שאלה בעניין 'לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו' לבין 'עביד איניש דינא לנפשיה'‎

שו”תקטגוריה: עיון תלמודישאלה בעניין 'לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו' לבין 'עביד איניש דינא לנפשיה'‎
ל' שאל לפני 2 שבועות

שלום הרב,
בעיוני בסוגיה מצאתי שיש מין הראשונים שמגבילים את לאו הנתוח/המשכון דווקא לעניין הלוואות. שהמלווה לא ימשכן את הלווה בגין ההלוואה (וכן שלוח ב”ד בביתו וכו’…)
עוד ראיתי בדברי המרדכי ועוד- כאשר הם דנים ביחס בין ‘…לעבוט עבוטו’ לבין ‘עביד איניש’ שעביד איניש קיים כאשר אדם לוקח חפת שמבורר וידוע שהוא שלו.
 
זכור לי משיעורhנו במתן שהרב הסביר את ההלוואה כמתנה, שנותן המלווה ללווה. והחוב הוא מחודש והלווה אינו מחזיר למלווה בדיוק את אותו החוב. 
רציתי לשאול האם לדעת הרב אפשר להסביר כך את הגבלת עשיית הדין לעצמו במלווה- שהרי אין חפץ ברור ששייך למלווה שנמצא אצל הלווה- שהרי ההלוואה כבר ניתנה במתנה.
ואם כך, כיצד נתייחס לחפצים שמשוייכים להלוואה?
 
ועוד רציתי לשאול לגופא- היכן מצוי מקור לתפיסה זו בנוגע למלווה? האם אפשר להסביר זאת כבר בכלל ‘מלווה להוצאה ניתנה’- שבשביל שיתקיים כלל זה אנו חייבים לומר שההלוואה שייכת לגמרי ללווה?
 
תודה רבה ובריאות טובה.

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 2 שבועות

שלום ל’.
טוב לשמוע ממך. מקווה ששלומך טוב בימים טרופים אלו.
אכן טענתי זאת בדעת הרמב”ם (נדמה לי שאמור להיות סיכום שלי שנשלח אליכן). זהו בדיוק משמעו של מלווה להוצאה ניתנה, לא כפי שרגילים להסביר שאין מטבע מסוימת אצל הלווה שהי אשל המלווה, אלא שאין בכלל אצל הלווה מטבעות שלו. מקור ברור לדין זה ברמב”ם הוא פיהמ”ש בתחילת פ”י ממשנת שביעית (ההבדל בין מלווה לפיקדון ושאר דברים ששביעית לא משמטת). וכן בהל’ מכירה שהרמב”ם פוסק שבדמי מקח, להבדיל מהלוואה, ניתן לקדש ולקנות. ומקור בגמרא לזה הוא בנדרים לגבי מבריח ארי. הגמרא שם אומרת שפורע חובו הוא בגדר מבריח ארי ומותר. שם זה כתוב כמעט בפירוש, וצ”ע כיצד יסבירו זאת אלו המבינים הלוואה באופן המקובל.

השאר תגובה