ראש השנה, יו"כ וקדיש יתום
התקופה האחרונה גרמה לי לחשוב על כמה שאלות:
1. קשה לי להאמין שבראש השנה האל אכן "פותח ספר" ומחליט על גורלו של האדם. גם קשה לראות את זה במציאות ואין באמת הבדל בין אנשים שעשו תשובה לכאלה שלא. יש כמובן תירוצים אך הם לא נראים לי רציניים ונראה שמנסים להתחמק מהשאלה.
בתקופה הזאת אני מרגיש שאני מתפלל סתם. אני יודע שיש גם גישות רציונליות ביהדות שכל המטרה של היום היא לגרום ולעורר את האדם לעשות תשובה ולפי הרמבם אולי אף בשביל לספק את הנטייה האלילית של האדם כדי שירגיש שמתחיל דף חדש. אבל עדיין קשה לי לשחק את המשחק כל שנה ולדמיין שאכן אני משנה משהו למעלה ובטח לראות את האנשים מסביבי שבאמת מאמינים שמשהו משתנה.
מה דעת הרב בעניין? ואיך אדם רציונלי או שמתקשה להאמין בדבר צריך לנהוג?
2. קשה לי לראות חילונים ומסורתיים שבאים להתפלל וצמים כאשר הם עוברים עבירות חמורות כל השנה וברור שלא באים לעשות תשובה או אפילו להעלות אותה כאפשרות סבירה. יש הרגשה שהיום איבד אצל רבים את המשמעות והפך למפגן של צביעות. איזה משמעות יש לימים האלה ללא תשובה? איך בכלל צריך להתייחס לתופעה הזאת? אני יכול להבין כאלה שצמים מתוך הרגל או מסורת אבל אדם שבאמת מאמין ולא מנסה לעשות תשובה ויום אחרי יחזור לחטוא קשה לי לקבל. כמו כן האם יש בהתנהגות זו ממש לדעתך?
3. מה היחס שצריך להיות לקדיש יתום? מעבר לכך שהאמונה של עילוי נשמות הזויה לדעתי אין לה זכר במקורות. רוב הראשונים דחו לחלוטין אמונה זאת. כמו כן גם כאלה שאולי סברו שיש אפשרות כזאת לא התייחסו לקדיש כחיוב הלכתי. הכי קרוב זה קדיש לצידוק הדין.
המקור היחיד שאולי ניתן להתלות בו הוא דברי אגדה שאי אפשר להבינו כפשוטו ולא ברור מה מנסה להגיד. ובטח שאין ללמוד מכך הלכה.
כשחיפשתי את מקורות המנהג, ראיתי שמדובר במנהג צרפתי שהחל במאה ה12 ואיכשהו תפס בגלל הרצון של אנשים לחשוב שניתן לעשות משהו בשביל המת.
מה הרב חושב על מנהג זה? האם יש בו תועלת לשיטתו? האם זהו חיוב הלכתי? ואיך אדם רציונלי צריך להתייחס אליו?
1. ראה טור 27.
2. יש אנשים שמסורת מדברת אליהם, לא בגלל תכניה. גם אני לא ממש מתחבר, אבל עובדה היא שיש כאלה.
3. קדישים החלו אחרי התלמוד ולכן תוקפם הוא כשל מנהג. אפשר למצוא לו צידוק עבורנו. אני גם לא יודע מניין הנחרצות שלך לגבי הישארות הנפש. ההיגיון שלי אומר שדווקא יש כזאת, אם כי כמובן אף אחד לא יכול לדעת את פרטיה.
2. לא דיברתי על לא מאמינים עם רגש מסורתי אלא יותר על מאמינים שברור שלא עושים תשובה ולא חושבים על אפשרות כזאת אבל באים להתפלל ולצום מתוך אמונה שיכפרו על חטאיהם.
3. כוונתי הייתה לגבי עילוי נשמה לא השארות הנפש. חלק נכבד מהראשונים אם לא הרוב דוחה לחלוטין אפשרות של סיוע למת לאחר מותו. כל שכן לדעות רציונליות יותר כמו של הרמב"ם שהשארות הנפש או השכל היא על ידי השגת חוכמה על ידי הנפטר, או לדעות שהושפעו מאפלטון שתכונות מסויימות יכולות לגרום לגלגול מסויים, שלא ייתכן שניתן לסייע לו חיצונית.
כוונתי הייתה לגבי עילוי נשמה. מה הרב חושב על כך והאם הקדיש באמת מסייע, ולגבי לקיחת דבר אגדה והפיכתו להלכה שהרבה הפכו לעיקר היהדות כאשר לא רק שמדובר במנהג מאוחר יש לא מעט מקורות נגדו.
ואפילו לפי אותו מקור אגדתי לא נראה שמדובר בדבר כמו קדיש.
כמו כן למנהגים יש תוקף. מה ניתן לעשות עם הדיסוננס שמצד אחד לא בטוח שהקדיש מסייע וקשה להאמין בזה מול החיוב?
2. אם אינם עושים תשובה אז הם כנראה לא חושבים שהיום הזה יכפר עליהם אלא באים מכוח מסורת. לחלופין, יש דעה שעיצומו של יום מכפר. אבל כל זה לא אמור לעניין אותך. כל אחד שיעשה את חשבון נפשו שלו.
3. אף אחד לא הפך את זה לעיקר אמונה. אם אינך רוצה לומר קדיש אל תגיד. כשלעצמי איני רואה מניין הנחרצות שלך שזה לא עוזר. זה יכול לעזור אם רואים שלאנשים אכפת מהמת ושהוא השפיע עליהם לטובה (כמו באמירת הקדיש עצמה).
אין כאן שום דיסוננס. אם ברור לך שאין בכך ממש אל תאמר. המנהג אינו להניע שפתיים אלא לומר קדיש, ומי שאינו מאמין בזה לא נחשב אומר קדיש גם אם יניע את שפתיו. ובכלל, הקב"ה שונא שקרים וחותמו אמת, כמו שרואים בגמרא ביומא לגבי "איה נוראותיו".
איך זה מסתדר עם דברי הרב לגבי סמכות לגבי עובדות? ואיך זה מסתדר עם דבריו לגבי סמכות פורמלית לאחר שדבר התקבל בציבור?
הרי כתבת בכמה מקומות שגם אם אדם סובר אחרת מהתלמוד, הוא עדיין מחוייב אליו.
כמו שאחד שסובר שבורר לא מלאכה עדיין חייב ללכת לפי התלמוד שסובר שבורר מלאכה אסורה.
הרי אחד כזה גם ניתן להגיד שעושה שקר לעצמו. כמו כן גם אדם שסובר שאין ממש בתפילה מחוייב להתפלל. והרב הביא דוגמאות לכך. למה כאן תפילתו נחשבת למרות שלא מאמין שתשנה משהו, וכאן הקדיש לא נחשב לקדיש?
אמנם זאת לא אותה רמת סמכות והקדיש זה מנהג. אבל עדיין זה מנהג שתפס בכל ישראל שקיבלו אותו עליהם.
אני לא יכול לדון במרווחים כאלה, וגם לא מבין את הקשיים שאתה מעלה.
מצטער על התגובה המאוחרת. פשוט תקופה של מבחנים אז זה יצא לי מהראש.
השאלה שלי היא אם יש סמכות פורמלית בקביעת הלכה משום קבלת הציבור והיא מחייבת גם אדם שסובר אחרת. כמו למשל הדוגמה שרשמתי על אדם שסובר שאין איסור בורר ועדיין צריך לציית לחז"ל.
או אדם שסובר שאין משמעות לתפילה ועדיין מחוייב להתפלל כי כך קבעו חכמים.
גם כאן יש מנהג שהציבור קיבל ולכן הפרט מחוייב לפעול לפיו גם אם סובר שאין לכך משמעות. הדבר עולה בלא מעט פוסטים ותשובות של הרב. אם כך לא אמורה להיות חובה לומר קדיש גם לאדם שסובר שקדיש אינו מסייע למת? אם נניח שאדם שלא מאמין שהקדיש מסייע לא באמת אומר קדיש, אפשר בקלות להגיע למסקנה שאדם שסבור שהלכה מסויימת לא נכונה, לא מחוייב לציית. למשל אדם הסבור שתפילה אינה מסייעת.
אמנם כאן זה מנהג מאוחר וזאת לא אותה רמה של חיוב, אבל עדיין יש כאן קבלה של הציבור.
מה השאלה? כתבתי את דעתי. לומר משהו בלי שאתה מאמין בו אינו קיום של המנהג או ההלכה. המנהג אינו להניע שפתיים אלא לומר קדיש. לומר אותו בלי שמאמינים בזה אינו אמירת קדיש. כמובן שלדעתי יש לומר קדיש.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer