על שיקולים לא שכליים באמונה

שו”תקטגוריה: אמונהעל שיקולים לא שכליים באמונה
א' שאל לפני 3 שנים

הי”ב
ראשית דברי אני רוצה  להביע הערכתי לאהבת האמת של הרב ולהרבה מהתכנים המאוד יפים שנפגשתי בספריו השונים (שאת חלקם רכשתי ממיטב כספי… J).
עם כל ההערכה אני מרגיש שהרב עושה דה-לגיטימציה לכל מה שאינו מסתכם בשיקולים שיכליים פילוסופיים (נראה לי שהרב עושה לכלל כוחות הנפש, את מה שהפוסטמודרניות עושה לשכל חביבך), כמי שאמון על גישה דתית מורכבת, אני מוצא עצמי נהנה מדברי הרב אולם לא פחות מכך מכתבי הרב קוק ודברי חסידות שונים חב”ד ברסלב, איז’ביצא ועוד. אי לכך אני מרגיש איזה צורך לעשות שלום בין כל המדברים ברוממות כוח האמונה שאינה שכלית ו”זריקת השכל” לבין כבודו.
מה גם שכבודו מורה דרך לרבים…
 
אמת נכון הדבר שהשכל הוא הכוח האובייקטיבי ביותר באדם על אף שהוא כוח לא מוחלט וכפי שהרב מבחין בין האמת לוודאות, אולם אין זה אומר שכל כוח שהוא לא אובייקטיבי הוא לגמרי גם לא לגיטימי. ואסביר דברי:
האדם מורכב מכוחות רבים, המניעים את האישיות לעשות ולחשוב כל מיני דברים, אפשר לחלק את זה בחלוקה גסה לשכל, רגש, רצון, ותענוג. (כן כן זה מהמקובלים) כאשר רצון ותענוג הם בעצם שני צדדים של אותו המטבע, שכן אדם רוצה את מה שגורם לו תענוג. יש קשר בין המישורים השונים שכן אני בדרך כלל אתענג רק על דברים שנראים לי נכונים ואני ארגיש ייסורי מצפון (סוג של רגש!) אם אני נהנה מדבר שנראה לי שיקרי, שלא לדבר על הנאה מדברי שכל שהיא תענוג ישיר מן האמת שהיא משהו שכלי, (כמו התענוג שיש לרב לכתוב דברים בוטים כאשר הם מבררים את האמת…).
ברור שכאשר אני פוגש טענה כל שהיא או אמירה רוחנית כל שהיא, הכוח הראשון שאני אפעיל בהקשר זה הוא הכוח השכלי, הוא עורך את הבירור הראשוני במסגרת מגבלותיו ביחס לדברים חדשים, אולם אם אני נתקע כאן זה נכות נפשית, אני חייב להמשיך ולתת אמון בהרגשות או הרצונות שנולדים מכך, ואתן דוגמה: אם אני פוגש אשה ברחוב אני לא שם לב לכל מה שאומר לי ליבי לגביה אלא רק למה שאומר לי שכלי… אולם אחרי שפגשתי את אשתי וראיתי לנכון באופן שכלי ליצור עמה חיים משותפים, אני בונה בנין שלם של רגשות, רצונות, חוויות ועוד בהקשר שלה. נכון שלפעמים יש כאלה שבונים עולם שלם של חוויות ורגשות עם אשתו של השכן אבל לא מפני זה אני צריך לבוז לכל מה שבניתי לגבי אשת נעורי, הוא הדין גם לגבי אמונות ודעות, לאחר שאני מתחתן עם היהדות- למשל, אם כל בוקר אני אבחן אותה בצורה אובייקטיבית, “גודל אפה” נכון להיום (אומרים שזה האיבר היחיד שגודל כל החיים…),  היא תתגרש ממני מהר מאוד…
עוד אני רוצה לטעון שיש גם ערך  בירורי  (זאת אומרת שיש לו משקל בשאלה איך לחיות) לתחושות דתיות מסויימות, וזאת ב3 מישורים 1.פוסט אמוני. 2. אקזיסטנציאליסטי. 3. נסיוני.
ארחיב אחת אחת:

