב לבתי כנסיות. יש מי שמסור לפקוד את בית הכנסת כל יום, בבוקר ובערב. יש מי שדי לו בשבת. יש מי שדי לו בהנחת תפילין. בנשיקת המזוזה. בקריאת שמע, קצרה ותכליתית. בברכת המזון. בתפילה מעת לעת.

מיכי צוות הגיב לפני 8 חודשים

טוב, אני לא מסכים בכלל. יואב שורק כדרכו מחבר את הדת ללאום ומרוקן אותה מתוכנה ה”דתי”. בעצם הוא עושה את מה שכולם עושים, לוקח את התפילה שממש לא מתאימה ולא מדברת ומוצא בה משהו שיצליח להשאיר אותה רלוונטית. וכעת הופך את זה לאידיאל וחוסר הבנה של אלו שמתחבטים ביחס אליה (מה, הם לא מבינים שתפילה זה בשביל הלאום ולא בשביל הקב”ה?) זה בדיוק מה שכתבתי בטורים באתר על בעלי התפקידים שמופיעים בכל קהילה וכל ביכ”נ: חותכי הקוגל ועורכי השולחנות ומחלקי הסוכריות לילדים וכל בעלי התפקידים בקהילה (זהו פתרון מושלם לכל בעלי בעיות קשב וריכוז, שבאמצע התפילה חותכים קוגל ומחלקים סוכריות לילדים). בעיניי זה פתרון קהילתי גאוני משעשע ויפהפה, אבל אין לזה ולתפילה ולא כלום.

י.ד. הגיב לפני 8 חודשים

תמהני אם אצל ספרדים זה אחרת.

השאר תגובה