שאלה על ק"ו‎

שו”תקטגוריה: עיון תלמודישאלה על ק"ו‎
נ' שאל לפני 4 חודשים

כמה שניות לאחר ששלחתי לך את המייל הקודם קיבלתי את השאלה הבאה שבעצם מופנית אליך, מניח שעד שאני אפתח את הגמרא אתה כבר כתבת על זה מאמר:
 
אתה מפנה לפרשת וילך לעניין התער של אוקהאם כדי להסביר את הגיון הגמ’ בלימוד על דרך קל וחומר. לכאורה הנאמר שם נסתר לגמרי מסוגית הגמ’ ב”מ ג. בדברי ר’ חייא קמייתא. שאומר שהעדת עדים על מקצת הטענה מחייבת ממון ושבועה על השאר “שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מק”ו”, הגמ’ מבארת בתחילת הסוגיה מדוע צריך ק”ו. מכיוון שבאופן ענייני אין דמיון בין מודה במקצת (ששם בכולי בעי דנכפריה ובכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא משתמיט וכו’) אבל העדת עדים דליכא למימר הכי אימא לא קמ”ל ק”ו (עי”ש). כלומר, דרך המלך לברר דבר לא ידוע הוא לדמות אותו לדבר שבו אנחנו יודעים את הדין. כאשר אגמ’ מבינה שלא ניתן להשוות מכיוון שאין דמיון בין המקרים (אחד תפוזים ואחד בננות). אין ברירה אלא ללמוד מקל וחומר. למרות שאנחנו מבינים שמדובר בסחורה שונה, עכשיו אנחנו נשקול מה כבד יותר ואם הקל דינו ידוע רזי גם בכבד נאמר דין זה למרות חוסר הדמיון.  

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 4 חודשים

הפעם דווקא לא כתבתי על כך, אם כי דיברתי על זה בשיעורים בעבר.
הקו”ח של ר”ח קמייתא מובן על ידי רבים כקו”ח שרירותי שאין בו היגיון (כמו ר’ חיים על הקו”ח של הדשים בהגדה של בריסק “מבית לוי” על שלושה עשר מי יודע). אני לא מסכים. גם אחרי ההבחנה הקו”ח יכול להיות בעינו כי עדים חזק יותר מהודאה במקצת (בשלב זה בגמרא).
הארכתי פעם בשיעור להסביר מה בכלל תפקידו של הנימוק של ר”ח קמייתא: האם הוא בא לדחות טענה שבאה לפטור מודה במקצת משבועתו או שזה גופא הטעם לכך שהתורה הטילה כאן שבועה. נחלקו בזה הראשונים, והקשר (הקו”ח) להעדאה במקצת כנראה תלוי בזה. אסביר.
אני כרגע לא בפרטי הסוגיא אז אנסה לשחזר מהזיכרון. ככלל, אני טוען שהקו”ח בנוי כך: חובת מודה במקצת מבוססת על כך שברגע שהנתבע מודה שיש לתובע זיקה לממון הנדון, הוא הופך למתגונן (שכן הוא רק טוען שגובה הסכום הוא שונה, אבל יש כאן ממון של התובע) ולכן הנתבע כאן לא יכול לזכות בטענה בלבד (מדין המוציא מחברו). זו הסיבה שהתורה מחייבתו שבועה. לתפיסתי, הנימוק של ר”ח אינו הסיבה לחיוב השבועה המקורי אלא רק הסבר מדוע שלא נפטור אותו (כמשיב אבידה – רש”י, או מיגו – תוס’). אם כך, העדאה במקצת שהיא ראיה חזקה יותר מהודאת פיו, ודאי מספיקה כדי ליצור זיקה של התובע לחלק מהממון, ועל כן קו”ח שהיא תחייב את הנתבע להישבע.
לכאורה כעת תוכל לשאול על העדאה במקצת מדוע שלא נפטור אותו כמשיב אבידה, כמו מודה במקצת? ודאי שלא. אין כאן משיב אבידה ולא מיגו. וממילא גם לא רלוונטי הנימוק של ר”ח שבא לומר  מדוע לא פוטרים אותו. בהעדאה במקצת זה כלל לא עולה.

השאר תגובה