  1. פוסט אמוני – לאחר שאני מקבל את קיומו של אלוקים, ואת העובדה ש”האל מנבא את בני האדם” כעובדה אמיתית גם אם לא וודאית, האם נכון לומר שהוא מגביל את עצמו לערוץ מסויים, אני חושב ללגיטימי לקבל את הרעיון שהאלוקים מופיע בכל חלקי האישיות שלי וכך עוזר לי להגיע לאמת, גם אם זה נראה לך נלעג לגבי כל מיני חוויות דתיות אקסטטיות, האם תתכחש גם לתקפותו של החוש המוסרי שבאדם כסוג של הופעת האל?! ואם החוש המוסרי אז למה לא חוש הקדושה? העובדה שהרעיון של אלוהות בכלל “עושה את זה” לכל האנושות בערך (חוץ מאיזה מאתיים שנים אחרונות שגם בהם הכפירה די צולעת בליבות בני האדם), היא בעיני בהחלט הופעה אלוהית. העובדה שהרעיון של אלוהים אחד ואינסופי שהוא גם מוסרי והתגלה בסיני כבשה בסערה כשליש או שנים מהאנושות הוא גם בעיני סוג של הופעה אלוקית לא פחות מרגש המוסר שבאדם.

ואם תטען לי, טוב, אז מה אתה מאמין בנצרות ובאיסלם? אענה שבמידה מסויימת לגבי כלל האנושות  כן, הם מביאים את העולם למקום אמיתי יותר, אם כי בעיני לא שלם, וגם לא לגמרי מתאים לי כחלק מעם ישראל.
אני גם מאמין שהשמאלניות של השמאלנים (אף שחלקה די חולנית בעיני) ואהבת הטבע של כל מיני אירגונים ירוקים הם סוגים של הופעה אלוקית!!!
דרך אגב – יש לנו אהוב משותף, הרב דוד כהן  “הנזיר”. ואין כאן המקום להרחיב בסברותי המפוקפקות יותר או פחות במהות ה”הגיון העברי השמעי” אולם נראה לי שפן אחד שלו ( ויש לו בהחלט הרבה פנים, שאיני יודע לאחדם כראוי ומסופקני אם הרב הנזיר ידע ואם ידע אם כתב את זה איפושהו) הוא ההבנה שמישהו מדבר איתנו דרך כל המציאות, כשריד הנבואה.

  1. אקזיסטנציאליסטי- הרבה פעמים החוויה הדתית כובשת את האישיות כולה ממש כמו אהבה או סמים… ואז פשוט לא רלוונטי לטעון שזה לא אובייקטיבי כי זה חזק מכל כוח מניע אחר של האישיות ואז אני פשוט לא שואל אף אחד… קשה לי להרחיב בזה, אני מרגיש לא מספיק מנוסח אבל אולי דוגמא טובה היא העובדה שאין מה לדון איתי על עצם החיים שלי אם כדאי או לא זה מעין הנחת יסוד שאם היא לא נכונה אז בעצם שום דבר אחר לא משנה לי כי כל המגע שלי עם המציאות הוא דרך הפריזמה של האישיות שלי. לא הסברתי יפה… אולי אנסה מאוחר יותר.
  2. נסיוני, ב1 טענתי שלאחר שאני מקבל את מציאות הקשר בין הבורא לברואיו יש ערך לכל החויות הסובבות, אולם אני רוצה לטעון בזהירות שכלל החוויות ובעיקר החוויה האמונית המולידה באדם השתוקקות לטרנסנדנטי או מה שאנו היהודים קוראים קודש או קדושה, הן לא רק הופעה אלוקית בתוך האישיות של האדם, אלא הם גם קריאה אלוקית, כאשר הרגש הוא לא גחמה אלא משהו קיים ופועל מאוד מאוד (אפילו יותר מהשכל) בכלל האנושות ובעמנו הוא קיים אצל מגוון של אישיויות ואינספור מצבים (תחשוב רק על העובדה שהבבא סאלי והרב סולובייצ’יק שייכים לאותו עם…) ומניעים תהליכים היסטוריים וכו’ אז יש פה משהו אמיתי, גם אם אפשר לטעון שזה סתם מיצים במוח זה קצת לא פייר. גם על השכל אפשר כידוע לטעון זאת, אלא שאז מאבדים כל בסיס להשקפת עולם כלשהי

ואחתום שוב בהערכתי לאומץ של הרב לומר אמת, כמה פשוט וכמה לא מצוי….

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 3 שנים

בס”ד
א’ שלום. חן חן על המחמאות.
אתה אומר שקראת את ספריי, ולכן אני קצת תמה על שאלותיך. יש בהן ערבוב מושגים (לפחות אי התאמה למשמעות בה אני משתמש במושגים הללו).
רגש הוא סוג תחושה שלא תלוי בי. זהו אינסטינקט שמתעורר מעצמו. אמנם לפעמים פעולה מכוונת שלי יוצרת רגשות (יש שמפרשים כך את מצוות הרגש, אהבה שנאה יראה שמחה וכדומה), ועדיין גם כאן הרגש הוא הנפעל והשכל והרצון הם שפועלים אותו. לכן מצוות והחלטות רלוונטיות אך ורק לשכל ולא לתוצריו.
מבחינתי רגש אינו מקור להחלטות בשום צורה ובשום הקשר. החלטות מתקבלות בשכל ובו בלבד. בקשר לשידוך למשל, כפי שהזכרת, הקשר הרגשי חשוב מאד, ולכן על השכל לקחת בחשבון את מה שאומר הלב כשהוא מקבל את ההחלטה. ועדיין ההחלטה מתקבלת בשכל ולא בלב. אם מישהו מוסר החלטה לרגש, פירוש הדבר שהוא החליט (בשכלו) לא להחליט, וממילא נותן לרגש לסחוב אותו. אבל לתת למשהו שמתעורר בלי שליטה לסחוב אותך פירושו לא להחליט. מעשה כזה אינך אחראי עליו ולא קיבלת החלטה לעשות אותו. זה לא מעשה שלך כי אתה נפעל ולא פועל. זו היגררות.
לפעמים מכנים את האינטואיציה רגש, אבל זה בלבול מושגי. כפחי שהסברתי בספריי (שתי עגלות, אמת ולא יציב) אינטואיציה היא אגף של השכל.
הנאה ותענוג לא יכולים להוות גורמים מחליטים. לכל היותר אלו נתונים שהשכל ייקח בחשבון בעת שהוא מקבל החלטות. מה המשמעות של לתת להנאה או לתענוג להחליט במקומי?  אני אפילו לא מבין את פשר המילים. או שהשכל מחליט בהתחשבות בנתוני ההנאה והתענוג, או שהשכל מחליט לא להחליט ונותן להנאות ולתענוגות לסחוב אותו אחריו, ואז זו לא החלטה בכלל אלא היגררות.
כך למשל כשאתה אומר שהתענוג מבטא אמת, פירוש הדבר שכשאתה הולך אחרי התענוג זה מפני ההנחה שהתענוג מבטא אמת. אבל בשורה התחתונה זו החלטה שכלית שהתענוג משקף אמת ולכן אתה הולך אחריו (מה שקובע הוא האמת ולא התענוג). אבל לתת לתענוג לגרור אותך בלי להניח שהוא מבטא אמת זו סתם היגררות. לכן או שגם במקרה זה השכל הוא המחליט, או שזו באמת לא החלטה. וכך לגבי שאר טענותיך.
הטענה שיש כוחות שמניעים את האדם וגורמים לו לפעול, היא אולי טענת עובדה. אבל מה זה מוכיח? לכל היותר שאנשים עושים שטויות. הפסיכולוגיה שלנו לפעמים גוררת אותנו ומנטרלת את הרצון והשכל שאמורים לקבל החלטות. אבל זו עובדה מצערת ולא אידיאל. לחלופין, הכוחות הללו מבטאים החלטה שכלית, וכנ”ל.
אפשר ליהנות מחסידות וזה כמובן לא אומר מאומה. אפשר גם ליהנות מעוגת קצפת. אם כוונתך שאתה לומד משהו מהחסידות זה רק בגלל שיש שם טענות הגיוניות-שכליות (לפעמים גם שם יש דברים כאלה). חסידות אינה בהכרח ניגוד לחשיבה ולשכל (אם כי לדעתי היא בהחלט לוקה במושגים עמומים ובטענות שנשמעות מאד עמוקות אבל בעצם לא אומרות מאומה).
סוף דבר לענ”ד הטענות בדבריך הן או ערבוב מושגי (שאתה קורא לפעולות שכליות מסוימות רגש או תענוג) או שמדובר בהיגררות ולא בהחלטות. אין לעשות אידיאליזציה מאדם שלא מחליט אלא נגרר.
אם תרצה להמשיך בדיון, אנא התמקד בטענה אחת ונדון עליה. קשה להגיב על כל כך הרבה דברים (אני כל הזמן במו”מ עם כמה וכמה אנשים במקביל) וזה גם יוצא לא ממוקד. לדוגמה, הבא לי מצב שבו התענוג הוא הדרך הנכונה לקבל החלטה והחלטה זו אינה שכלית. אני טוען שאין שום מצב כזה. כך גם לגבי כל כוח נפשי אחר. הבא דוגמה אחת ונדון לגביה.

השאר תגובה