על מוסר וצביעות יהודית
בס"ד
לכבוד הרב,
ידוע שישנן סוגיות שבהן יחס ההלכה לגוי מעורר בלא מעט יהודים שומרי תומ"צ מידה מסוימת של חוסר נוחות (לשון המעטה) ותהיות מוסריות. האם הדבר נובע מכך שהיהודי נראה כמי שנוהג בצביעות וחוסר הוגנות, לפחות כל עוד הוא נהנה מהחיים בחברה מערבית שאינה עושה הבחנות בין יהודי לגוי? כדי לחדד את השאלה, אומר זאת כך: אם היהודי היה מכריז קבל עם ועדה שהגוי רשאי לנהוג בו בדיוק כפי שהוא ינהג בו – אם ראה אותו גוסס ויכול להשתמט מעזרה בלי השלכות חברתיות, שלא יצילו; אם מצא אבידתו, שלא יחזיר; אם היה בידו להערים עליו באיזושהי דרך במהלך מו"מ שאינה ממש גזל, שיעשה כן – ושמבחינתו לא יהיו לו שום תביעות נגדו ולא יקח אותו לערכאות גם כשרשאי לעשות כן מדינא דמלכותא, האם היה בכך כדי לפתור את הבעיה המוסרית?
תודה רבה על זמנו וכל טוב.
לא. המחויבות המוסרית אינה עניין של הסכמות. אסור לי להרוג מישהו גם אם אני מרשה לו להרוג אותי. אם יעשה כן אז הוא עבריין כמו שאני עבריין.
לגבי הלכה ומוסר, הארכתי בזה בתחילת ספרי מהלכים בין העומדים, וכן בשיעוריי על הלכה ומוסר. קשה לפרט כאן בסוגיא כה רחבה. ראה גם בטור 15 ועוד הרבה.
בקצרה אומר שההלכה אינה חותרת למטרות מוסריות ולכן אינה מחויבת למוסר. אבל גם המוסר במקומו עומד במקביל לה. לכן ייתכן ציווי הלכתי שמנוגד לציווי מוסרי, ובמצב כזה יש קונפליקט בין ערכים מנוגדים, אבל אין בעיה עקרונית שההלכה אינה מוסרית. יש לה מטרות מוצדקות משלה והמחיר של קיומן הוא במטבע מוסרי. בקונפליקט כזה לפעמים ההלכה גוברת ולפעמים המוסר (ראה במקורות הנ"ל קריטריונים).
מדוע מחויבות מוסרית לא עניין של הסכמות? אין במוסר חלק של בן אדם למקום? כך שברגע שהוא יתיר לך לפגוע בו אז האיסור המוסרי נעלם?
לא אמרתי שאין מחילה על מחויבות מוסרית, אם כי גם זה אולי נכון. אמרתי שהיתר ממך אליי לעשות לך אותו דבר לא מתיר לך לעשות לי משהו לא מוסרי. אדם יכול להרשות לכל העולם לא להשיב לו את אבדותיו וזה לא פוטר אותו מהשבת אבידה לאחרים.
בס"ד ער"ח אלול תשפ"ב
מצוות השבת אבידה שבתורה, האוסרת להתעלם מהחפץ האבוד, אלא לקחתו ולחפש את המאבד ע"י הכרזה, ובינתיים להתחייב בשמירת החפץ גם אם יעברו שנים עד שיימצא המאבד – אינה כלולה בשבע מצוות בני נח. זו מצווה שהטילה התורה רק על בני ישראל מתוך חובת הסולידריות ל'אחיך'.
במציאות שהיתה בימי חז"ל, היה ברור שגוי לא יטרח להשיב אבידה לא ליהודי וגם לא לבני עמו, ולכן גם חפץ שנמצא בעיר שרובה גויים – חזקתו שהבעלים התייאש ממנו והרי הוא הפקר. היו מקומות שהמלכות קבעא 'כל אבידתא למלכא', שהאבידה כחפץ שהופקר – נעשית רכוש המלך.
אבל המחשבה שהמוצא יילך ויחפש את המאבד כדי להשיב לו את אבידתו, היתה רעיון יהודי הזוי, המתאים לעם מטורף המוכן לבלות יותר משביעית מחייו בבטלה. רק לבטלנים כאלה יש זמן לחפש את המאבד כדי להשיב לו את אבידתו 🙂
הדוגמה האישית של היהודים והנהגתם המוסרית הנעלה, שהביאתם בין השאר להשיב אבידות גם לשכניהם הגויים לפנים משורת הדין – הביאה להתקבלות חלקית של התנ"ך וחלק מערכיו האמוניים והמוסריים גם בין אומןת העולם, וכחלק ממגמה זו, נקלט חלקית גם הערך של השבת אבידה.
חובה של המוצא לעצור את מרוצת חייו ולאסוף את האבידה ולחפש את המאבד, כמובן לא יעלה על הדעת אצלם גם כיום *). הדרישה הכלל אנושית כיום היא שאם אתה רוצה לקחת את החפץ האבוד – הביאהו לתחנת המשטרה הקרובה, שם יחכה לך החפץ כמה חודשים, ואם לא יגיע המאבד – יזכה בו המוצא.
מן הסתם, נוהגת חובה זו כיום גם באבידת גוי, הן מצד 'דינא דמלכותא' והן מצד שכיום אין המאבד הגוי מתייאש, שכן יש סיכוי שהמוצא יביא את החפץ למשטרה. באבידת גוי מסתבר שאחרי שלושת חודשי ההמתנה יזכה המוצא באבידה כ'דינא דמלכותא'. לעומת באבידת יהודי – נראה על פניו שחיוב ההכרזה ושמירת האבידה לא יפקע אחרי שלושה חודשים, והוא ימשיך להיות 'שומר אבידה' עד שימצא את אחיו המאבד
בברכה, מנשה ברקאי בוך-טרגר
*) בחלק משיטות המשפט המודרניות, אין אדם חייו לעצור את מרוצת חייו אפילו כדי להציל את חייו של חבירו! כך הוא למשל החוק האנגלי שאותו ירשה מדינת ישראל מהמנדט. עד שעמד הרב חנן פורת, ובהיותו ח"כ יזם שינוי בחוק המחייב אדם להציל את חיי זולתו.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer