ערך מוסרי הגובר על דין תורה
הגמ' שבת פ"א: (בהרחבה ברכות יט – כ)" גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" עיקר הילפותא ב"מ ל. לגבי זקן ואינו לפי כבודו.
האם יש לרב הגדרה ברורה לדין זה, ולמה לא נלמד מכאן לכל הל"ת שבתורה, למשל אם כבוד הבריות השתנה, בדברים שפעם לא היה בהם כבוד הבריות לפחות ברמה המצויה כיום, האם זו הילה לדחיית הל"ת לטובת הערך של כבוד הבריות, ואם לא מה כן הגדר?
לא הבנתי את השאלה. כבוד הבריות דוחה דאורייתא בשוא"ת או דרבנן. ברור שכבוד הבריות נקבע לפי המצב והנורמות של היום ולא בזמן חז"ל.
למה רק בשב ואל תעשה? הרי עשה דוחה אף לאו שהוא בקו"ם עשה, ואם הערך של כבוד הבריות חשוב למה לא ידחה גם בלאו שבקום עשה, (ובפרט לצד שעשה דוחה לא תעשה אין את הל"ת).
אמאי לא נאמר שהערך של ועשית הישר והטוב הוא הדוחה אף את הל"ת ואפילו אם יש בו מעשה?
כבוד הבריות אינו עשה אלא ערך מוסרי ואנושי. בד"כ מדובר בכבוד הבריות שלי עצמי (כמו זקן ואינה לפי כבודו). אין עשה לשמור על כבודי שלי.
נכון שזה לא עשה, אבל הרעיון העומד מאחורי עדל"ת לפחות לפי השיטה (נדמה לי רנ"ג) שבמקום עשה אין את הל"ת, כי כך רצון השם בהתנגשות כזו, וא"כ אמאי לא נאמר כן אף בכבוד הבריות שההתנגשות מביאה למצב שבו אין כלל את הל"ת, ואפי' שכבוד הבריות נאמר כלפי האדם עצמו, סו"ס מאי דשאני עלך וכו' …
כי רנ"ג אמר זאת על עשה. לשיטתו במקום עשה אין לאו. אבל מי אמר לך שבמקום כבוד הבריות אין לאו? מה הקשר? למה לא תאמר שבמקום לאו אין עשה? כי התורה מלמדת אותנו שהכלל הוא הפוך. התורה לא מלמדת שבמקום כבוד הבריות אין לאו, לכן קשה להניח זאת. גם הסברא מאד הגיונית בעיניי, כפי שהסברתי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer