שאלה בלימוד

בוודאי שיש קשר בין "טומאה הותרה/דחויה בציבור" לבין "ספק טומאה ברה"ר טהור", כמבואר בגמרא וברמב"ם (ראה הל' אבות הטומאות טז,א).
שניהם יונקים מאותו היסוד, ויש להוסיף לכך גם את הדין השנוי במשנה פרה יב,ד לגבי המזה מחלון של רבים.
וראה על כך ב"קרן אורה" נזיר נז,א ד"ה ולפענ"ד.

אכן, נעלם ממני הרמב"ם הזה. אבל עדיין הקשר לא ברור כי טומאה ברה"ר אינה בהכרח טומאה לרבים (בפרט לשיטתו שכנראה סובר שטומאה דחויה ולא הותרה). ויש להאריך בזה.

ראה פירושו של הרמב"ם למשנה פרה יב,ד וראה הל' פרה טו,ח.
מי שהיזו עליו מחלון שמזין ממנו על הרבים נחשב אנוס לעניין זה שלא היה לו לחשוש למים פסולים, ולכן פטור מקרבן על ביאת המקדש (והשווה להל' שגגות ה,ו).
היסוד הוא שכיוון שהוזה עליו מחלון של רבים, לא מוטל עליו ללכת לבדוק יפה יפה שמא המים פסולים, אלא מותר לו לסמוך על כשרות המים. לעומת זאת, מי שהוזה עליו מחלון של יחיד – עליו לבדוק היטב שהמים אכן כשרים, ואם לא בדק ונכנס למקדש הרי הוא שוגג (אם יתברר שהמים היו פסולים).

יסוד זה חשוב ביותר, ונוגע לאופן ההתייחסות למי שהולך במסלול "ציבורי" / "ממלכתי" (למשל בענייני כשרות) לעומת מי שהולך במסלול "פרטי".

מדברי הרמב"ם בפה"מ עולה שזהו היסוד גם מאחורי הדין של "ספק טומאה ברה"ר טהור", וממילא גם מאחורי הדין של טומאה הותרה / דחויה בציבור (ע"פ אבות הטומאות טז,א), וכמבואר ב"קרן אורה" שהפניתי אליו.

ראה https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14352&st=&pgnum=127 ד"ה "ולענ"ד" בא"ד "וכן יש לפרש דבריו בפיה"מ וכו'"

הבנתי, אבל כפי שכתבתי עדיין הסברא לגבי הקשר ביניהם לא ברורה.