פוסט ערב חג שנוגע לשאלות "הלכתיות" משעשעות‎

שו”תקטגוריה: הלכהפוסט ערב חג שנוגע לשאלות "הלכתיות" משעשעות‎
ח' שאל לפני 4 שבועות

הרהורים בשריים בערבו של חג חלבי מאד. 
יש לי סיר אליפטי שחור עם מכסה, שאני מבשלת בו עוף, וגם בשר. הוא נוח, נסגר היטב ומתנקה בקלות. בשנים האחרונות חי בביתנו עובד זר, נפאלי, ושמו ג’ המטפל בסבא, שדתו דת ההינדי והוא אינו אוכל בשר (ישנם ימים בשנה – ימי אבלות על הוריו – שבהם הוא לא אוכל גם עוף או שום דבר מן החי כגון ביצים וחלב, וכשחושבים על זה זה יפה ממש) אבל בשר זה כמובן ‘לאו’ מוחלט. אלמלא ג’, הייתי בכיף מכניסה את העוף לסיר של הבשר בלי לרחוץ אותו קודם, לא רק מחמת עצלות, אלא לכתחילה, בשל הטעמים השונים. אבל לכבודו של ג’ אני מקפידה לרחוץ היטב את הסיר אחרי שבישלתי בו בשר ורק אז להכניס לתוכו את העוף. ג’ מעולם לא אמר לי על כך דבר, למעשה, הוא כלל לא היה יודע אם הייתי עושה אחרת, ומבשלת את העוף (שהוא אוכל) בסיר שבושל בו הבשר (שאינו אוכל) אבל כך אני עושה, לכבודו, ובעשותי כך אני לא יכולה להימנע מהרהורים הלכתיים שונים, על טעם בלוע בכלים, על 24 שעות שלא עברו על הכלי בין תבשיל לתבשיל, אבל זה בסדר, כי בכל אופן, הוא בן דת אחרת ולא קשור לכל מיני שיגעונות והקפדות של יהודים הלכתיים.
שיהיה לכם חג שמח, וד”ש משירו של יצחק שלו (במגילת רות התנ”ך נח), שיגיע, כמיטב המסורת, בהמשך.
  
 
רוּת / יצחק שלו
קוֹל נְהִי תַמְרוּרִים מִנְּבִיאִים אַחֲרוֹנִים עוֹד נִשְׁמָע בָּרָמָה
עֲגוּמִים עוּגְבֵי תְהִלִּים וְתֻפֵּי תְרֵיעָשָׂר  – עֲמוּמִים.
אַף קוֹל חֶרֶשׂ אִיּוֹב בְּגָרְדוֹ מְנַסֵּר וְהוֹלֵךְ – 
וּלְפֶתַע:
דְּמָמָה.
נֹעַם.

אֵין מַטִּיף וּמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר,
אֵין זוֹעֵק מֵעָצְמַת מַכְאוֹבָיו.
רַק הָאִישׁ מְבָרֵךְ – “ה’ עִמָּכֶם!”
וְעוֹנִים – “יְבָרֶכְךָ ה’!”
וּמְלַקְּטִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים
וְטוֹבְלִים אֶת הַפַּת
וְצוֹבְטִים הַקָּלִי – 
אִם יָפָה הַמְלַקֶּטֶת דַּיָּהּ.
וְעָשְׂתָה כְּאֵיפָה שְׂעוֹרִים…

אֵין כֹּהֵן לְהַכּוֹת בַּכִּיּוֹר
וְנָבִיא – לְהַכּוֹת בַּלָּשׁוֹן.

כִּי יָשָׁר כָּל-הָעָם הָעוֹבֵד.
לֹא-תִדַּד שְׁנַת-אִכָּר בַּלֵּילוֹת
בִּלְתִּי-אִם תְּעִירֵהוּ אִשָּׁה
וְרֵיחָהּ – רֵיחַ קַיִץ מָתוֹק…
וְרֵיחַ קָצִיר,
וּבָשְׂמַת הַשְּׁדֵמָה…
יוֹשְׁבִים הַזְּקֵנִים
וְגוֹאֵל הַגּוֹאֵל.
אֱלוֹהַּ – נוֹתֵן הֵרָיוֹן,
הַשְּׁכֵנוֹת – קוֹרְאוֹת שֵׁם לַיִּלּוֹד.

וּכְמוֹ אִישׁ לֹא עֻנָּה עוֹד בָּאָרֶץ וְאִישׁ לֹא שָׁפַךְ דְּמֵי אָחִיו,
וְקַיִן, אַחְאָב וְאִיּוֹב – לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם.
וּכְמוֹ נָח הַתָּנָךְ הַגָּדוֹל מֵעָמַל נְבִיאָיו וּמְלָכָיו
וְאֶל שְׂדֵה-הַלַּחְמִי כְּמוֹ יָרַד לִרְאוֹת אֵיךְ יִקְצְרוּן. וְאֵיךְ

בֹּעַז מוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד – אֶת יִשַׁי וְיִשַׁי אֶת דָּוִד…

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 4 שבועות

למען האמת חשבתי על סיטואציות כאלה לא מעט. ההלכה גורסת שאדם שלא מקפיד על כשרות אינו נאמן, והחשש הוא בדיוק  מה שתיארת. שהוא יחפף (או ייכשל במקרה) ולא יאמר לך כי לדעתו זה בין כה וכה לא משנה ולא מזיק (זה סתם שיגעון שלך).י
השאלה האם לנהוג כך זה לא מוסרי? הרי לדעתי באמת אין בזה שום בעיה אז למה שאומר לך ואכניס אותך לבעיות. אתן לך לחיות בסרט והכל יהיה טוב. ונניח לצורך הדיון שאין לי ספק ממשי בכך שאני צודק.
יש תחושה שבכל זאת המוסר מחייב לא לעשות זאת, גם אם איני מאמין שיש בזה ממש. זו בדיוק התחושה שתיארת ביחס לעובד הנפאלי שלכם.
אבל מדוע זה לא מוסרי אם לאף אחד לא נגרם נזק? יש שיסבירו זאת בחשש שאם אני אעשה לו הוא יכול לעשות זאת כלפיי. אבל זו לא הנמקה מוסרית אלא אינטרסנטית. יתר על כן, הרי אני לא אומר  לו שעשיתי את זה, אז מעשיי לא ישפיעו בשום צורה על כך שהוא יעשה את זה לי (אם יחליט הוא יעשה זאת גם ככה, ואם לא – אז לא יעשה זאת גם אם אני כן אעשה).
המסקנה המתבקשת היא שמה שמונח כאן הוא הזכות לאוטונומיה, כלומר זכותו של אדם לקבל החלטות לגבי עצמו (גם אם הן שגויות לגמרי בעיניי). זו דוגמה למוסר לא תוצאתי.

הרי לך דוגמה לצו הקטגורי של קאנט, שמגדיר מוסר לא באופן תוצאתי (דאונטולוגי ולא טלאולוגי). אני לא עושה זאת לנפאלי כי לא הייתי רוצה שזה יהיה לחוק כללי.
חג שמח ומבדח

ח' הגיב לפני 4 שבועות

ידעתי שזה יעניין אותך, לכן שלחתי. ובהחלט חשבתי על קאנט בהקשר הזה. בדיון שהתעורר על הפוסט שלי בפייסבוק סיפר מישהו שפעם עבד בהודו עם אישה שזו דתה והייתה בעיה איפה לסעוד ארוחת צהריים , היא לא הסכימה ללכת איתו למסעדה בשרית כשרה ולאכול שם עוף או דג, כי הם משתמשים באותם כלים לבשר. מעניין מאד.
ועכשיו נזכרתי במשהו שלא הוספתי לפוסט, ואולי עוד אוסיף שם – בשיעור הפרידה שלי שלשום מאלול לימדתי את גרסת הירושלמי לסיפור אלישע בן אבויה ור' מאיר, שמשתמשת בפסוק ממגילת רות – ליני פה הלילה, ואם יגאלך טוב יגאל.. וכו'. בתחילת האגדה עוצר אחר את ר' מאיר – עד כאן תחום שבת, והוא שואל – איך ידעת, והוא אומר – מפרסות סוסי. והרי זה בדיוק הרעיון הזה של לדאוג לשני 'לשיטתו', את 'אחר' תחום שבת כבר לא מעניין, אבל איכפת לו מתלמידו, והוא דואג לו, לשיטתו. זה יסוד מאד דומה.
ואף מילה על השיר הנפלא של יצחק שלו? (נח התנ"ך הגדול…)
שיר משרה שלווה.

חג שמח.

מיכי צוות הגיב לפני 4 שבועות

כן, שיר יפה מאד. אבל את יודעת שליטווק-אספרגר מתמקד במה שחשוב (הלכה-פילוסופיה-מוסר).

ח' הגיב לפני 4 שבועות

או, שפה הליטווק המתעלם מהאגדה, טועה, גם לשיטתו. שכן חבוי פה סיפור הלכתי מעניין. האגדתא הזו שמשתמשת בפסוק מ’רות’ לא בכדי עושה זאת, כפי שיודע כל מומחה לאגדה. כידוע, במגילת רות כולם – כל הצדיקים והמחמירים למיניהם – מתפתלים ולא רוצים לשאת את הגיורת המואבייה מדין לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’. כיון שכך, לכאורה נגזר על רות ונעמי להתפרנס מהצדקה (והלקט והשכחה) כל ימיהן, כי מי רוצה להתחתן עם כזאת. נעמי שולחת את רות לגורן בדיוק כדי למנוע את זה ולקדם אפשרות אחרת, ושם, בגורן מבקשת רות מבועז – ופרשת כנפך על אמתך. בכך היא עונה ספרותית (לא עליך) למה שאמר לה בועז אי אז בשדה – ישלם ה’ משכורתך… אשר באת לחסות תחת כנפיו. לא, היא אומרת בציטוט הזה, הדרך לחסות תחת כנפיו של ה’ היא שמישהו, אתה בועז, תפרוס עלי את כנפך. ככה זה עובד בעולם. וכדי שבועז יעשה את זה הוא צריך לקרוא את הפסוק ולפסוק ממנו הלכה (לשיטת הרב יואל? או לשיטתך, שצריך פסיקה מסדר ראשון, כלומר, להתאים לכוונת הכתוב שאסר לשאת עמוני ומואבי בגלל ‘אשר לא קדמו אותך בלחם ומים’ והנה רות מתנהגת ההפך הגמור, והיא מאכילה את חמותה וגומלת עמה חסד, לכן זה לא ‘שהתחדשה לו הלכה’ שפתאום קפצה לו איזה סוגיה, והוא פסק שעמוני ולא עמונית וכו’, אלא הוא עצמו, בועז, פסק וחידש, עשה מעשה, וממנו – מן המעשה הנועז הזה שעשה, לשאת את רות – התחדשה ההלכה – מואבי ולא מואבית.
איך זה קשור למה שעושה ר’ מאיר, הפורש את גלימתו על קבר רבו הנשרף, זה כבר דיון ספרותי מדי בשבילך, אבל זה די דומה. ר’ מאיר נלחם על כך שרבו לא יישרף בקברו גם מול הקב”ה. כלומר, עושה מעשה, את מה שנראה לו נכון, (טוב ה’ לכל, כפי שמצוטט שם בהתייחסות ל- אם יגאלך טוב יגאל, ואכמ”ל.)

מיכי צוות הגיב לפני 4 שבועות

שלוש הערות של ליטווק:
1. יכולתי להציע עוד מאה פרשנויות דומות למדרש הזה (או סתם לטעון שמקור הפסוק הוא מקרי).
2. את אותו לקח את יכולה להוציא מעוד מיליון טקסטים אחרים שלא היית רואה שום קשר בינם לתורה.
3. הלקח (שצריך לעשות את מה שנכון ולא להסתפק בהצהרות צדקניות על עזרת ה’) הוא כמובן טריביאלי, ולא היית מקבלת אותו אם לא היית חושבת כך בעצמך עוד לפני המדרש. בקיצור, הוא לא לימד אותך מאומה.

ורק הערה לסיום בגרון ניחר. אין לי שום דבר נגד ספרות. נדמה לי שאנחנו מתכתבים לא מעט על ספרות ואת יודעת היטב שאני צורך לא מעט מהמצרך הזה. טענתי נוגעת לא לחשיבותה של ספרות אלא לאמינות הפרשנות שלנו אליה ולהחשבתה כלימוד תורה (בעצם להבדל הלא קיים בינה לבין אגדה או תנ”ך).

