פסיק רישא ומלאכה שאינה צריכה לגופה

שו”תקטגוריה: עיון תלמודיפסיק רישא ומלאכה שאינה צריכה לגופה
שואל שאל לפני 4 שנים

שלום הרב מיכאל,
 
במשנה תורה, הרמבם כותב:

  1. כל המקלקלין, פטורין.  כיצד:  הרי שחבל בחברו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפן או שיבר כלים דרך השחתה–הרי זה פטור; חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, הרי זה מקלקל ופטור.  אף על פי שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל, פטור.

לגבי ההלכה לעיל עולות השאלות הבאות:

  1. מדוע הרמב”ם משווה חפירת גומה, לחובל בחברו או בבהמה דרך השחתה, הרי בחפירת גומא לא נראה לי שיש דמיון לקלקול או להשחתה.
  2. גם אם נלך לשיטת הרמבם שיש בחפירת הגומה צד של קלקול, והוא אינו צריך אלא לעפרה, מדוע אין זה דומה לוודאי פסיק רישא, מעשה שאגב אותו מעשה נעשית מלאכה אחרת בוודאי, שלפי הרמבם חייב כרת, ולא רק אסור מדרבנן כפי שהרמבם מציין בהקדמה (פטור הכוונה לאסור מדרבנן).

בברכה,

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 4 שנים

1. ראשית, יש בחפירת הגומה קלקול של הקרקע. אם אתה צריך את הגומה אז ודאי זה תיקון, אבל אם זה נעשה בשביל העפר אז יש כאן קלקול של הקרקע.
אבל דומני שלולא דברי הרמב”ם עקרונית אין בזה צורך. גם מלאכה שאינה צריכה לגופה (חפירת גומה לעפר) וגם מקלקל, הן מלאכות שנעשות למען מטרה אחרת מהרגיל, ובזה הפטור שלהן. במשאצל”ג לא צריך שהתוצאה המיועדת תהיה קלקול, ויש בזה איסור דרבנן (ולדעה אחת אפילו דאורייתא בלי עונש). במקלקל יש פטור לא רק בגלל שהמטרה אחרת מהרגיל אלא מפני שהמטרה היא קלקול. רק אציין שברור שמקלקל פטור גם אם אין מטרה אחרת רגילה שלשמה נעשית הפעולה הזאת. הפטור הוא בגלל הקלקול. אם זו גם לא המטרה הרגילה אז יש כאן עוד פטור של משאצל”ג.
אבל כל זה הוא רק לשיטת רוב הראשונים (וכך גם ההלכה) שמשאצל”ג פטור עליה (כר”ש). אבל הרמב”ם הוא שיטת יחיד שפוסק כרבי יהודה שחייב, ולכן הוא פוטר בחפירת גומה רק כשיש בזה קלקול, והפטור הוא מדין מקלקל ולא מדין משאצל”ג (שלשיטתו זה כלל אינו פטור).
2. פסיק רישא נאמר רק על מצב שבו נעשות שתי מלאכות, וזו שאני מתכוין אליה גוררת בהכרח את האחרת שאיני מתכוין אליה. למשל, גרירת ספסל ויצירת חריץ בקרקע. אני מתכוין להזיז ספסל, אבל בהכרח ייווצר חריץ. לעומת זאת, במקרים כמו חפירת גומה לעפר, מוגדרים בהלכה כמשאצל”ג ולא כאינו מתכוין. במשאצל”ג שאלת הפסיק רישא לא רלוונטית, כי זה תמיד פסיק רישא. ההבדל בין אינו מתכוין למשאצל”ג הוא דק מאד מאד, וקשה להגדיר אותו. אבל המג”א בעקבות ר”א בן הרמב”ם מסביר שאינו מתכוין הוא עשיית שתי מלאכות (כשאני מתכוין למותרת ועושה עמה את האסורה) ומשאצל”ג היא עשיית מלאכה אחת עם שתי תוצאות (שאני מתכוין ללא רגילה). חפירת גומה היא פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות (בור ועפר). גרירת ספסל ויצירת חריץ היא שתי פעולות שונות. זו אחת הסוגיות הכי קשות בהלכות שבת, ואחת ההגדרות הדקות והעמומות ביותר.
 
שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה,
מיכי

אורן הגיב לפני 3 חודשים

חשבתי להציע הסבר להבדל בין משאצל”ג לפסיק רישיה באמצעות דוגמא של פתיחת דלת מקרר בשבת. פעולת פתיחת הדלת היא פעולה שאין לה אופי “מלאכתי” רק שנגרמת בעקבותה מלאכה ולכן מדובר בפסיק רישיה. אבל כאשר עושים פעולה בעלת אופי “מלאכתי” (כלומר שיש בפעולה הזאת שינוי מצב) רק שאני עושה זאת לשם תכלית אחרת משינוי המצב, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אורן הגיב לפני 3 חודשים

לראיה ברמב”ם כתוב כך (המילים הראשונות בכל סעיף הן החשובות שמסייעות לחילוק שלי):

ו ***עשה מעשה***, ונעשת בגללו מלאכה שוודאי תיעשה בשביל אותו מעשה–אף על פי שלא נתכוון לה, חייב: שהדבר ידוע, שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה. כיצד: הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת–אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב: שהדבר ידוע, שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא והמוות בא בשבילו. וכן כל כיוצא בזה.

ז ***כל העושה מלאכה בשבת***–אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה, חייב עליה. כיצד: הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף חרס של נר–חייב: מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות, ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס או מפני הפתילה–הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת, כדי שלא יוזקו בהן רבים–חייב: אף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, או לגוף ההעברה, אלא להרחיק ההיזק–הרי זה חייב. וכן כל כיוצא בזה.

אורן הגיב לפני 3 חודשים

גם ההבדל בין אינו מתכוון לספק פסיק רישא מובן לפי החילוק הזה. שאינו מתכוון מתייחס לפעולות בעלות אופי “מלאכתי” ופסיק רישא מתייחס לפעולות שאינן בעלות אופי כזה. ולכן מובן גם למה ר”ש ור”י נחלקו באינו מתכוון ומשאצל”ג ששניהם מתייחסות לפעולות בעלות אופי “מלאכתי” ולעומת זאת בפסיק רישא הם לא נחלקו (ששם אין אופי מלאכתי).

mikyab צוות הגיב לפני 3 חודשים

אני חושב שאתה צודק שבאינו מתכוון באמת מדובר תמיד במצב שהפעולה שאותה אתה מתכוון לעשות אינה מלאכה. אבל זה לא עניין של הגדרת אינו מתכוון, אלא תוצאה מעצם מהות הפטור. אם כן הייתה כאן מלאכה והתכוונת אליה, למה שתהיה פטור? לכן מעצם טיבו של הפטור זה חייב להיות ציור שהפעולה שאליה אתה מתכוון אינה מלאכה, אלא שיחד עם זה נעשית עוד פעולה שאליה לא התכוונת והיא כן מלאכה, והחידוש של ר”ש הוא שאתה פטור על המלאכה הזאת כי לא התכוונת. לעומת זאת, במלאכה שאינה צריכה לגופה נעשית רק פעולה אחת ולא שתיים, ולכן בהגדרה זו פעולה שהיא מלאכה (אחרת אין על מה לחייב). אלא שהיא נעשית למטרה אחרת מזו הרגילה, כמו חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה. ולכן לדעת ר”ש הוא פטור.
לכן החילוק אינו בין פעולה ומלאכה לשתי מלאכות, אלא בין פעולה אחת לשתי פעולות (שאחת מהן מלאכה). ככל שאני זוכר כבר ר”א בן הרמב”ם (שהובא גם במג”א או בכס”מ, איני זוכר) כותב את החילוק הזה.

אורן הגיב לפני 3 חודשים

אני רציתי להציע חילוק אחר מהחילוק המוכר שהזכרת שמתבסס על אופי הפעולה שנעשית. יש פעולות שחסר להן אופי “מלאכתי” כמו מעבר לפני מצלמה או עינית אלקטרונית בימינו, ששם אני טוען שזו הדוגמא הקלאסית שמגדירה את פסיק רישא (אפילו יותר מתאים מקציצת ראש העוף). משאצל”ג ואינו מתכוון לא שייכים לגבי פעולות שחסר להן האופי המלאכתי כמו פתיחת דלת מקרר ומעבר לפני עין אלקטרונית שהזכרתי לעיל. המצאת החשמל מאפשרת לעמוד על טיב החילוק הזה בצורה יותר ברורה.

mikyab צוות הגיב לפני 3 חודשים

הבנתי וגם הסכמתי לתיאור. אכן באינו מתכוון מדובר על פעולה שאינה מלאכה ובמשאצל”ג מדובר על מלאכה. אלא שאני טוען שההבחנה הזאת אינה המהות הלמדנית של ההבדל בין אינו מתכוון למשאצל”ג. כפי שהסברתי, ההבדל הזה נובע מסיבה טכנית (כי לא ייתכן מצב של אינו מתכוון שיהיה בין שתי מלאכות). אבל הפטור באינו מתכוון הוא לא בגלל שזו פעולה ולא מלאכה, אלא בגלל שהוא לא מתכוון לפעולה השנייה שהיא כן מלאכה.
הנה הנפ”מ בינינו: לו יצויר שיהיה מצב של אינו מתכוון בשתי מלאכות שלאחת הוא מתכוון ולשנייה לא. לטענתי גם במקרה כזה הוא יהיה פטור על השנייה מדין אינו מתכוון (אמנם הוא יתחייב על הראשונה). לעומת זאת, אם הבנת אותך נכון, אתה טוען שמקרה כזה יהיה משאצל”ג ולא אינו מתכוון (ולכן למשל לפי הרמב”ם יהיה חייב). לכך איני מסכים.
חשבתי שאולי יש מקום לתלות זאת במחלוקת הראשונים, שכן תוס’ מזהה פסיק רישא דלא ניחא ליה עם משאצל”ג. בעיניו שני אלו הם אותו דבר. אבל בפשטות זה ממש לא אותו דבר בגלל מה שכתבתי (שאינו מתכוון הוא שתי פעולות ומשאצל”ג הוא אחת). אבל נדמה לי שלשיטתך גם דברי תוס’ לא מובנים, שהרי אם פסיק רישא דלא ניחא ליה הוא חלק מסוגיית אינו מתכוון, פירוש הדבר הוא שמדובר בפעולה ומלאכה, ואילו במשאצל”ג מדובר במלאכה ממש, אז איך אפשר לזהות את שני אלו?!

אורן הגיב לפני 3 חודשים

אני חושב שלא הבנת למה התכוונתי עד הסוף. לפי ההצעה שלי “אינו מתכוון” זו פעולה בעלת אופי של מלאכה, רק שיש ספק לגבי תוצאת הלוואי של הפעולה (כמו חריץ בקרקע), ואילו במשאצל”ג זה אותו דבר כמו “אינו מתכוון” רק שהספק הופך לוודאי. כלומר משאצל”ג ואינו מתכוון הם שניהם דברים די דומים (פעולות בעלות אופי מלאכתי), וכל ההבדל ביניהם זה ברמת הוודאות של התרחשות תוצר הלוואי הבעייתי (חריץ בקרקע). מן העבר השני יש את פסיק רישא (וספק פסיק רישא) שזה מוגדר ע”י פעולה חסרת אופי מלאכתי (כמו פתיחת דלת מקרר). במקרה הזה גם רבי שמעון מודה שאסור. אני חושב שההתייחסות הזאת גם יותר פשוטה ואינטואיטיבית להבנה.

מיכי הגיב לפני 3 חודשים

אז באמת פספסתי. חשבתי שאתה מחלק בין אינו מתכוון למשאצל”ג. אז נראה לי שאתה צריך קודם להגדיר אינו מתכוון ורק אז להסביר פסיק רישא, כי פסיק רישא הוא סעיף בתוך אינו מתכוון.

מיכי הגיב לפני 3 חודשים

הגדרת אינו מתכוון כפעולה שהיא כן באופי של מלאכה. אבל גרירת ספסל ממש אינה מלאכה. החריץ הוא המלאכה.

אורן הגיב לפני 3 חודשים

גרירת ספסל היא פעולה של גרירת חפץ על גבי קרקע שיוצרת חריץ בקרקע – זה בדיוק מלאכת חרישה. רק שאני עושה את זה לתכלית שונה מחרישה אלא לתכלית של הזזת הספסל – כלומר, אין לי עניין בתכלית הרגילה של יצירת חריץ (גוף המלאכה) אלא המטרה שלי היא הזזת הספסל בלבד.

לפי ההצעה שלי, אינו מתכוון הוא סעיף בתוך משאצל”ג, וזה גם מסתדר עם מחלוקת ר”י ור”ש שנחלקו במשאצל”ג ובאינו מתכוון ולא נחלקו בפסיק רישא.

mikyab צוות הגיב לפני 3 חודשים

עדיין לא ברור לי מדוע גרירת ספסל כשאין וודאות ליצירת חריץ זה אינו מתכוון, הרי מדובר בפעולה בעלת אופי מלאכתי (חרישה). למה הפסיק רישא הופך זאת לפעולה לא מלאכתית?

אורן הגיב לפני 3 חודשים

“אינו מתכוון” לפי ההצעה שלי מוגדר על ידי פעולות בעלות אופי מלאכתי בלבד כאשר יש ספק לגבי תוצר הלוואי שלהן.

לא הבנתי את השאלה השניה. מה הכוונה שהפסיק רישא הופך זאת לפעולה לא מלאכתית?
פסיק רישא לפי ההצעה שלי מוגדר כפעולה בעלת אופי לא מלאכתי (מעשה בעלמא כמו פתיחת דלת מקרר).

mikyab צוות הגיב לפני 3 חודשים

בדיוק. לכן אני שואל: אדם גורר ספסל ויוצר חריץ. אם יש וודאות שייווצר חריץ זה פסי”ר, ואם אין וודאות זה אינו מתכוון רגיל. אבל בין אם יש ובין אם אין וודאות, הפעולה היא חריצת חריץ, כלומר פעולה מלאכתית.

אורן הגיב לפני 3 חודשים

אם יש וודאות שיווצר חריץ זה לא פסי”ר אלא משאצל”ג (לפי הצעתי).

mikyab צוות הגיב לפני 3 חודשים

מפורש בגמרא שפסיק רישא הוא סעיף של דיני אינו מתכוון (שר”ש שמתיר באינו מתכווון מודה בפסי”ר). ראה כתובות ו ע”א ובכורות כה ע”א, וכן בשו”ע סי’ שלז ס”א ובגמרא שבת עה ע”א לפי ביאור תוד”ה ‘מתעסק’ שם. וראה עוד בתחילת תוד”ה ‘טפי’ בשבת שם, ועוד הרבה מאד.
ומכאן שבאותו מקרה עצמו, אם אין וודאות זה אינו מתכוון ואם יש וודאות זה פסיק רישא. לכן ברור שבגרירת ספסל, אם אין וודאות זה אינו מתכוון (שבת כט ע”ב) ומכאן שאם יש וודאות זה פסיק רישא (ולא משאצל”ג). וכן הוא בכל המקרים של פסי”ר (לכן העירו תוס’ שסת עה לגבי מתעסק).
גם בחיתוך ראש התרנגול, לו לא הייתה וודאות שהוא ימות זה היה אינו מתכוון, ורק בגלל שיש וודאות זה פסיק רישא. והרי שם כן עוסק במלאכה (המתת התרנגול) ולא בסתם פעולה.

לכן נדמה לי שאתה לא יכול להיות צודק. לשיטתך יש הבדלבין אינו מתכוון לפסי”ר שהוא בכלל לא במישור של הוודאות, אלא במישור של אופי הפעולה (מלאכה או לא). בעצם לשיטתך יוצא שאינו מתכוון ומשאצל”ג הם אותו סעיף (אם יש או אין וודאות), ופסיק רישא הוא משהו שונה משניהם (כשמדובר בפעולה שאינה מלאכה). ממש לא כמו הגמרא ובראשונים.

אמנם לכאורה קשה עליי הגמרא שבת כט ע”ב, שכן שם רוצים לחלק בין ספסלים גדולים וקטנים, והחילוק הוא שבקטנים ניתן להרים בלי לגרור. ולכאורה אם אני צודק היה סביר לחלק הפוך: בגדולים מותר כי יש וודאות שיהיה חריץ וזה פסי”ר ובקטנים מותר כי אין וודאות שיהיה חריץ. אלא שבנתונים שאותם באים ליישב שם מפורש שבגדולים מותר ובקטנים אסור, ולכן הגמרא נאלצת לחלק על פי הציר של אפשר או לא אפשר.
בכל אופן, מה שלא תאמר בגמרא שם, מכל הש”ס והראשונים ברור שהחילוק בין אינו מתכוון לפסי”ר מבוסס על שאלת הוודאות.
אגב, זכור לי מלפני הרבה שנים רעק”א מעניין שמקשה על הגמרא שבת קיז ע”א שהגמרא שם מתבטאת כאילו זה פסי”ר, למרות שהמקרה הוא משאצל”ג ולא אינו מתכוון. ור’ אהרן קוטלר (באוסף חידו”ת שלו סי’ יב) יישב את קושייתו כשהוא מבחין בין פסיק רישא במשאצל”ג לפסי”ר באינו מתכוון. אבל ראיתי זאת לפני עשרות שנים ואיני זוכר. אני חושב שכדאי לך להציץ שם. אשלח לך במייל קובץ עם הסימן הזה. כדאי מאד לקרוא לכל מי שעוסק בזה.

mikyab צוות הגיב לפני 3 חודשים

שלחתי

אורן הגיב לפני 3 חודשים

תודה רבה!
להלן קישור לקובץ לכל מאן דבעי:
https://drive.google.com/open?id=1DFMkIi1sSF3MlMBSbdGoxWJm9WUEDNWn

השאר תגובה