ח' הגיב לפני 4 שבועות

ראשית, באמת לא תקפתי, רק עקצתי קלות, כי זו כבר מסורת, אבל אין צורך לפתוח שוב את הוויכוח הנ”ל. כפי שאמרתי לך, אחרי שקראתי את הספר על ההלכה, אני מבינה יותר את טיעוניך על האגדה.
וכעת לגופו של עניין.
א. נכון, אפשר להגיד דברים אחרים, תמיד. אבל אם פירוש מסוים מסתדר פה כפתור ופרח ככפפה ליד? אם הדברים מתיישבים יפה על הדעת? מנומקים היטב בטקסט? להגיד ‘אפשר אחרת’ ללא נימוקים והסברים זה קצת כמו כנסיית המדע של התאיסטים. אני מצפה להסכמה כשמשהו מסתדר יפה, גם אם הוא סותר את המחשבה הראשונית (=שאפשר הכל).
ב. פה אני תמהה באמת. הרי יש פה אמירה לגמרי פנים-יהודית-הלכתית, על בסיס זה התעוזה הנרמזת, והלקח המוסרי\הנהגתי\הלכתי, ומה יועילו כאן פיטרסון ודוסטוייבסקי מיודעינו הותיקים?
ג. לא זה לא לקח טריוויאלי בכלל! כאמור בסעיף הקודם, זה מתאים יפה לשיטתך על הפסיקה מסדר ראשון, על האומץ שאתה דורש מהפוסקים לא לצטט אלא לפסוק, מחדש. זה מה שעשה בועז לפי המדרש הנ”ל. וכאמור, החידוש הוא באמירה ההלכתית הפנים יהודית, הנועזת.
אני בהחלט מבינה ונוכחת בכך שאתה חובב ספרות לא קטן, והרי כבר טענתי שאספגריסט טהור לעולם לא יכול היה לכתוב את יצירות הספרות והקולנוע החביבות עליך, אפילו לא את ‘פרויקט רוזי’ בכבודו ובעצמו (אגב, יש הגדרה בספרות, לסוג הזה של כתיבה – קוראים לזה – מספר שאינו אמין. הסופר מדבר אל קוראיו מעל ראשו של המספר שלו, וכאילו קורץ להם – אני ואתם יודעים שהוא לא אמין, וזה חלק מהמשחק. יש דוגמאות רבות ויפות לטכניקה הזו. האספגריסט לא יכול לכתוב ‘מלמעלה’ כך, כי הוא באמת לא אמין!).
כאמור, הבנתי את ההבדל שציינת בין הלכה לאגדה. לאחרונה – בעקבות מאמר שהזמינו אצלי שיפורסם בקרוב במקור ראשון, על השירה העברית העוסקת בשאול המלך – התנסחה לי טוב יותר האינטואיציה שלי על חשיבותו של לימוד האגדה, על אף שאינו הלכה. דימיתי זאת לתכשיטים שיורשת אישה מסבתה שלה. (המאמר שלי נגע באפשרות ‘לשחק’ עם התכשיטים הללו, או הבגדים, להתאימם לגוף חדש, לאופנה חדשה, וכדומה. המשחק הזה הוא משחק חוקי לגמרי בהשוואה למגמה האורתודוכסית של הספר ההוא שכתבתי את הביקורת עליו – שלפיה רק ‘פרשנות צמודה הכופפת עצמה לטקסט היא הלגיטימית, או לפחות לגיטימית יותר. נכון שזה כך מבחינה פרשנית, אבל יש עוד בחינות. יש בחינה של ‘תורתך שעשועיי’, שאפשר להשתעשע. חזל באמת פעמים רבות משתעשעים במצלול וברמזים ובמילים המנחות, וכל מה שלומדים בתורת הספרות, ומשתמשים בזה – ופה אתה לגמרי צודק – כדי לומר את הרעיונות שלהם.
אז בסדר, זו לא תורה. זו לא הלכה, אבל זה שעשוע בדברי תורה. מה דעתך על הניסוח הזה?
אמנם כן, אתה בוחן את הדברים כפי שהם ללא קשר למי אמר אותם, וזה ראוי להערכה, ומה בדבר השעשוע? נו, מן הסתם תגיד – “כל אחד ומה שמשעשע אותו. אותי משעשעים תרגילים במתמטיקה”. בסדר, תשתעשע בנוסחאות להנאתך. אני אוהבת להשתעשע במילים. תיאורטית הייתי יכולה לומר – שהיתרון שלי הוא שהתורה לענפיה – נתנה במילים, ולכן להרמנויטיקה, פרשנות, תורת הספרות, יש שם ערך מיוחד והם “מכשיר” לימוד, כמו שאתה קורא לו. אכן מדע הטקסט המודרני משתמש בכלים אלה גם במקרא ובתלמוד ובאגדה. לכן כאן אטען שיש ערך שחורג מהנוסטלגיה הפשוטה (תכשיטי סבתא) אבל אתה לעומתי תוכל לטעון שאתה משתעשע בפיזיקה ובמתמטיקה המלמדים אותנו על טיבו של העולם שברא ה’.
לו יהי כך. אני אפילו יכולה להבין את זה.

מיכי צוות הגיב לפני 4 שבועות

אין לי בעיה עם שעשועים. אני צופה במחקי כדורסל, אז מי אני שאתנגד למי שמשתעשע במדרשי חז”ל. כבר כתבת בעצמך את כל מה שהייתי עונה לך. אני אפילו מוכן לקרוא לזה תורה בגברא אם תרצי. כל עוד ברור ההבדל בינה לבין תורה בחפצא (הלכה).

השאר תגובה