שאלות בנושא קדושת הזוהר והאר"י

שו”תקטגוריה: כללישאלות בנושא קדושת הזוהר והאר"י
נ' שאל לפני 2 ימים

לכבוד הרב מלכיאל אברהם שליט”א
השלום והברכה
בשנים האחרונות מתפתחות בקרבי תחושות וספקות על קדושת ספר הזוהר ופרשנותו של האר”י. במשך מספר שנים אני מנסה להדחיק את מחשבותיי אלו, בגלל העקרון של אמונת חכמים. לצערי הגדול, בזמן האחרון, נפשי איננה נותנת לי מנוח ומחשבות כפירה בתורת הזוהר, עולות בי שוב ושוב.
פניתי בשאלותיי למספר מקובלים תלמידי חכמים, ובאופן תמוה רובם המוחלט, החליטו שלא לענות לי. לצערי הרב, תשובותיהם של מיעוט החכמים או המקובלים שענו, לא היו ענייניות או מספקות כדי להפיג את מחשבותיי ולכן אבקש מכבוד הרב, לעזור לי ולהביא מרגוע לנפשי.
אני יכול לכתוב ספר שלם על הנושא אבל אנסה בתמצות להציג השאלות המרכזיות את אשר על ליבי.
שאלה ראשונה בעניין קדמות הזוהר
ספר הזוהר נודע לעולם לפני כשבע מאות שנה בלבד, כמאתיים שנה אחרי פטירתו של רש”י, כמאה שנה אחרי פטירתו של הרמב”ם, וכאמור, כאלף ומאה שנה אחרי זמנו של רבי שמעון בר יוחאי. הספר לא היה ידוע לאיש לפני תקופה זו, ולא היה רמז לקיומו. ישנם ארבע גרסאות למציאתו של ספר הזוהר.
גרסה ראשונה ושנייה מתוארות בדברי הרב אברהם זכות בחיבורו הידוע ספר היוחסין, בו רשם כללים על הש”ס והפוסקים. ספר זה היה במשך מאות שנים החשוב מבין ספרי קורות ישראל, וכלל תיאור של קורות עם ישראל וחכמיו לאורך ההיסטוריה עד ימיו:
“…אודיעכם מה שמצאתי כתוב שר’ יצחק דמן עכו הלך לחקור על ספר הזוהר …ושאלתי את התלמידים שנמצא בידיהם ספר הזהר מאין בא להם. ולא ראיתי דבריהם מכוונים.
א. יש מי שאמר שהרמב”ן מצא אותו בארץ ישראל ושלחו לקאטולוניא, והביאו לארגון ונפל ביד רבי משה ליאון.  
ב. ויש אומרים שמעולם לא היה חיבור של רשב”י. רק שר’ משה ידע שם הכותב, ובכחו יכתוב דברים מפליאים. ולמען יקח בהם מחיר רב. היה תולה עצמו באילן גדול שהוא רשב”י וחביריו ובנו ר’ אלעזר…ואבוא אל עיר ואליאדול”ד ואמצא שם חכם זקן ושמו ר’ דוד דפאן־קורבו ואמצא חן בעיני, ואשביעהו לאמר אם היה יודע אמתת ספר הזהר אם היה אמת אם לא. ויאמר החכם כי נתבאר לו בודאי שר’ משה בשם הכותב היה בוראם. וסבת האמתות הוא כי ר’ משה הנזכר היה כותב סודות ונפלאות לעשירים אשר במלכות ההיא ולוקח בהם מתנות רבות זהב וכסף…אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב, הלוא נאה לך לאמר כי משכלך אתה כותב ויותר כבוד יהיה לך. ויען אליי ויאמר: אילו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב לא ישגיחו בדבריי ולא ייתנו בעבורם פרוטה, כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב”י ברוח הקודש אני מעתיקם, יקנו אותם בדמים יקרים כאשר עינייך רואות…והנה מזה תבין שלא נודע לספר הזהר ומקור שממנו יצא ונתפשט כשאר חיבורי רז”ל המפורסמים מיום התגלותם: המשנה והתלמוד בבלי וירושלמי ותוספתא וספרא וספרי שכולם ידוע ומפורסם מקורן ומי הוא מחברן…מפני שראיתי כי דבריו (של ספר הזוהר) מופלאים, ישאבו ממקור העליון המעיין המשפיע … רדפתי אחר רבי משה די ליאון… ואשאלה את התלמידים הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו: מאין בא להם סודות מופלאים מקובלים מפה אל פה אשר לא ניתנו ליכתב ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר? … ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונות, זה אומר בכה וזה אומר בכה” (‘ספר היוחסין’ לרבי אברהם זכות (1515-1448). בעדות רבי יצחק דמן עכו).
הגרסה הראשונה שהספר נמסר מהרמב”ן לרבי משה די ליאון מאוד תמוהה, הרי הרמב”ן נחשב כבר בתקופתו לאחד מגדולי הדור, מדוע שייתן את הספר למקובל אלמוני מחוץ לארץ ישראל? האם היו חסרים מקובלים בארץ הקודש? מדוע לו למסור את הספר ליהודי שנמצא במרוחק ממנו?
אם נכונה גרסה זו, הייתכן שהרמב”ן חשש לפרסם בשמו את הספר, כי פחד שלא יאמינו לו שזהו ספרו העתיק של רשב”י?
הגרסה השנייה מעוררת אכזבה גדולה יותר. לפי עדותו של רבי יצחק דמן עכו (1340-1250), שהיה מגדולי חכמי עכו בדורו, נאמר לו מפי ר’ דוד די פאנקורבו (ששוחח עם אשתו וביתו) שספר הזוהר מזויף וכי משה די ליאון הוא זה שחיבר את ספר הזוהר ותלה אותו ברשב”י כדי שדבריו יתקבלו ויוכל למכור אותם בדמים מרובים.
גרסה שלישית למציאת ספר הזוהר מהרב המקובל אברהם בן מרדכי אזולאי אבי סבו של החיד”א:
“…ואמרו שספר הזוהר היה גנוז במירון במערה אחת ומצאו ישמעאלי אחד ומכרו לרוכלים בגליל העליון ונפלו קצת ניירים ממנו ביד חכם אחד שבא מן המערב והלך וחיפש וקיבץ כל הניירים מכל הרוכלים וגם חיפש באשפות ומצא כי היו הרוכלים מוכרים בהם תבלין, אמנם עיקר מוצאו היה בעיר מערי המערב הנקראת תודנא ואפשר שאותו חכם המערבי הנזכר הוא שהוליכו לעירו” (הקדמת ספר ‘אור החמה’ למהר”א אזולאי).
גרסה רביעית למציאת ספר הזוהר מרבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד”א):
“עד שהקרה ה’ לפני מלך אחד ממלכי מזרח שצוה לחפור במקום אחד על עסקי ממון. ונמצא שם ארון אחד ובו ספר הזהר ושלח לחכמי אדום ולא ידעו ולא יבינו. שלח אחר היהודים.. ואמרו לו אדונינו המלך זה הספר עשאו חכם אחד והוא עמוק ואין אנו מבינים אותו. אמר ליה וכי אין יהודי בעולם שמבין אותו. אמר לו יש במדינת טוליטילה. והמלך שלח הספרים עם גבוריו לטוליטולא וכשראוהו חכמי טוליטילא שמחו בו שמחה גדולה ושלחו למלך מתנות רבות ומשם נתפרסמה הקבלה בישראל…” (החיד”א בשם הגדולים, ערך “זהר”).
ראשית, מפליא שהחיד”א לא קיבל את גרסת זקנו (המובאת בגרסה השלישית). אבי סבו זה, היה מתלמדיו הנאמנים של רבי חיים ויטאל והוא זה שהוציא מקברו של רבי ויטאל את כתביו החסויים.
שנית, הגרסאות של משפחת אזולאי בעייתיות מאוד. הן מאחר שהחיבור הופיע יש מאין אחרי כל כך הרבה שנים, והן שבמשך הזמן הזה, לא היה בידיים יהודיות מוסמכות. מנין האמונה שלנו שהספר אינו זיוף פסבדואפיגרף? (כלומר, ספר שחיבורו מיוחס לחכם קדמון ומפורסם על מנת להגדיל את כבודו והשפעתו)? הרי הכול מודים שאין כל מסורת על מקורו של הספר הזה, ואין כל רמז בספרות חז”ל הענפה לקיומו של הספר הזה או לכך שרשב”י חיבר בכלל ספר! והלא באלף ומאה השנים שחלפו מאז חי רשב”י, יכלו לקום אינספור מחברים ולייחס את דבריהם אליו (כפי שאכן אירע לחיבורים נוספים שיוחסו לרשב”י, ולחיבורים אחרים שיוחסו שלא בצדק למחברים אחרים).
נניח שבזמננו ימצאו ארכיאולוגים בתוך מערה עתיקה, ספר חדש שאיננו ידוע, כדוגמת: ‘ספר אדם הראשון’ ובו כתובים סודות עמוקים שלא נגלו מעולם. אין כל ספק שכל חכמי ישראל יתנגדו לספר זה, בטענה שהוא מזויף. גם אם יטען אחד מחכמי הדור שקיבל רוח הקודש, ונתגלו לו הסודות העמוקים של הספר, היעלה על הדעת שיסכים היום מישהו מרבני ישראל לקבל את פירושיו ולהכניסם לארון הספרים היהודי?
מנין הביטחון שרשב”י הוא זה שחיבר את הספר ולא אדם אחר?
ידוע שרבי משה די ליאון היה תלמיד חכם ואף למד אצל מקובלים נודעים בספרד (כרבי טודרוס בן יוסף אבולעפיה ורבי יוסף ג’יקטיליה), וכן כתב מספר ספרים בקבלה, אבל הוא לא היה ידוע ומפורסם כאחד מגדולי דורו (הן בנגלה והן בנסתר), וכן הוא לא הוחזק או נבדק כנביא אמת, ולכן גם הטענה שהוא זה שכתב את ספר הזוהר דרך נבואה א-לוהית, נדחית.
גם התיאורים שהספר נמצא במערה ע”י סוחר ערבי או על ידי מלך גוי, נראים מאוד תמוהים. חכמנו לימדונו:
“כלום לא אמרתי לכם שכל ברייתא שלא נשנתה בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא – משובשת היא, ואל תקשו על פיה בבית המדרש?” (חולין קמא ע”א:).
ובדומה לכך לימדונו חכמי ארץ ישראל:
“כל משנה שלא נכנסה לחבורה אין סומכין עליה” (ירושלמי עירובין, א, ו).
גם אם חכמים ראו את ספר הזוהר והתפעלו ממנו (כי הכירו במסורת שבעל-פה, רבים מהרעיונות הכתובים בזוהר), אסור להם לקבלו כי הוא לא ניתן במסורת.
אפילו מעולם ההלכה ניתן להבין שחובה עלינו לדרוש מסורת גם על דברים ברורים מוחלטים וידועים (כוונתי – שאף עם חכמים הכירו חלק מהרעיונות בזוהר במסורת שבע”פ, עדיין חובה לדרוש את מסורת המסירה מדור לדור), כמו שלמדנו באיסור מאכלים בעלי סימני טהרה החסרים במסורת:
“דתנא דבי רבי ישמעאל זאת החיה אשר תאכלו – מלמד שתפס הקב”ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תיכול” (חולין מב.). ונפסק להלכה ש-“עוף טהור נאכל במסורת” (יו”ד פב). “…הגה: ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור, וכן נוהגין ואין לשנות” (שולחן ערוך יורה דעה סימן פב).
או כפי שמבהיר האבן עזרא על קבלת ספרים שנמצאו במהלך הדורות ללא מקור יהודי:
“…וכלל אומר לך כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל. וגם ספר אלדד הדני ודומה להם” (אבן עזרא שמות ב, כג).
או כפי שכתב הרס”ג, על אי קבלתו של ספר שיעור קומה בגלל שלא נתקבל במסורת:
“ספר שיעור קומה אין בידינו קבלה עליו מחכמי אמונתינו, לפי שאינו לא במשנה ולא בתלמוד, וגם אין ראיה ללמוד ממנה אם אמרוֹ ר’ ישמעאל באמת, או אחרים זולתו אמרו וייחסו לרבי ישמעאל כמו שמייחסים הרבה מן הספרים העשוים לקצת מן החכמים המפורסמים” (מתוך קונדריס קדום מחבורי קדמונינו).
ותמהני, איך לאחר למעלה מאלף שנה, מוצא מאן דהוא ספר ואומר שזה מדברי רשב”י והספר מתקבל כספר שניתן במסורת מדור לדור?
לצערי הגדול בעיסוקי כחושף רמאים המתחזים למקובלים, אני רואה את ההשלכות החמורות מכל המסתעף מאמונה של פתיות. בגלל המיסטיקה המעורפלת, נוכחתי לראות שנפלו רבים (גם תלמידי חכמים ורבנים) בקסמי השווא של מליצת המקובלים בעבר ובהווה. כל תנועת משחיות השקר שבראשה היה שבתאי צבי שר”י, או נביאי השקר הידועים במאות השנים האחרונות התבססו על תורת הקבלה היהודית.
שאלה שנייה בעניין מי כתב את ספר הזוהר
מעמדו של ספר הזוהר נתקבל בגלל ייחוסו לרשב”י הקדוש, אבל גם גדולי החכמים והמקובלים מודים שרשב”י לא הוא זה שכתבו:
“ושמע נא דברי ספר ‘שלשלת הקבלה’ שכתב בדף ל”א זה לשונו: וראוי שתדע כי רשב”י ובנו לא כתבו את ספר הזוהר אשר הוא בידינו היום, אבל היו תלמידיו, תלמידי תלמידיו שחיברו הקונטרסים שכתבו הם וחבריהם כמו ששים שנה אחרי מותו וקבלתי על פה שזה החבור הוא כל כך גדול הכמות שאם היה נמצא כולו יחד היה משאת גמל” (היש”ר מקנדיא מצרף לחכמה פרק יח).
וכן שאל הנודע ביהודה, הכיצד אנו מקבלים ספר בייחוסו לרשב”י, שיתכן ששובש וזויף על ידי מחברים אחרים:
“והנה זה לא יכחישו כל בעלי הזוהר ובעלי כתבי האר”י, שאין הזוהר מקובל ביד האומה הישראלית דור אחר דור איש מפי איש, כמו שמקובל בידינו המשנה והתלמוד בבלי וירושלמי וספרי וספרא ותוספתא ומכילתא מפי התנאים והאמוראים, דור אחר דור עד חכמי המשנה והתלמוד בעצמם…ואיך נסמוך על כתובים הנמצאים כמה מאות שנה אחר מיתת רשב”י, ולאו רשב”י חתום על דבר ודבר, ואם הרבה דברים יצאו ממנו מי יודע כמה נתוספו עליהם, ואפילו באותן שיצאו ממנו, מי יודע אם לא נשתבשו” (דרשת הנודע ביהודה).
גם לדעת רבי משה חאגיז שהיה מחכמי ירושלים במאה ה-18, ספר הזוהר לא נכתב על ידי רשב”י, אלא נוצר בתקופה מאוחרת יותר:
“האמת יורה דרכו דמסדר ומחבר ספר הזוה”ק, דודאי אדם גדול היה דבאו לידו הקונטריסים, ומן השמים זכו אותו להוציא לאור תעלומות חכמה רמה ונעלמה והוא סידר הקונטריסי’ על סדר הפרשיו’, אך לא חלילה רשב”י, או רבי אבא, עשו סדר זה הנמצא בידינו. כי זה טעות ושטות מפורסם, כעין אותם הסוברים שאנו מאמינים דבר שאינו, שהתלמוד כמו שהוא מסודר אצלינו, היה אצל אברהם אבינו” (משנת חכמים אות שלב).
או כפי שלימד רבי יצחק בר ששת (הריב”ש) מגדולי חכמי ספרד, תלמידם של הר”ן, ושל רבי חסדאי קרשקש:
“…ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה אחר שלא קיבלתיה מפי מקובל חכם…וקרוב לטעות בדבר מהם, ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בנסתרות…” (שו”ת ריב”ש, סימן קנ”ז).
או כפי שהזהיר בשבועתו רבי אלעזר פלעקלס תלמיד חבר של הנודע ביהודה שתמך בגזירה המלכותית שאסרה ייבוא ספרי קבלה:
“הריני נשבע בתורת ה’ שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו…כי כל הדורות מראש לא זכרו (הזכירו) מספר הזוהר מאומה, לא בהקיץ ולא בחלום, כי הנה אם אמת הדבר שהחיבור הזה הוא מהתנא רבי שמעון בר יוחאי אשר רבי יהודה הנשיא קיבל גם ממנו…איך לא זכר את הספר הזה בחיבורו ש”ס משניות או בשום מקום, ואף ר’ יוחנן שחיבר תלמוד ירושלמית אינו מזכירו בשום מקום, ורבינא ורב אשי שחיברו תלמוד בבלי מאה שנים אחר חיבור תלמוד ירושלמי והיו סוף אמוראים ולא שמו רמז בכל התלמוד מספר הזוהר, ורבה בר נחמני שחיבר רבות (מדרש רבה) ושוחר טוב וכיוצא בהם הרבה, לא זכרו מחיבור רשב”י…ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא א-לוהי רבי שמעון בר יוחאי, כי הוא היה מחסידי עליון, אלא אני אומר: לאו גושפנקא דרשב”י ועזקתיה חתום עליה (אין ספר זה חתום מתורתו של רשב”י)… והנה מיום שנתחדש ספר הזוהר הרבה נכשלו על ידו כי כמה דברים סתומים וחתומים אשר המציאו האחרונים להתעות בני אדם יושבי חשך השכל…” (רבי אלעזר פלעקלס, ‘תשובה מאהבה’  ח”א סימן כ”ו).
ראוי לציין שרבי פלעקס היה מיודד עם רבים מגדולי דורו ביניהם סבו של הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל “ערוך השלחן” כך שגם אם לא ידע או הכיר את תורת הסוד, היה לומד זאת מחבריו החכמים.
המקובל רבי יצחק איזיק בן יעקב חבר תלמידו של הגאון מווילנה, כתב בספרו:
“כמה דורות אחר רשב”י… וג”ז נעשה בו הוספות רבות עד מאד מן אחרוני האחרונים ושלטו בו ידי רבים כ”א מה שנראה בדעתו ומה שנתחדש לו… ומזה באו כמה מאמרים שנראה בעליל שהם מן האחרונים כענין של רש”י ור”ת והרבה דברים כאלה ועל כמה מאמרים מצינו בכתבי האריז”ל שאמר אינו מן הזהר כלל” (מגן וצינה אות כא’).
וכן כתב המקובל רבי יוסף שלמה דלמדיגו (המכונה גם יש”ר מקנדיה):
“…שכל עניני האמוראים הנזכרים בו (בספר הזוהר) הם הוספות מאוחרות” (מצרף לחכמה כא).
ואף כתב רבי יוסף חיים (בן איש חי):
“ובאמת השערה זו אינה זרה כי נמצא כזאת הרבה כי בזוהר הקדוש יש דברים שאמר רבינו האריז”ל שאינם מספר הזהר אלא הם דברי חכם אחרון שהכניסו המעתיקים בס’ הזהר ופוק חזי בספר הגאון ר’ יעב”ץ אשר מצא כמה דברים כזה” (סוד ישרים ח”ד סי’ ב, כ’).
והוסיף שאפילו האר”י טען שיש מאמרי זוהר, שאינם קדושים, והם דברי חכם אחרון שהכניסו המעתיקים בספר הזוהר:
“…שכתב רבינו חיים ויטאל בשם האר”י. לגבי הפסוקים הנזכרים בזוהר לאומרם בעת הזווג בליל שבת, שהיה מגמגם בהן שאינם מדברי הזוהר” (בסוד ישרים חלק ד סי’ ב).
רבי חנוך מסאסוב כותב, שבימינו כבר לא ניתן להבדיל בין דברי רשב”י, לבין התוספות שהוכנסו במהלך השנים:
“שבכל דף ודף מספר הזוהר ותיקונים ישנן הוספות רבות ונכבדות שהוסיפו בימי הגאונים ז”ל על הגליונות, ואחרי כן הכניסו הסופרים הדברים האלה בפנים הספר, עד שקשה מאוד עכשיו לברר איזה עיקר ואיזה נוסף(שו”ת מפענח נעלמים סי’ ה).
רבי יעקב עמדין מגדולי הרבנים במאה ה-18 (יעב”ץ), הוכיח בספרו (‘מטפחת ספרים’) על ידי מאה ושמונים דוגמאות, כי בזוהר מופעים קטעים שנוספו בתקופות מאוחרות:
“אבל אין ספק אצלי כלל, שעם כל שבחו של ספר הזוהר, הנה לא נמלט מבוא אל קרבו דברים אשר אין להם שחר, אולי הסופרים מעתיקי הספר בחשאי, המה שתו עליו נוספות, סיגים מצופות, על חר”ס (ולא יזרח) וירח הקבלה לא יגיה אורו, ונקראים ע”ש ספר הזוהר בזיוף. ובאמרי שהן מזויפות, אין כוונתי לומר שהן פסולות לבוא בקהל ה’, כמטבע מזויף בשקר מוחלט, חלילה לי מה’ מחדל ללמד על כל הנמצא בו זכות, ככל אשר תשיג יד האפשרות… שאפי’ חבור הזוהר עצמו, כל עיקר לא חברו רשב”י התנא אף על פי שמיוחס אחריו ובשמו יכונה, (כמו שארע בכמה ספרים קדמי קדמונים ואת אחרונים לרוב) אלא תלמידי תלמידי תלמידיו, עשאוהו קבצוהו וחברוהו בלי ספק…אך את זה אני אומר בטח, איך שיהיה, נבלעו בחבור הלז דברים רבים ממחברים אחרונים מאוחרים מאד… אך יש בספר הלז שבדפוס, בר ותבן מעורב בו, ודברי מדרש הנעלם, נראה ונרגש לכל שאינו מענין החיבור, וכן כמה מאמרים מוכנסים גם בעצם ספר הזהר, והם לשון ארמי מקולקל… וכבר אמרתי שניתי ושלשתי כי בעצם ספר הזהר אין אומר ואין דברים כי ממקום קדוש יתהלך וממקור ישראל חוצב, ואס רשב”י בעצמו לא עשאו, רק תלמידי תלמידיו, מ”מ כדין נקרא על שמו, כיוצא בו ימצאו ספרים רבים מתיחסים אחר מקורם הראשון, אע”פ שלא נתחברו אלא בדור אחרון, אך אין אדם נחשד בדבר” .(מטפחת ספרים א’).
וכן הודו גם אחרוני המקובלים בדורות האחרונים, שרשב”י הוא לא זה שכתב את ספר הזוהר:
בשורש הנשמתי של עולם האצילות דברי הזוהר וודאי שייכים לרשב”י, אך בעולם הבריאה (היינו, במציאות) הדברים אכן נכתבו מאוחר יותר” (“הרב הנזיר” אמונה על פרשת דרכים).
הרב יב”א הלוי כתב בספרו, שישנם בזוהר דברים מופרכים שלא ניתן ליחסם לרשב”י:
“עיין בספר הזוהר ח”א דף כ”ב סוף ע”א וריש ע”ב, דמשמע דר”ל שהקב”ה התנגד לבריאת אדם הראשון, ו”אמא” בראה את אדה”ר בעל כרחו של הקב”ה, ע”ש דברים זרים ומוזרים, ובלי ספק לא יצאו מרשב”י” (‘אל תיטוש תורת אימך’, עמ’ קטו).
וכן כתב האדמו”ר מקומרנא על התוספות של הזוהר: “שהרעיא מהימנא נכתב בזמן הגאונים” (בזוהר חי, בראשית, עמ’ מא ע”א).
רבי הלל צייטלין הסביר זאת בכך שהתוספות התמהות, נכתבו על ידי רבי משה די ליאון:
“רבי משה אסף, קבץ ולקט בשקידה נפלאה את כל הקונטרסים האמורים, ואולם הוא לא היה רק מאסף ומסדר, כי אם הכניס בקרבם גם את הרוח אשר לו, המשיך הלאה את הרעיונות הקדושים והגדולים אשר מצא, דרש אותם כמין חומר, הפך בהם והפך בהם ומצא בהם פעמים טעמים רבים, שעלו בידו לדרושים רבים, שהתאמץ לכתבם באותו הנוסח של הקונטרסים שאסף. לפעמים עלה בידו הנוסח האמור, ולפעמים — לא. על כן יש אשר אנו פוגשים שם, כמו שכבר העיר רבי יעקב עמדין, מלים ספרדיות וכדומה…” (“מפתח לספר ‘הזהר’,” התקופה, כרך ז, תר”פ, עמ’ 367-368).
ונחזור על השאלה בשנית, הכיצד אנו מייחסים ספר זה לרשב”י כאשר מוכח אפילו מהמקובלים עצמם שלא רשב”י כתב את כל כתבים אלו, וגם אם חלק מהרעיונות נאמרו בשמו של רשב”י, מוסכם שהשתרבבו לספר רעיונות שלא נאמרו מפי קדושי עליון וכיצד נקבלו כתורת א-לוהים?
שאלה שלישית בעניין האמונה בנביאים ללא הוכחות
נבואות שניתנו מהשמים ישירות מאליהו הנביא, מעלים תמיהות רבות. כפי שמתאר בכתביו הרבי מקומרנא על קדושתם של התוספות של הזוהר:
“בסוף ימי רבנן סבוראי תחילת הגאונים היה איש קדוש אחד שהיה בו נשמת משה רבינו ממש…ונתגלו אליו כל החברייא רשבי עם חביריו…והוא חיבר ספר רעיא מהימנא…וגם סידר ספר התקונים… והוסיף בו כמה דברים מהזוהר וגם דבריו וחידושיו…” (רבי יצחק אייזיק יחיאל מקומרנא ‘נתיב מצוותיך’ שביל התורה לב, קא).
גישה דומה מובאת בדברי של הרב צייטלין הטוען שרבי משה די ליאון כתב את ספר הזוהר בנבואה:
“…בשעה שסדר את קונטרסי ה”זהר”, נמצא כלו תחת השפעתם הנשגבה, חי כולו ברוחו בחברת רבי שמעון בן יוחאי, חבריו ותלמידיו, עמד כלו בין אותם הקדושים והטהורים, שבתורתם הגה ימים ולילות ועמל כל כך להבין ולהשיג כל דבר ודבר מדבריהם. הוא האמין אז באמת ובתמים, שעומד הוא בחברת עירין קדישין אלה, וכל מה שהוא מחדש — על פיהם הוא מחדש, כל תורתו — שלהם היא. על כן שיח ושיג לו עם אליהו, משה, רבי שמעון בן יוחאי וחבורתו, כמו עם אנשי דורו…כל קונטרסים, והרבה מן הקונטרסים שהיה שולח לעשירי־העם היו באמת פרי רוחו, אבל הרוח ההוא חי תמיד בחברת “קודשא בריך הוא ושכינתיה”, ב”פמליה של מעלה ובפמליה של מטה”, בין המטילים בפרדס ובין אלה ד”עיילו בלא בר” (“מפתח לספר ‘הזהר’,” התקופה, כרך ז, תר”פ, עמ’ 368).
וכן העיד הרשב”א בתשובותיו כי בזמנו (דהיינו קרוב לזמן רבי משה די ליאון) היה איש אחד, שלא היה ת”ח ולמרות זאת, היה דורש סודות שלא שמעתם אוזן ויותר נכבדים ממה שיאמרו גדולי הדור (כמדומני בשו”ת הרשב”א חלק א סימן תריא).
ראשית יש לשאול, האם סודות התורה יכולים לבוא בפעולה רוחנית בשטף על אנושי גם לשאינם תלמידי חכמים (‘לא עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא’), הכיצד ניתן להעיד שאדם שאיננו ת”ח קיבל התגלות (נבואה) של רשב”י וחבריו?
שנית, הכיצד ניתן להעיד על אדם, שהייתה בו נשמת משה רבנו ממש?
שלישית, הכיצד ניתן להעיד על אדם, שהיה לו שיח ושיג לו עם אליהו, משה, רבי שמעון בן יוחאי וחבורתו, כמו עם אנשי דורו?
חשוב לי להדגיש שאין לי שום בעיה אם הזוהר נכתב על ידי נביא או נביאים מאוחרים, אבל קבלת עדות של נבואה, מחייבת בדיקה ואימות כפי שהחכמים הזהירו אותנו, שהתורה לא ניתנת משמים ושישנה מציאות של נבואת שקר גם לאנשים שנראים כצדיקים ומוחזקים כתלמידי חכמים!
כל אותם עשרות המקורות שסמכו בהם על נבואה, בת קול, רוח הקודש וחלומות, התקבלו במסורת היהודית בגלל שאומתו במבחני הנבואה. לעומתם רבי משה די ליאון, האר”י ורבי חיים ויטאל, הבעש”ט ודומיו, לא אומתו בציבור כנביאי אמת. אני מציין זאת בגלל העובדה שרוב המקובלים  הגדולים לא המשיכו את תורת רבם, אלא פיתחו שיטה חדשה משלהם.
הטענה שרוח הקודש איננה נבואה היא טענה מוטעית (כתבתי על זה מאמר שלם), בכל התנ”ך הגאונים והראשונים, אין כל הבדל בין נבואה לרוח הקודש. כמובן שנבואה היא גילוי א-לוהי בעוצמה גבוהה יותר מרוח הקודש, אבל גם גילויים רוחניים נמוכים כמו רוח הקודש או בת קול שייכים למשפחת הנבואה, כפי שכותב הרמב”ן:
“…ודע כי ד’ מדרגות הן בנבואה, בת קול, אורים ותומים, רוח הקודש, נבואה, וכלן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו, וכלן נמשכות מן המידה הנקראת צדק…ועניין רוח הקדש הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב ויזדמנו בפיו דברים נפלאים ויגיד העתידות ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוח הקודש, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים.” (רמב”ן שמות פרקה כ”ח, ל).
הבעיה איננה רק מהאר”י, רבים מהמקובלים האחרונים העידו על עצמם שקיבלו נבואה, גם הרמח”ל כותב על עצמו: “אך הצעת …ביום ראש חודש סיון התפ”ז, בהיותי מיחד יחוד אחד, נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: “לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא”…ביום הב’ בשעה ההיא השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר. עד שאחר כך ביום אחד גילה לי, שהוא מגיד שלוח מן השמים…ואז צוה לי לחבר ספר על קהלת, שהוא היה מפרש לי הסוד של הפסוקים כל אחד. ואחר כך בא אליהו, ואמר סודות מה שאמר…ובכותבי החידושים אשר אומרים, אכתוב היום האחד אותו. וכל הדברים האלה בנפלי על פני אני עושה. ורואה את הנשמות האלה הקדושות, כמתוך חלום ממש בצורת אדם” (אגרת טו).
וכן העיד על עצמו רבי יוסף קארו: “וגם תסגף נפשך כאשר אמרתי לך כדי שתזכה לראות את אליהו בהקיץ פנים בפנים וידבר אתך פה אלפה” (מגיד מישרים, עמ’ 9) – “והלא אם פסקה נבואה מישראל ממך לא פסקה”. (מגיד מישרים, עמ’ 370) “שזכית לדבר פה אל פה כאשר אני מדבר עמך” (מגיד מישרים, עמ’ 116).
תמוהים לי מאוד דברי החיד”א, שמחד שלל לפסוק הלכה דרך חלומות נבואיים של רבי יעקב ממרויש, בספרו: שו”ת בשם “מן השמים” (למעט בברכת נשים על ארבעת המינים), ומאידך, כתב להסתמך להלכה על דברי האר”י במנהג אמירת “בריך שמיה” כי “אליו נגלה הא-לוהים”.
ברגע שירדה תורה ממרומים וניתנה לנו, אין להכריע במחלוקת הלכתית, שלא על פי כללי הפסיקה בהסתמך על נבואה או בת קול. כלל זה, גם מונע מנביא לקבוע הלכה לדורות או לשנות כהוא זה קוצו של יוד בתורת משה:
“חזר (רבי אליעזר) ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמיים יוכיחו… יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא!”
בספר בן יוחאי להרה”ג משה קוניץ, עמ’ קלו ואילך, מופיעה רשימה גדולה של הלכות שמקורן בזוהר המתנגשות עם ההלכות בתלמוד (הן בחובה לחפש את מצוות שילוח הקן, בניגוד לגמרא בחולין קלט, הסוברת שרק אם פוגשים בדרך במקרה זוכים במצווה. והן במחלוקת בין המקובלים לפוסקי ההלכה (כמו הרא”ש המהר”ם הרמ”א והסמ”ק) לגבי הנחת תפילין בחול המועד, שכיום לא מניחים בחול המועד. הן המחלוקת בקריאתה של התורה בקול, על ידי העולה לתורה. הן באמירת ברכות השחר, שמברכים אותם לפי הקבלה, גם כאשר לא נהנים מהם. וכן בנטילת ידיים של הכוהנים לפני העלייה לדוכן, גם כאשר ידיהם נקיות. והן בנטילת ידי הכוהנים על ידי הלווים כפי פסיקת הזוהר, או בהיתר לכוהנים ללכת על קברי הקדושים ואף בהדגשת החומרה של הוצאת זרע לבטלה עד כדי חיוב מיתה ועוד דוגמאות רבות).
תמהני הכיצד מתקבלות הלכות חדשות, מנהגים חדשים ופרשניות חדשות שנקבעים כתורה מהשמיים, כאשר אין לספר זה ולפרשנים עליו, כל מסורת מדור לדור?
תמהני הכיצד ישנם מבין פוסקי ההלכה כדוגמת החיד”א והבן איש-חי, המחזיקים בדעה  שעלינו לפסוק בהלכה כדברי האר”י אף נגד דעת השו”ע (משום שהאר”י ראה מהשכתב הב”י והתחשב בדעתו ולמרות זאת החליט לפסוק אחרת, ואלמלא השו”ע היה יודעאת גדלותו של האר”י, הוא היה פוסק כדעת האר”י), לשיטתם, הכיצד לסמוך על האר”י כפוסק בעל ניסיון בפסיקת הלכה מעשית, כאשר ידוע שבמשך שנים רבות הוא היה מתבודד?  אין לנו כל ראיה, כמה שנים הוא, למד או שימש את רבותיו?
תמהני מדוע לא התקבלה התנגדותו של ר’ יעקב אבולעפיה רבה של דמשק (היה ראש החכמים ומחדש הסמיכה) לחוג המקובלים בצפת ולרבי חיים בפרט. רבי אבולעפיה לא רק שלא האמין במעשי הניסים המסופרים על האר”י, אלא התנגד בפועל לרבי חיים ויטאל ואף סיכל את מינויו לרב בית כנסת (בספר החזיונות ישנם כמה קטעים בהם מתאר רבי ויטאל את ר’ יעקב, כאחד המתנגדים הגדולים שלו).
כיצד נתקבל האר”י – רבי יצחק בן שלמה לוריא, על ידי רוב מוחלט של חכמי ישראל, כאיש הא-לוהים בעל גילויי נבואה, כאשר הוא לא אומת או נבדק כנביא אמת? גם אם האר”י הצליח להרשים את כל חכמי צפת בידיעותיו הרבות בנגלה ובנסתר, הוא מחויב על פי התורה, לעבור אימות של נביא אמת. במיוחד כאשר נתן הוראות משמים לתיקון האדם.
לעניות דעתי אפילו סגנון דבריו הנבואיים המצוטטים מרבי ויטאל, מצריך אימות נבואי:
“…והיה מדבר ברוחות מהגלגולים רוח טוב ורוח רע. והיה מכיר בריח הבגדים כמו אותו ינוקא דפרשת דברים, ובעופות אלמים. ומביא נשמת אדם בעודו חי ומדבר עמו כל צורכו וחפצו, ואחר כך מסירהו. והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף, ובבתי הקברות, ובעלותן בכל ערב שבת לגן עדן. והיה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא, והיו מגלין לו רזי תורה. וגם היה יודע חכמת הפרצוף, ושרטוטי הידיים, ופתרון חלומות על אמיתתם, ובגלגולים ישנים וגם חדשים. והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם, ומה פסוק קרא בעליית נשמתו לגן עדן בלילה, והיה מלמד פירוש שורש נשמתו. והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב. והיה נותן לכל אחד ואחד תיקון כפי הבחירה המיוחדת, או לשורש נשמתו האחוזה בשורש של אדה”ר”….וזהו הביאו לידי רוח הקודש, והיה אליהו נגלה לו תמיד”.
עוד כתב רבי חיים ויטאל על האר”י:
“ועתה אכתוב מקום קברות הצדיקים, כפי אשר קבלתי ממורי (האר”י הק’) זלה”ה, וכבר הודעתיך כי הוא היה רואה ומסתכל בנשמות הצדיקים, בכל מקום ובכל זמן, ומכ”ש בהיותו על קבריהם, ששם נפשותיהם עומדות כנודע, גם מרחוק עיניו יביטו בנפש הצדיק העומד על הקבר שלו, ועי”ז היה יודע קבר כל צדיק וצדיק, והיה מדבר עמהם, ולומד מהם כמה סתרי תורה. וכבר נסיתי כמה נסיונות וחקרתי בתכלית החקירות, ומצאתי דבריו כנים ואמתיים, ואין להאריך בזה עתה, כי הם דברים נוראים ונפלאים ולא יכלם ספר” (שער הגלגולים הקדמה לז).
דברים אלו, שלא נאמרו אף על משה רבינו, מפלאים במיוחד כאשר הם לא אומתו לדורות (האר”י לא אומת כנביא), וכן לא ידוע לנו על גדלותו התורנית של האיש הקדוש (יש האומרים שכתב יחד עם הרב בצלאל אשכנזי את פירוש “שיטה מקובצת” על מסכת מנחות, אך הפירוש אבד עוד כשהיה בכתב יד ולכן איננו יכולים לעמוד על רמתו התורנית).
נוסף לכך, לא רק שהאר”י הביא מהשמים תורה חדשה שלא נאמרה במסורת, הוא שלל את המקובלים המאוחרים אחרי הרמב”ן וטען שאינם ביושר ואסור לקרוא בהם (בספר נגיד ומצווה). וכן טען שכל הפיוטים כדוגמת ‘יגדל א-לוהים חי’ שכתב רבי שלמה אבן גבירול או פיוטים אחרים שכתבו האחרונים, יסודם בטעות וראוי שלא לאומרם. ואף כתב על המגיד של רבי יוסף קארו שהיה בשקר: “מה שאמר המגיד של הרב בית יוסף.. זה שקר” (ספר הגלגולים פרק לה). ועוד ועוד ועוד…..
רבי יהודה אריה ממודנא בספרו “ארי נוהם” מוסיף שרבי יעקב אבולעפיה הכיר את האר”י ולא התרשם מגדלותו התורנית והרוחנית:
“אי אפשר מלספר לך מה שהיה בפני זה יותר מכ”ה שנה … הגיע פה החכם רבי ידידיה גאלאנטי ז”ל, שליח מארץ ישראל …התחיל הגאלאנטי לספר ממעשה ניסים ונפלאות האר”י ז”ל…ועוד זאת לא אעלים ממך, שחכם אחד גדול וחסיד מבני ישיבתנו …עוד זה מדבר מנפלאות מהאר”י ז”ל בטרם החילונו ללמוד, אמר שכמה פעמים החכם רבי יעקב אבולעפיאה ז”ל, שהיה כריע ואח להאר”י, אמר לו, לא היו דברים מעולם מהסיפור מפעולותיו אלו ושאף הוא היה אומר לו שלא היו כנים הדברים שאומרים עליו. ועוד אמר בשם החכם הנ”ל, שהיה האר”י רוב היום מתעסק בסחורה“.
מכך שדמותו הרוחנית של האר”י (כפי שהכיר אותה מקרוב רבי אבולעפיה), המשתקפת בעוצמת ובה כל-כך בשבחיו ובכתבי תלמידיו, אינה אלא שקר שהתפרסם בציבור. מהכרתו של רבי אבולעפיה האר”י היה סוחר במצרים וכזה נותר אף בצפת, וסביר להניח שרמז לכך שעסק בעולם החומר ולא בעולם הרוח.
גם אורחות חייו של האר”י טרם הגיעו לארץ, אינן ברורות עד תום. שהותו בארץ הייתה קצרה מאוד, כשנתיים עד שנפטר עד היום לא ידוע בוודאות שכתב ספר אחד בקבלה, בהלכה, או במחשבה. וגם אם היה שותף בכתיבה של כרך אחד בשיטה המקובצת, אין הדבר מעיד לדורות, שהיה נביא בעל רוח הקודש שדיבר עם אליהו הנביא?
הכיצד קובעים האדמו”ר הזקן ורבים מחכמי ישראל, שכל תורתו של האר”י ניתנה מאליהו הנביא?
תמהני, מדוע רבים מתארים ומדגישים את הסיפורים והנפלאות שמסופרים על האר”י, אבל לא מתארים ומפארים את גדלותו וחידושיו בתורה הנגלת?
גם שבתאי צבי שר”י (שהוסמך כחכם יהודי בידי רבי יוסף איסקפה מאיזמיר) שכנע בתחילת דרכו רבים מחכמי ישראל שהוא איש א-לוהים קדוש. איגרותיו של עוזרו נתן העזתי בכל רחבי העולם היהודי התקבלו בשמחה עצומה. בין קהל מאמיניו היו רבנים מפורסמים כדוגמת רבי יהונתן אייבשיץ, ר’ חיים בנבנשתי (מחבר כנסת הגדולה) ורוב חכמי דורו. בתחילה מספר המתנגדים לתנועה המשיחית היה אפסי. יתכן שאם היה נפטר תוך מספר שנים מעטות מפרסומו (בדומה לאר”י שנפטר אחרי שנתיים) לא היינו יודעים בכלל שהוא משיח שקר.
יתכן גם, שאלמלא היה בעל שיגעון גדלות (ניסה להקים דת יהודית חדשה ולבטל את המצוות), היה מוגדר כקדוש עליון.
יתכן גם, שאם לא היה הוגה את שם ה’ המפורש או לא היה מכריז על עצמו משיח, לא היינו עומדים על רשעותו והיינו מחשבים אותו למלאך א-לוהים.
שאלה רביעית בעניין תיאורים הנוגדים את ההשקפה היהודית הקדומה
ספר הזוהר עוסק במדרשיו, בתחומים שהיו זרים לחלוטין לעולם היהודי. ניקח לדוגמא את נושא ‘גלגול הנשמות’:
“…וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵם אָחִיו הַמֵּת וְלא יִמָּחֶה שְמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל” – והאי איהו רזא דגלגול (זהו סוד הגלגול)” (זוהר, כרך ג’, עמ’ רטו:ב).
אבל פרשנות קבלית זו, היתה זרה לחלוטין לדורות הקודמים. למשל, רבנו סעדיה גאון (היה מגאוני בבל, ראש ישיבת סורא וממוסרי התורה שבעל-פה), שלל בתקיפות את אמונת הגלגול. בספרו “אמונות ודעות” הוא הקדיש חלק שלם, לשלילת אמונה מוטעית זו, ואף כינה את המאמינים בהם “בעלי הזיות” ו”מבולבלים”:
“…והנני אומר כי אנשים ממי שנקראים יהודים מצאתים מאמינים בגלגול וקורים אותו ההיעתקות, וענינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים…” (אמונות ודעות, מאמר שישי, אות ח).
גם בנו של הרמב”ם רבי אברהם, ראה באמונה זו תפיסה הנוגדת את היהדות ולדעתו תפיסה זן נבעה ממאמיני קדמות העולם:
“הגמול האחרון הוא חיי העולם הבא… עד שקצת מן האומות הקדמונים… הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר… וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה השם שמם מעולמו” (המספיק לעובדי ה’ רבי אברהם בן הרמב”ם מצוטט אצל שמואל אבן צרצה, מקור חיים, דף קכג ע”ג). סביר להניח שאת השקפתו בנושא זה, קיבל מאביו שהיה רבו ומורו.
וכך גם הראב”ד (לא הראב”ד שחלק על הרמב”ם), יצא בחריפות נגד אמונת הגלגול:
“…וזה הדבר לא ישער בו אחד מעצמו לעולם…הנה לא יאמר ההעתק, רצוני שהייתה נפשו באיש אחר, אבל יאמר יחזור הוא הוא בעינו, והיה נמצא מוחש אחר העדרו מן החוש, וזה הדבר לא היה לעולם, ולא יעבור שיהיה…” (הראב”ד, האמונה הרמה, מאמר ראשון פרק שישי, עמ’ 39).
רבי שמואל אבן צרצה בספרו “אמונה רמה” הגדיל לעשות וכתב שהמאמין בגלגול נשמות הוא כמאמין באמונת הפגאנים:
“מי שמאמינו נוטה לאמונת אומה אחת שקורין פגאנוש שאין להם שום דת… ואומרים שהנפש בצאתה מגוף אדם, טוב תיכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה שתצא הנפש מגופו, ואם אדם רע הוא תכנס בגוף הכלב וכו’…” (‘מקור חיים’ עמ’ קכ”ג).
הכיצד מחודשת תורה, שלא רק שלא היתה ידועה לרוב הגאונים ולחכמי ישראל הגדולים בתקופתם, אלא הם ראו בה אמונה פרימיטיבית שסותרת את היהדות?
שאלה חמישית בעניין קבלתו של רבי חיים ויטאל כגדול התורה הראוי לפרש את תורתו של האר”י
ישנם תמיהות רבות על אישיותו של רבי חיים ויטאל, כפי שמתוארים בכתביו על עצמו בספר החזיונות. רבי ויטאל כותב שהלך למגידי עתידות (פעם אחת לאישה שקוראת בשמן  וטענה שימלוך על ישראל כי הוא אדם גדול. בפעם אחרת הלך והאמין ברבי לפידות שהיה בקיא בגילוי עתידות ע”פ ראיית המתים ובפעם נוספת תיאר שהלך לשיח ערבי שהיה בקיא ברפואות שדים), תמוה גם ששיבח עצמו בגדלותו הנבואית וכהוכחה לכך תיאר שמספר נשים ראו את האש שמעליו (למשל, אחות רבי יהודה משען שלא אומתה כנביאה, תיארה שראתה את האש שמעליו ואת אליהו הנביא עומד לימינו).
בחלק השני של ספרו, מתאר הרב ויטאל בפירוט רב את החזיונות שנגלו אליו בחלומותיו: הוא מגיע לפתחו של גן העדן, נפגש עם אליהו הנביא, שט על כנפיו של נשר אדיר ומדמה את עצמו למשיח בן יוסף ומלך ישראל. גולת הכותרת היא ללא ספק פגישתו עם הא-ל בכבודו ובעצמו, היושב על כיסא כבוד בשמיים. נוסף לכך, רבים מאוד המקומות שבהם משבח רבי חיים ויטאל מאוד את עצמו.
הטענה של הרב ראובן מרגליות שספר זה מזויף, הוכחה כמוטעית. כאשר מצאו את כתב ידו (מה שנקרא “אוטוגרף” בלעז). השוואת כתב יד זה ליתר כתבי יד של רבי ויטאל, מוכיחה בבירור, כי רבי ויטאל כתבו. גם ההחיד”א שהיה מומחה לכתבי יד וביבליוגרף והתעסק הרבה בתורתו של רבי חיים ויטאל טען שזהו כתב ידו המקורי של רבי ויטאל: “ואני עניתי שאני הצעיר זכיתי וראיתי ספר חזיונות ממהרח”ו ז”ל מכתיבת ידו” (ספר החזיונות, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי”ד, בפתח דבר). וכך גם סבר רבי שלמה לוצקיר מו”ל הספר, אשר כתב היד הגיע אליו 200 שנה אחרי פטירת רבי ויטאל.
שאלה שישית על עיוותים וטעויות שנכתבו בספר הזוהר
ישנם פסוקים שמצוטטים בזוהר מהתורה ונבנו עליהם דרשות רבות, אבל הם כלל לא נכתבו בתורה. לדוגמא הפסוק: “ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל” (זוהר ויקרא  ו, א) לא קיים כלל בכל המקרא. נראה שכותב הזוהר, התבלבל בין שני פסוקים ועל סמך טעות זאת המציא פסוק ומדרש חדש. דוגמא נוספת, בספר הזוהר פרשת שמיני מופיע הפסוק: “הגו רשע לפני מלך ויכון בחסד כסאו” (זוהר שמיני מ עמ’ ב).  הזוהר בדרשתו מעמיק ומרחיב על המילה – בחסד. הבעיה שהפסוק המצוטט עליו נבנתה הדרשה מעוות. הפסוק המקורי הוא: “הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו” (משלי כה, ה).
וכן כותב הזוהר בדרשתו את הפסוק: “דִּכְתִּיב לִהְיוֹת אָזְנֶיךָ פְּקוּחוֹת” (אד”ר פ’ נשא  קכט). אבל גם פסוק זה משובש, וכנראה עוות מדברי הנביא: “להיות עיניך פתוחות אל-הבית הזה” (מלכים א, ח).
וכן נאמר בדרשת הזוהר: “ויאמר ה’ אל משה, אל תירא אותו, שני אותו הם שלמים בתורה בשני ווי”ם, אחד זה, ואחד ‘עד דרוש אחיך אותו’ מה הטעם? משום שהם אות ממש” (זוהר מתורגם חוקת קפד, א). אבל בפועל אין שני ווים בכל הפסוקים הדומים במקרא: “ויאמר ה’ אל משה אל תירא אתו כי בידך נתתי אתו…” (דברים ג, ב).
הדוגמא שהשאירה אותי פעור-פה היה הסברו של רבי חיים ויטאל כי בספרי תנ”ך (הנמסרים מדורי דורות) ישנם טעויות כתיב רבות. ניתן להביא דוגמאות רבות אבל אסתפק בשניים מתוכן. על הפסוק: “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן…” טוען רבי ויטאל שהמילה כלות צריכה להיות חסרת וו: “ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן…” (ברע”מ פ’ פינחס רנד, א).
בדומה לכך גם בפסוק מתהילים:
“רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם”, היה צריך להיות כתוב חסר וו: “את שועתם”?! (הגהות מהרח”ו לזוה”ק פ’ תצוה קפ, ב).
תרוצו של הבני יששכר שיש הבדלים בין הכתיב שב”מתיבתא עילאה” ובין הכתיב שב”מתיבתא דרקיעא”, נראה תמוהה ביותר וקשה לקבלו על הלב:
“כי התורה נדרשת בשתי ישיבות, מתיבתא עילאה ותתאה”, ובהקדמה זו יובנו “כל שארי הענינים דדרשו חז”ל בקצת שינוי ממה שנמצא במסורת שלפנינו”, כי הם ידעו את הנוסח הכתוב במתיבתא עילאה – “כן הוא בזוהר” (“בני יששכר”, תמוז-אב, מאמר ב, אות יא).
אני מודע לכך שגם בתלמוד ישנם ציטוטי פסוקים שגויים, כטענת בעלי התוספות על האמוראים: “פעמים שלא היו בקיאים בפסוקים” (בבא בתרא קי“ג. תוספות ד”ה תרוייהו), אבל על טעויות בפסוקים אלו, לא נכתבו דרשות או נלמדו מהם הלכות.
נשאלת השאלה, הכיצד ניתן לקבל דרשות קבליות המושתתות על פסוקים שגוים?
כמו כן ישנם טעויות בציטוטי פסוקים מהתורה. למשל, נאמר בזוהר כי “אמו של ישמעאל ילדה את תחש, ומצדו של אברהם בא”, בעוד אשר בתורה נאמר כי תחש הוא בנו של נחור מפילגשו ראומה?!
דוגמא נוספת, הזוהר כותב: “כגוונא דדוד דאתמר ביה והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה’.” (כמו דוד שנאמר בו “והיה כנגן המנגן”). אבל הפסוק הזה מתייחס בכלל לאלישע הנביא?!
גם נמצא סתירות רבות שנאמרו לכאורה מרשב”י, על הפסוק: “ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו” (בראשית ו, ב), אומר רשב”י שהכוונה בביטוי “בני האלהים” לבני הדיינים (שהרי בלשון המקרא מכונים השופטים לעתים “אלהים”), והוא היה מקלל את מי שמפרש שהכוונה לבני הא-להים ממש (בראשית רבה, פרשת בראשית כו). ואילו בספר הזוהר מופיעה בדיוק אותה דעה שרשב”י מקלל את האומרה, והוא מזהה את בני האלהים עם המלאכים עזא ועזאל (זוהר חדש ב, רות לו, א).
וכן נכתבו בספר הזוהר, עשרות תיאורים לא הגיוניים מבחינה כרונולוגית של מפגשים של אמוראים עם תנאים (למשל, רשב”י התנא, ברך את רב ספרא האמורא, שיולד לו ילד גדול בתורה, אבל רב ספרא נולד 100 שנה אחרי מותו של רשב”י, או בכך שהזוהר הגדיר את רבי פנחס בן יאיר כחמו של רשב”י למרות שבתלמוד הבבלי מתואר שהיה חתנו.
וכן אנו מוצאים שספר הזוהר (שנכתב ברוח הקודש לשיטת המקובלים) טעה מבחינה גאוגרפית בערים וכפרים בארץ ישראל. כך לדוגמא מתוארת לוד, אחד המקומות המרכזיים בזוהר, כעיר בגליל הסמוכה לאושא וקיסרי, והמערה הגלילית בה הסתתרו רשב”י ובנו נמצאת ב”מדבר לוד”.
הכינרת, הנמצאת בחלקו של שבט נפתלי, מתוארת  בזוהר כנמצאת בחלקו של זבולון אשר צד בו את חילזון התכלת (לפי התלמוד החילזון ניצוד בים התיכון) ועוד ועוד….
גם מבחינה לשונית ניתן לראות בבירור שהשפה הארמית המודרנית של הזוהר, לא היתה שפתו הארמית של רשב”י. ספר הזוהר נכתב בארמית, אבל הארמית שבו, אינה הארמית העתיקה של רשב”י, אלא ארמית מלאכותית, משובשת ו”מודרנית” עם השפעה ספרדית חזקה. למשל המילה ‘בוסיטא’ אינה מצויה בשום מקום אחר, מלבד ב’אדרא רבה’ ואפילו בעל הסולם, הפרשן המודרני של ספר הזוהר, לא ידע כיצד לפרשה.
הבלשן וחוקר המקרא (האורתודוקסי) שמואל דוד לוּצאטוֹ כתב בחריפות על סגנון הלשון השונה מכל ספרי ההגות היהודית הקדומים:
“כי באמת איננו לא לשון מקרא ולא לשון משנה ולא לשון דניאל ועזרא ולא לשון אונקלוס ויונתן ולא לשון התרגומים הירושלמיים ולא לשון תלמוד בבלי ולא לשון תלמוד ירושלמי ולא לשון המדרשים ולא לשון הגאונים ולא לשון המפרשים ולא לשון הפוסקים ולא לשון הפילוסופים, אלא לשון נלעג, מעורב מכל הלשונות הנזכרים, והוא לשון העולה מאליו על שפתי כל מי שמבקש לכתוב בלשון תלמוד ולא עסק בו כל צרכו. ויודע אני באמת אדם אחד אשר למד מעט מזער בתלמוד, ומבקש לכתוב בלשון תלמוד, ואין עולה בידו אלא לשון הזוהר” (מתוך: ויכוח על חכמת הקבלה, עמ’ 114-113. מצוטט אצל התשבי, משנת הזוהר, עמ’ 77).
גם אם לא נקבל את דבריו, ניתן להיווכח שישנם דוגמאות רבות לשיבושים לשוניים בזוהר, כגון שימוש בבניינים לא נכונים. מעניינים יותר הם מלים שמובנן בזוהר השתנה: הפועל אוזיף שמשמעו הלווה כסף, משמש בזוהר במשמעות של ליווי אדם. תוקפא (= חוזק) משמש במובן של חיק (שיבוש שמקורו באי הבנת תרגום אונקלוס על הפסוק “שאהו בחיקיך” – “סוברהי בתוקפך”). צחותא (= צימאון) משמש במובן של צלילות הדעת. טייעא – שבתלמוד מובנו ערבי, מציין בזוהר תמיד חמר יהודי. המונח “בוצינא דקרדנותא” המשמש בזוהר במובן של אור חזק נובע מאי הבנת הביטוי התלמודי “חיטי קורדניתא” – חיטים מקורדיסטן שהן קשות וחזקות.
וכן ניתן למצוא בספר הזוהר, מילים שבוודאי לא נכתבו בתקופתו הקדומה של רבי שמעון בר יוחאי, כדוגמת המילה “סינגוגה” שפירושה בספרדית מאוחרת – בית הכנסת…ועוד ועוד…..
שאלה שביעית מדוע אי אמונה בספר הזוהר נחשבת ככפירה
יש כיום מהחכמים בעולם היהודי, שהפכו את שאלת מוצאו של הזוהר לנושא יסודי בעיקרי האמונה, לפי דעתם, חייב כל יהודי, להאמין לא רק בתוקף קדושתו של הזוהר, אלא גם בזה שהתנא רבי שמעון בן יוחאי היה מחברו של ספר זה, וכל מי שכופר בזה, עתיד ליתן את הדין על העדר אמונתו (מהר”א בן אמוזג בספרו טעם לשד, ליוורנו תרכ”ג, עמ’ 32).
ויותר מזה, בדורות האחרונים, יש החורצים את משפטו של הכופר בייחוס הזוהר לרשב”י כאפיקורס גמור שאין לו חלק לעולם הבא.
כלומר, לפי שיטה זו, כמו שכל יהודי חייב להאמין שמשה רבינו כתב את חמשה חומשי התורה ע”פ הגבורה, הרי הוא חייב גם כן להאמין שרשב”י כתב את הזוהר, ואפילו אם יאמין בכל לבו בקדושת הזוהר ותקפו, אם לא יאמין שרשב”י כתב אותו, דינו כאפיקורס ויינו יין נסך.
לפני מספר שנים נדפסה תשובה מהגר”ח קניבסקי שפסק, שכל מי שאינו מאמין בספר הזוהר אינו מצטרף למניין עשרה לדבר שבקדושה.
מדוע רבני ירושלים וכל הבד”צים של העדות השונות החרימו בעבר, את הרב יחיא קפאח מחשובי רבני תימן, על עמדותיו כנגד קבלת הזוהר (וכנגד יחסו השלילית לתפיסת הא-להות בעשר הספירות) כספר שנתקבל במסורת, וראו בו כופר, הצריך נידוי?
לכאורה שאלת האמונה בזוהר ובקבלה הפכה משאלה הלכתית, לשאלה של אמונה בחכמים הטוענים שבידיהם תשובות, אך אינם מגלים ומוכיחים אותם.
אני יודע ומודע לכך שכמעט כל גדולי ישראל החל מרבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך, הרמח”ל, החיד”א, הגר”א והבעש”ט, רבי נחמן מברסלב, כל ענקי החסידות, הרב קוק וכל גאוני ימינו החשיבו את הקבלה ואת ה”זוהר” כתורה מסיני והתנגדות להם ניראת כמעשי קורח ועדתו. אבל החכמים  הקדומים להם לימדו אותנו, שאסור לאדם לקבל דברים שהוא יודע בליבו, שהם לא נכונים, כפי שמסביר התלמוד הירושלמי:
“תני: יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר: ללכת ימין ושמאל – שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל” (ירושלמי הוריות פרק א).
וכפי שהסביר הרב ברוך הלוי אפשטיין על החיוב בקבלת דברי חכמים כאשר מוכח שהם טועים:
“…אבל אם באמת אומרים על ימין שהוא שמאל כגון שמתירין את החלב ואת העריות, בודאי אסור לשמוע להם, וכך מפורש בירושלמי הוריות …” (תורה תמימה הערות דברים פרק יז הערה סב).
או כפי שנכתב במסכת כלה:
“…שאפילו תראה חכמים עוברין ועושין שלא כראוי, אל תעשה כמותן, אלא, “לבך תשית לדעתי” (מסכת כלה רבתי פרק ג הלכה ב).
וכתב ‘האור החיים’ בספרו ‘חפץ ה’.’:
“…שהדין של “מצוה לשמוע דברי חכמים” נאמר רק בדבר שהוא רשות, או בדבר איסור, כשהחכמים מצווים לעשות דבר בקום ועשה, ובאם האדם מונע את עצמו בשב ואל תעשה ואינו מציית לקול החכמים, עובר בלא תסור – גם בדבר של איסור. אכן, כאשר החכמים אומרים על מאכל איסור, כגון חֵלב, שהוא היתר, הרי בהיתר זה אינם מצווים את האדם שיאכל מאכל זה, והאדם מותר לו מצד עצמו להמנע מלאכלו, באופן כזה כאשר יודע התלמיד שהחכם טעה, אסור לו לשמוע בקול החכמים, ועל כגון זה לא נאמר “אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין”, ולכן כשטעה האדם בזה דינו כשוגג וחייב חטאת”.
משמע מדבריו שרק בזמן שדברי חכמים תואמים את המציאות, יש לשמוע בקולם.
וכן רבי יעקב צבי מקלנבורג חלק על לשון רש”י והספרי שהסבירו את האמרה שחובה לשמוע לחכמים גם בדברים שסותרים את ההיגיון:
“ימין ושמאל. אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל – פירוש דלפי מראה עיניך הם טועין בדין מ”מ תשמע להם; אבל אם ידוע בודאי שהם טועים, כבר אמרו בירושלמי אם יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין אין לשמוע להם, ולשון רש”י כאן צריך תיקון” (‘הכתב והקבלה’).
וכן ברוח חיים לר”ח מואלוז’ין על המשנה של הוי מתאבק:
“אסור לתלמיד לקבל דברי רבו אם יש לו קושיות עליהם” (רוח חיים אבות א, ד).
מי לנו גדול מרש”י ז”ל שהאיר עיני הגולה בפירושיו, ועכ”ז נחלקו עליו יוצאי ירכו ר”ת ור”י בהרבה מקומות, וסתרו דבריו, כי תורת אמת היא, ואין מחניפין בה לשום אדם וכו’, ויפתח בדורו כשמואל בדורו…למה לא יחלוק על רבו בפסק והוראה, והלא כך היה דרכה של תורה מימי התנאים, רבינו הקדוש חולק על אביו ורבו רשב”ג בכמה מקומות. ובאמוראים, רבא היה חולק על רבה רבו. ובגאונים, הרא”ש חולק בכ”ד על מהר”ם שהיה רבו מובהק…וכ”כ בשו”ת הרדב”ז ח”א (סי’ תצה) שמותר לחלוק על רבו בחייו בראיות דרך משא ומתן, והביא מכל הראיות הנ”ל, וסיים, וכן מותר לחלוק על רבו לאחר מותו ולפסוק ולהורות כפי ראיותיו ולעשות מעשה אף על פי שהם כנגד רבו. וכן יכול לכתוב בספר דברי רבו וראיותיו, ודברי עצמו וראיותיו אפי’ הם סותרים דברי רבו. וכן עשו כל הראשונים ז”ל. גם בשו”ת שאלת יעב”ץ ח”א (ס”ס ה) כ’, שבודאי רשאי התלמיד לחלוק על רבו ע”פ הוכחות וראיות בין בכתב בין בע”פ, והשלמים בחכמה אינם מקפידים על התופס עליהם, ואדרבה מחזיקים לו טובה שהצילם מליפול ברשת השגיאה. וכן כתב מהר”ח פלאג’י בשו”ת חקקי לב (חיו”ד סי’ מב) שאין לת”ח לכבוש נבואתו וחייב לגלות דעתו בהלכה ונכתב בספר (יבי”א ח”ד – או”ח בפתיחה) וכן פסק הרמב”ם בספר קורבנות, הלכות שגגות, פרק י”ג, הלכה ה’.
למרות שאני מאמין ורוצה להאמין בקבלת דבריהם של חכמי ישראל, קשה עלי. הכיצד ניתן לומר: “מי שכופר בנגלה בנסתר, הרי הוא כופר בנסתר בנגלה” כאשר אפילו הרמ”ק כתב כי אין איש יודע כיצד נגלה ספר הזוהר כי כולו בעולם ההסתר?”.
אולי חכמי צפת נכשלו (כפי שהיו חכמים שנכשלו עם שבתאי צבי שר”י, ובכך גרמו ליתר חכמי ישראל לדורותיהם להאמין לדבריהם).
גם ההסבר שכאשר ראו חכמי ישראל את ספר הזוהר, הם הכירו את רעיונותיו הידועים להם במסורת אבות בע”פ ולכן קיבלו אותו, איננו מקובל עלי. בעיקר בגלל שלא שמענו מגדולי הדורות את אותם הרעיונות שהובאו לאחר פרסום ספר הזוהר.  כפי שמודים גם המקובלים וכפי שכותב המקובל רבי יהודה חייט, בהקדמתו לספר מנחת יהודה:
“ואשרינו מה טוב חלקינו שזכינו אל ספר הזוהר, אשר לא זכו קדמוננו, אשר קטנם עבה ממתנינו, כמו רב האי גאון ורב ששת גאון והרב רבי אליעזר מגרמישא והרמב”ן והרשב”א והראב”ד, שכל אלה היו מכלל יודעי חן ולא טעמו מדבשו, כי בזמנם לא נתגלה” (מנחת יהודה).
תמוה מאוד שגם חסידי אשכנז הקדמונים לא הזכירו את ספר הזוהר, למרות שהם פרסמו ספרים בתורת הסוד. גם רבי עזריאל המקובל מגירונה בפירושיו, מונה את שלשלת חכמת הקבלה למן ימי התנאים אבל הוא לא מזכיר את רשב”י, לא את רבי אבא ולא רבי יוסי ושאר חכמי הזוהר. וכן גם רב האי גאון המונה בתשובותיו את כל ספרי הקבלה שהיו בזמנו, מחסיר את ספר הזוהר הקדוש ורעיונותיו?!.
אני מוכן לקבל שישנם קטעים ורעיונות שכתובים בספר הזוהר, והיו ידועים במסורת היהודית הקדומה. יתכן שגם הציטוטים בשם ‘מדרש’, או ‘מדרש ירושלמי’, או ‘סתם ירושלמי’, או המדרש המכונה “זוהר הגדול”, דומים לחלק מהכתובים בזוהר, אבל קטעים אלו מעטים מאוד ונכתבו ברובם בתקופת הגאונים כ-1000 שנים אחרי זמנו של רשב”י ולכן הם אינם יכולים להיות מוגדרים ככתובים קדומים שנאמרו במסורת ומוכיחים על אמיתות ספר הזוהר שבידנו.
אני מודע למאמר התלמוד: “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב” (גיטין ס). אבל החל מזמן שכתב רבי יהודה הנשיא את המשנה, נראה שניתן לצפות ולשער, שאותם התנאים יכתבו גם את תורת הסוד שנמסרה בעל פה, כדי שלא תשכח מעם ישראל.
כאשר התלמוד מדבר על מעשה מרכבה וסודות התורה, רש”י מפנה לספרות היכלות, והשאלה הנשאלת מדוע הוא לא היפנה לספר הזוהר, והרי ספר הזוהר הוא הספר הראשי של חכמת הקבלה, והתשובה: כי הוא פשוט לא שמע על ספר הזוהר, נמצא שרש”י לא הכיר את ספר הזוהר.
נוסף לכך, הרמב”ם במורה נבוכים כתב במפורש, שמעולם לא נתחבר באומה הישראלית ספר המבאר את סודות התורה:
“…וזוהי הסיבה (מחמת שצריך ללמד את סודות התורה רק ליחידים, ורק בע”פ, ורק בראשי פרקים) שנפסק מדע זה מן האומה כליל, עד שאין למצוא ממנו מעט ולא הרבה, וראוי הוא לנהוג בו כך, לפי שלא חדל להיות מסור מן הלב אל הלב, ולא נכתב כלל בספר” (הקדמה לח”ג במו”נ עמ’ רעה).
מדוע החולקים על הרמב”ם בדורו לא טענו כנגדו, שהוא שולל יסוד אמוני בתורה היהודית? הייתכן שהרמב”ם לא שוחח כל ימיו עם תלמידי חכמים מכל רחבי העולם, שידעו והכירו את תורת הסוד?
שאלה שמינית התעסקות המקובלים בשאלות מעל הבנת האדם
בנוסף לשאלות הכלליות על ספר הזוהר, יש לי מספר תמיהות פנימיות במספר נושאים בהם מתעסקים המקובלים. תמיהות אלו, מעלות בליבי את השאלה, האם כל העיסוק בקבלה מקטין את גדלותו של ה’ יתברך?
האר”י הסביר בראשית ספרו ‘עץ חיים’, שמטרת בריאת העולם הייתה, להוציא לפועל את טובו הגדול. לפי דבריו, בלא בריאת העולם, הייתה מהותו של הבורא חסרה:
“בעניין תכלית הכוונה של בריאת העולמות…אומר כי סיבת הדבר היה לפי שהנה הוא יתברך מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו ובכל שמותיו של גדולה ומעלה וכבוד ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם לא בפעולותיו ולא בשמותיו וכינויו…”.
רבי יוסף אירגאס ז”ל בספרו ‘שומר אמונים הקדמון’, התייחס לתמיהה זו וענה על כך בצורה תמוהה, שאמנם הבורא שלם גם בלא ההטבה בפועל לבני האדם, אבל למרות זאת הטוב השלם, רוצה מטבעו להטיב לבריות:
“…כמו איש טוב ומטיב ונדיב שמטיב לאחרים כפי טבעו הטוב, ולא על מנת לקבל תועלת ושבח. ומזה הצד הוא שאמר האר”י שהיתה כוונת הבריאה שהיינו שהאין סוף הוא הטוב הגמור, אשר כל השלמויות מקובצות וכמוסות בעצמותו הפשוט קודם הבריאה ואחר הבריאה ככוחו אז ככוחו עתה, ורצה לברוא העולמות לא כדי להוסיף שלמות בעצמו…אלא לפי שכן דרך הטוב והשלם, להיטיב ולהשפיע שלימות ומציאות…כדי שיהיו נמצאים נהנין ממנו” (שומר אמונים ויכוח שני, יב עמ’ סג).
אבל למרות הסברו המחכים, קשים דבריו של רבי אירגאס ז”ל, הכיצד ניתן לטעון שהוצאת הכוחות בפועל (כבריאת העולם), היא רק פועל יוצא מדרך הטוב, בעוד שהאר”י כותב בפירוש, שהבורא מוכרח להיות שלם בכל פעולותיו ובמילוי החוסר בו וזאת הסיבה לבריאת העולם?
הבורא חייב נתינים כדי לגלות מלכותו
זווית אחרת המנסה להסביר מהי מטרת בריאת העולם, מופיעה בחז”ל ובדברי המקובלים ועיקרה, שהבורא צריך נתינים כדי להיות מלך: “אין מלך בלא עם” (פרקי דרבי אליעזר פרק ג’), וכמו שאין רוכב בלי סוס, הבורא נקרא מלך, רק בזמן שיש לו על מי למלוך.
כפי שהסביר האר”י ז”ל:
“בריש הורמנותא דמלכא”…עד שלא ברא את העולמות היה הוא ושמו אחד ולא היה על מי תחול מלכותו. וכשבא העולם, יש לו על מי ישלוט ויגזור.”
משנעמיק בדברי האר”י, נמצא שהבורא תמיד היה מלך בכוח, אבל רק כאשר הוא ברא נבראים, נהפך למלך בפועל. רבי נחמן מברסלב לקח רעיון זה (כנראה מתורת האר”י) והגדירו, כצורך מחייב של הבורא:
“כי קודם הבריאה היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף. ורצה הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו, ואין מלך בלא עם, והוצרך לברוא בני אדם, שיקבלו עול מלכותו…” (ליקוטי מוהר”ן קמא ט,א).     
ותמוהים דבריו של רבי נחמן, הרי צורך מעיד על חוסר.
כאשר נאמר שהבורא הוצרך לברוא בני אדם, מובן מכך שהבורא חסר במהותו, בלא נתינים למלוך עליהם.
כיצד ניתן לאומר על בורא העולם השלם, שהוא צריך להשלמתו לברוא בני אדם?
הבורא צריך שיכירו אותו
רבי שמואל טולידנו מביא בספרו “ליקוטי הקדמות”, את דברי הרמ”ע (רבי מנחם עזריה מפאנו), שמטרת ההטבה לבני האדם, היא שיכירו את גדולתו של הבורא:
“הרמ”ע ז”ל בספרו שבעים ושתיים ידיעות…כותב כי כוונת הבורא יתברך…להודיע את א-להותו לזולתו…וצריך אתה לדעת כי הודעת א-לוהותו היא במידת שפעו הטוב מצד רצונו הטוב והפשוט יתברך שמו לעד ועד אין סוף לברוא את העולם כולו על הצד היותר טוב, ולהיטיב אל ברואיו שיכירו את גדלותו ורוממותו ויזכו ע”י ידיעת בוראם ועושי רצונו להיות למרכבה למעלה לדבק בו יתברך ויתרומם שמו” (ליקוטי הקדמות שער א’ – כוונת הבריאה).
תובנה זו תומצתה בספר הזוהר במשפט אחד: ‘בגין דישתמודעון ליה‘ – כלומר, ‘בכדי שידעו אותו’ – העולם נוצר כדי שהנבראים והנאצלים ידעו את מציאותו, גדלותו ושלמותו של הבורא (זוהר חלק ב’, דף מ”ב, ב’).
גם מדברים אלו אפשר להבין שכפי שהבורא זקוק לנתינים שיקראו לו מלך, הוא זקוק לנתינים שידעו ויכירו אותו.
היעלה על הדעת לתאר את הבורא כיצור בעל צורך בשלטון ובשליטה?
אם נסביר שכוונת המקובלים, בשימוש במילים: מוכרח, הוצרך, שידעו, וכדומה, הייתה לתאר את רצונות הבורא האמיתיים, בשפת בני האדם, בבחינת ‘דיברה תורה בלשון אדם’, ניקלע לשאלה אחרת, האם ייתכן, שכל תיאורי מטרת בריאת העולם ויצירת בני האדם, אינם נכונים במהותם האמיתית?
היעלה על הדעת שכל ההסברים הקבליים שניתנו בספרי הקבלה, נועדו רק להשקטת המחשבות?
האין העיסוק בשאלה הזאת, מגמד את ריבונו של עולם? להגיד שהקב”ה הוצרך או היה חייב ליצור עולם, נראה לכאורה כפגיעה בשלמותו המלאה של הבורא. הבורא שלם, גם בלעדי יצירת נבראים להטיב, או בלעדי נתינים למלוך עליהם. טוב, הוא מושג גשמי השייך לעולם הזה. וכן רצון, הוא מושג גשמי ששייך לעולם הזה. להגיד שהבורא מצדו (להבדיל, מצדנו) טוב, זה בדיוק כמו להגיד על הבורא שהוא רע. רחמנות, או רוע, שייכים רק לעולם הזה.
בדיוק באותו האופן, מלך ונתינים הם מושגים רק של העולם הזה, שלא שייכים כלל לבורא. מדוע לתאר חיסרון שיש בעולמנו השפל, כחיסרון בשלמות המלאה?
אנו יודעים כיום בוודאות, שהבורא קיים במצב צבירה אחר מבני האדם, אין לו עבר, אין לו הווה ואין לו עתיד, אין לו זמן, אין לו אבלות, אין לו כעס ואין לו שבת. להגיד שמבחינת הבורא, יום של הבורא שווה ערך לאלף שנה של בני אדם, לא רק שהיא אמירה מוטעית, אלא דעה מבלבלת המכניסה את האדם לתהום עמוקה שאין ממנה מוצא. זו כוונת חז”ל שהאדם המאמין בגשמיות הבורא, מקטין את הקב”ה ולכן ראוי שלא בא לעולם. העיסוק בתחום שאין אנו מסוגלים להבינו, עלול לגרום לתפיסה מעוותת של הבורא. הבורא כל כך נשגב מאתנו שאפילו המלאכים הרוחניים שואלים היכן נמצא הבורא: “א-י-ה מקום כבודו”, מכאן יש להבין שגם ‘בשמים’ לא נוכל לתפוס את מהותו האמיתית של הבורא. אנחנו רחוקים היום, ונהיה רחוקים לעד, מהבנת הבורא יתברך.
תחושותיי שהעיסוק הקבלי בשאלות אלו, מיותר לחלוטין ומזלזל בכבודו של הבורא השלם.
משלים ללא נמשלים
מוסכם על רוב המקובלים שהגילוי של הבורא בתכונותיו, בהרגשותיו ובמעשיו, איננו מהותו העצמית. כפי שהסביר ר’ חיים ויטאל ז”ל בראשית ספרו, שער ההקדמות:
“ואמנם דבר גלוי הוא כי אין למעלה גוף ולא כוח בגוף חלילה וכל הדמיונות והציורים אלו לא מפני שהם כך חס ושלום אמנם לשכך את האוזן לכשיוכל האדם להבין הדברים העליונים הרוחניים בלתי נתפסים ונרשמים בשכל האנושי לכן ניתן רשות לדבר בבחינת ציורים ודמיוניים…וגם תמונה זו דבר פשוט הוא כי אין למעלה לא אות ולא נקודה וגם זה דרך משל וציור לשכך את האוזן”.
לפי מה שמסביר רבי חיים ויטאל ז”ל, כל העיסוק בהבנת דרכי הבורא, יתרונותיו וחסרונותיו הוא כדי לסבר את האוזן. אם כן מדוע להתעסק בכך?
בספר ‘אוצרות חיים’ כתב רבי יוסף שלמה דלמדיגו, בשם תלמידי האר”י שהצמצום הוא משל שנועד כדי להבין את מציאות בריאת העולמות. כמו כן בספר ‘נובלות חכמה’ מסיקים שהאמת הברורה היא שכל עניין הצמצום הוא דרך משל לסוד. הרב יוסף אירגאס כתב כי המאמין לצמצום כפשוטו, הרי הוא כופר בעשרה עיקרים המקובלים על הזוהר ועל כל המקובלים:
“כל הרוצה להבין עניין הצמצום כפשוטו ממש, הרי הוא נופל בכמה שיבושים וסתירות של רוב עיקרי האמונה… על כרחך לומר שאין הצמצום כפשוטו…והאמת הוא שאין זה אלא דרך משל לשכך את האוזן” (שומר אמונים, לד, לט).
מכך נראה, שגם לדעת הרב אירגאס, הצמצום, הקו והעיגול הם לא מציאות ממשית, אלא משל ולכן פירש את כל עולם המושגים הקבלי, כמשל בלבד.
וכן רבי חיים מוולוזין כתב: “שכל דברי האר”י ז”ל בנסתרות הם משל ואסור להבינם כפשוטם” (נפש החיים מתוך מהד’ וילנא תרל”ד, פרק ז, ל ע”ב.).
באחת מאיגרותיו כותב הרמח”ל לרבו, ר’ ישעיה באסאן:
“ונמצא כלל הכוונה בכללים ההם לבאר הנמשל בדברי האר”י זלה”ה לפי דרך משלו” (אגרות רמח”ל, עמ’ קסו).
למשלים, ישנה חשיבות בשעה שאפשר להבין את הנמשלים, אך משהנמשל איננו נתפס בהשגתנו האמיתית, אלא רק כעוד משל, האם אין העיסוק בכך מיותר וממעיט מכבוד הבורא?
אם כל עניינה של הקבלה, הוא עיסוק במציאויות שקיימות רק בעולם העליון (האצילות) ולנו, בגלל קוצר שכלנו, אין כל תפיסה בהן, לכאורה אין שום היגיון לעסוק בתורת הסוד, שהרי עיסוק במשל, ללא יכולת לחשוף את הנמשל, נראה כמשולל כל היגיון.
על שאלה זו עונה בעל התניא: “אויף א תאוה איז קיין קשיא” – על תאווה, אין מקשים קושיות. לכאורה כוונתו, משום שזהו עניין שלמעלה מכל גדר שכל והבנה (אוה”ת בלק סתתקצ”ו. המשך תרס”ו בתחילתו. סה”מ תש”ב ע’ 34).
וקשים דבריו, מדוע צריך מלכתחילה ללמד דברים תמוהים ובלתי ניתנים להבנה?
הבורא מכונה בקבלה, ‘המקום’: “שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו” (בר”ר, ויצא, סח). אך גם מושג מקום משכנו של הבורא ‘בית המקדש’, איננו מקום מקודש מבחינת הבורא, אלא רק מבחינת בני האדם. אוהל מועד, הינו מעין “שגרירות” רוחנית של הקב”ה, ב”ארץ”.
במהותו, הבורא נמצא באופן שווה בכל חפץ דומם, צומח, חי ומדבר: “מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום…” כפי שמסביר רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (בספרו משך חכמה), על הקדושה העצמית של בית המקדש, מצדו של הבורא:
“המה עניינים קדושים בעצמם, חלילה. השי”ת שורה בתוך בניו, ואם המה עברו הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול, באו פריצים ויחללוה וטיטוס נכנס לקדש הקדשים וזונה עמו (גטין נו) ולא ניזוק כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות הברית מכתב א-לוהים המה אינם קדושים בעצם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם…” (משך חכמה, שמות לב).
מצדו של הבורא, אין כל הבדל בקדושה, בין השכינה בבית המקדש בקודש הקודשים, לבין בית מטבחיים בהונולולו כפי שמסביר רבי מאיר שמחה הכהן:
“…ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם חלילה…הלוחות “מכתב א-לוהים גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם שתקיימו מה שכתוב בהם…אין שום עניין קדוש בעולם, רק השם יתברך הוא קדוש…כל המקומות הקדושים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשי המצוות…” (משך חכמה, שמות לב,יט).
בלא הימצאותו המלאה של הבורא בכל מקום עלי אדמות, המקום יתמוסס וייעלם מידית. ולכן מסביר המשך חכמה, שגם משטימאו את בית המקדש וכליו, לא נפגמה קדושת הבורא העצמית כי אין לו דירה. ואם כך מה השייכות לעסוק בחקר עניין זה?
מטרת לימוד הקבלה
יש הטוענים, שמטרת הקבלה איננה לחקור את הבורא מבחינתו, אלא להבין את מטרת העולם מנקודת המבט האנושית. לטענתם, דיברה תורה בלשון בני אדם ולכן אסור לחשוב על מושגים רוחניים שאינם בהשגתנו. הרמח”ל, בספרו ‘דעת תבונות’, חלק על תפיסה זו וטען שמטרת הקבלה, לדעת מהו הרצון העליון:
“כל חכמת הקבלה היא רק לדעת הנהגתו של הרצון העליון, על מה ברא כל הבריות האלה? ומה הוא רוצה בהם? ומה יהיה סוף כל סיבובי העולם? ואיך מתפרשים כל הגלגולים האלה אשר לעולם, שהם כל כך זרים, כי כבר שיער הרצון העליון בעצמו סיבוב הנהגה זאת הגומרת בשלמות גמור. ואלה השיעורים הם מה שאנו מפרשים בסוד הספירות והעולמות” (רמח”ל, דעת תבונות עמ’ 21).
וכן בספרו ‘חוקר ומקובל’ שכתב כנגד הטוענים שאסור ללמוד את חכמת הקבלה וספר הזוהר מכיוון שהם מזויפים:
“אמר המקובל – דע שכל ענין חכמת הקבלה אינו אלא לברר משפטו יתברך שמו ושהוא אחד בתכלית הייחוד האמתית ואין בו שנוי, ולא אחד ממקרה הגוף חס ושלום…” (רמח”ל – ‘חוקר ומקובל’).
נושא זה יוצר קושי עצום בהבנת מהות הקבלה, מושגים קבליים רבים כדוגמת הספירות, הקו והעיגול, הצמצום, הם סמליים ואסור להבינם כפשוטם.
אם כך, מדוע ללמוד תחום שאיננו יכולים להבינו?
בתלמוד מנוסחת ההמלצה שסופה בלשון איסור חקר הנסתר:
“יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם? …ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים, מה לאחור” (חגיגה יא).
מכך שלפי הגמרא, ישנה בעיה הלכתית לחקור ולהעמיק בתחומי הנסתר.
הזוהר עצמו טוען: “לית מחשבה תפיסה בך כלל” (תיקוני הזוהר דף יג). ופרשו גדולי המקובלים שאין הבורא, מושג נתפס בשום מחשבה וציור:
“…’כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם’…מה שהיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, שהם עולמות וספירות עליונים, אינך יכול לתפוס במחשבה, כי אם אותיות, כי באין סוף ברוך הוא, לית מחשבה תפיסה ביה כלל” (נועם אלימלך פרשת כי תשא דף נב ע”א).
וכן כתב רבי חיים ויטאל ז”ל:
“…האור העליון למעלה למעלה עד אין קץ, הנקרא אין סוף – שמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה, לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר. והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות. והוא קודם אל כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים, ולא היה בו זמן התחלה וראשית, כי תמיד הוא נמצא וקיים לעד, ואין בו ראש וסוף כלל” (עץ חיים-שער א).
מדוע ישנו ניסיון (בפנימיות התורה) להבין את מהות הבורא אם אין בכלל אפשרות להבין זאת?
גם בנושא ‘עבודת הספירות’ יש לי קושי גדול. באיגרת “וזאת ליהודה” המקובל אברהם אבולעפיה תקף בחריפות חלק ממאמיני הספירות והאשים אותם בשלילת אחדות הא-ל:
“ולפיכך אודיעך שבעלי הקבלה הספירות חשבו לייחד השם ולברוח מאמונת השלוש ועשרוהו וכמו שהגוים אומרים הוא שלשה והשלשה אחד כן מקצת בעלי הקבלה מאמינים ואומרים כי האלוהות עשר ספירות והעשרה הם אחד, והנה הם רבוהו תכלית הריבוי והרכיבוהו תכלית המרכבה ואין ריבוי אחר העשרה”.
דברים חמורים דומים כתב הריב”ש:
שהם מתפללים פעם לספירה אחת ופעם לספירה אחת, כפי עניין התפילה… וכל זה הוא דבר זר מאוד בעיני מי שאינו מקובל כמו הם; וחושבים, שזה אמונת שניות. וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים, והיה אומר: הע”ג (עובדי גילולים) מאמיני השלוש (הנוצרים), והמקובלים מאמיני העשיריות” (שו”ת ריב”ש סימן קנ”ז).
לסיכום ברצוני להבהיר מספר נקודות:

  1. אני מאמין בקיומה של מסורת תורה שבעל-פה (סתרי תורה) בעיקר של המקובלים הקדומים אבל לצערי כרגע מסתפק האם אותם מאמרי הזוהר, אלו אותם ס”ת שנמסרו בעיקר בגלל שקבלת האר”י לא היתה ידועה ברובה לרוב המקובלים הקדומים, ויעידו על כך מקובלים כמו רבי יצחק דמן עכו (מתלמידו של המקובל רבי אברהם אבולעפיה)  שלא הכירו את רוב רעיונות הזוהר.
  2. השאלות שהכי מציקות הם, אימות המסורה ואימות הנבואה. שאר השאלות שהבאתי לא כל כך מטרידות אותי והבאתי אותם כנספח להצגת הבעייתיות הכללית.
  3. אותם הרבנים שענו לי כתבו, שההוכחה לקדושתו של הזוהר הוא גדלותו הרוחנית של הספר, הבעיה שלא רק שאינני רואה בספר הזוהר גדלות רוחנית, אלא אני אף מוצא בו סתירות מהותיות להשקפה היהודית שנמסרה מדור לדור. לצערי, אינני מצליח להבין בשכלי הדל, הכיצד חכמי ישראל התפעלו מספר זה.
  4. יש רבנים שכתבו שההוכחה לקדושתו של ספר הזוהר, נובעת מעדותו של האר”י הקדוש (העיד ברוח קודשו על אמיתות הספר). הבעיה שלי שגם מעמדו הרוחני של האר”י מעורער אצלי (כפי שכתבתי).
  5. קראתי בעמקות ספרים קדומים שיצאו להגנת הזוהר, כמו “חוקר ומקובל” של הרמח”ל, “אמונת חכמים” של אביעד שר שלום, “בר יוחאי” של רבי משה קוניץ, “טעם לשד” של רבי אליהו אמזוג, “מגן וצינה” של רבי איזייק חבר, “קדמות הזוהר” של רבי דוד לוריא, “מצרף לחכמה” (יש הטוענים מדבריו שגם שכתב בשבח הזוהר לא האמין בו), וכן קראתי מאמרים של רבנים מהדורות האחרונים כמו הרב כשר, הלל ציטלין ועוד, ולצערי (ללא כל דעה קדומה) דעת המכחישים משכנעת בעשרות מונים יותר מדעת התומכים.

בכבוד רב!

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 2 ימים

שלום רב.
קשה לי לקרוא את כל המאמר הארוך הזה ואין כאן מקומו. ככלל, אומר שאיני רואה מדוע בעיניך זו בעיה כה אקוטית. מה זה משנה מה מקורו של הזהר? לכל היותר לא תקבל אותו.

אלישע הגיב לפני 2 ימים

הרי ברור לכולנו שהסיכוי שכתבת את כל זה כשאלה לרב מיכאל גבוה עשרות מונים מהסיכוי שרשב”י חיבר את הזוהר.

אם חיברת ספר המלקט כעמיר גורנה את נושא קדמות הזוהר, עשה טובה לך, לו ולנו, והדפיסו כיאה לו, בעבור יהיה זמין לכל דורש, במקום לנסות לרכב על הרייטינג של האתר הזה.

M הגיב לפני 2 ימים

מבלי להיכנס לשאלה התיאולוגית, רק מן הפן המחקרי אציין כי יש לדעת שהדעה של רבי משה די ליאון כתב את הזוהר כבר עורערה על ידי המחקרים החדשים כגון אלו של ליבס ומרוז,

למעשה היום כבר מתחיל להיות די מקובל (אם כי יש כאלה שחולקים – כגון יוסף דן) שספר הזוהר חובר על ידי חבורה שלמה בימי הביניים ושהכתבים עליהם הוא מבוסס נכתבו במשך מאות שנים (המוקדם ביותר במאה ה-7 כמדומני) ושהוא בהחלט משמר מסורות עתיקות (שאין דרך לדעת כמובן כמה עתיקות הן).
בכל מקרה למרות האגדה של רבי משה די ליאון חיבר את הזוהר הדעה הזו כבר לא מאוד מבוססות ומקובלת ולמעשה מוסכם שהזוהר משמר מסורות קדומות והקונספירציה שיחסו לרבי משה די ליאון (שהמציא ספר שלם ויחס אותו לרשב”י) כנראה רחוקה מאוד מהמציאות שהיתה בשטח…

הפוסק האחרון הגיב לפני 2 ימים

“מסורות עתיקות” מצחיק מאוד.

אם בטיעון מסויים שלך אתה משתמש במילה שמופיעה בתנך האם זה אומר שהטיעון מבוסס על “מסורת עתיקה מאוד”?

הזוהר הוא ספר מבוסס חרטוטים ברמות הכי גבוהות שכל כולו מלא בסיפורי שקרים כבר מההתחלה. המחבר הכופר הגאון הבין מה הבערים רוצים, וזה מה שהוא נתן להם.
עם ישראל התגעגע לע”ז של הקרבת קורבנות אז אלוהים שלך להם את הקבלה.
לפחות לא ברחו לנצרות.

א. הגיב לפני 2 ימים

שלח*

בנימין גורלין הגיב לפני 2 ימים

הפוסק האחרון, נהנתי מתגובתך עד מאוד, אבקש רק להוסיף שאמנם הבערים לא ברחו לנצרות אך נוצרים, כידוע, נהרו בהמוניהם לקבלה

הפוסק האחרון הגיב לפני 2 ימים

ראיתי ותמיד יש לי שגיאה או 2. לא מנסה לתקן.. וקטונתי מלהבין מדוע אין אפשרות עריכה בשנת 2020.

M הגיב לפני 2 ימים

אדון פוסק,
לפני שאתה פוסק מה הטיעון שלי אומר או לא אומר, הרבה יותר כדאי ללכת לספריה ולקרוא מחקרים מעודכנים על הזהר ולהתעדכן קצת. אחרי שתעשה זאת תחזור אלי ותביע את דעתך האם יש או אין ביסוס לטענת העובדה שמשוקעות בזוהר גם מסורות עתיקות.

אכן, בהינתן כישורי הבנת הנקרא שהפגנת עד כה אני בספק אם תצליח להבין משהו ממה שכתוב, אבל בטח לא יזיק לנסות.

... הגיב לפני 2 ימים

משום מה M אתה צריך לשנות את שמך לראש הישיבה ופוסק הפוסקים ואחרון האחרונים. כי M נשמע לא נחרץ מידיי.

M הגיב לפני 2 ימים

א. אני זקן מידי בשביל זה.
ב. יש תחומים בהם בהחלט יש ענין לדיון ומכל מלמדי השכלתי. ברם, בנושאים שקשורים למחקר אכן אין לי סבלנות לנהל ויכוחים עם עמי ארצות. דומה הדבר שילד בן 15 ינסה להסביר למיכי שתורת הקוונטים היא שגיאה, ואז יתלונן שמיכי יתיחס אליו בחוסר סבלנות. אכן? אפשר לנהל דיונים על הכל, אבל יש גבול לעמהארצות שאפשר לסבול ועוד לצפות ממני לדון בה מתוך כבוד והערכה (וזה עוד אם אני מתעלם מבעיות הבנת הנקרא הקשות שהוצגו פה).

הפוסק האחרון הגיב לפני 2 ימים

M התמים.

לספריה תמיד אפשר ללכת. אפשר למצוא גם את שלגיה ושבעת הגמדים. וזה מה שעושים ילדים. ואותם ילדים מאמינים לסיפורים.

הזוהר הוא ספר מומצא שכולו מבוסס על שקר. מתחלתו ועד סופו. משם הכותב, ועד העבודה זרה שהוא הפיץ בקרב בערי ישראל.

M הגיב לפני יום 1

ומה הקשר בין עבודה לזרה לנושא שלנו?
הצגתי טענת עובדה אחת – הזוהר בחלקו משמר מסורות עתיקות (ועל זה טענת שזה קשקוש). לא אכפת לי אם אלו המסורות של ההודים הסינים או המצרים אבל מסורות שקדמו לרבי משה די ליאון אשר גם התבסס על כתבים שקדמו לו. כאמור כדאי להתעדכן ולא להציג את השיטה בה דגל המחקר בשנות ה50 רק כי זו הדעה הפופולרית בקרב ההמון.

אם יש לך טיעון נגד אינטיליגנטי להציג בנושא הספציפי הזה אתה יותר ממוזמן להציג אותו.
באם אין לך – אתה בהחלט מוזמן להסיט הדיון לנושא אחר כמו תיאולוגיה (רק כי אתה לא מסוגל להתמודד) שמראש לא אמרתי עליו כלום (כאמור – כדאי לשפר את יכולות הבנת הנקרא), אך כדאי לעשות זאת במקום אחר בו אנשים לא מסוגלים לקרוא בצורה ביקורתית. באתר הזה זה לא יעבוד.

בנימין גורלין הגיב לפני יום 1

M יקר, איני יודע על מה יצא הקצף, הפוסק האחרון טען סה”כ שאם המסורות העתיקות הינן מסורות, הינדיות, אבקיות, צ’וקצ’יות וכו’… אז הן בחזקת עבודה זרה, עד כאן הדברים ברורים.
האינך מבין שההתמקדות בדברי הזוהר וייחוסם לעבודה זרה היא העיקר ולא עתיקותם, הרי מבחינת כל בן ישראל בר דעת חשיבות הדברים והייחס אליהם הוא מפני אמיתות המסורת הישראלית ולא העתיקות, וכי יתרון יש לנו במנהגים המתוארכים לתקופת היורה ?

M הגיב לפני יום 1

זה מאוד פשוט:
1. מישהו טען שרמד”ל זייף את הזוהר ותהה על קדמות הקבלה (כך בהחלט היה מקובל מימיו של גרשום שלום).
2. עניתי: “מבלי להיכנס לשאלה התיאולוגית, רק מן הפן המחקרי אציין כי יש לדעת שהדעה של רבי משה די ליאון כתב את הזוהר כבר עורערה על ידי המחקרים החדשים כגון אלו של ליבס ומרוז” ושאלו הראו כי יש בזוהר מסורות בנות מאות שנים. הא ותו לא.
3. הגאון דנן כתב כתשובת ביקורת – “מסורות עתיקות, מצחיק מאוד” מבלי שיש לו הבנה כהוא זה על הנושא.

על כך עלה הקצף.

אם רוצים לנהל דיון מה מקור המסורות הללו – אפשר (אגב, בשונה מהקשקשנות שנכתבה פה התשובה לכך מאוד מורכבת למי שיודע משהו מחייו) אבל לא על כך הערתי.
באם הדיון היה ממשיך בציר התיאולוגי (בלי קשר לדברי, כי הם באמת לא עוסקים בכך) – החרשתי, אך שכותבים שטויות כביקורת, מבלי להבין כלום בנושא, זו בהחלט סיבה טובה להעמיד אנשים על טעותם.

בנימין גורלין הגיב לפני 22 שעות

M, הרעיון מצא חן בעיני, הבה ננהל דיון לגבי מקור המסורות הללו, אולי כדאי בשרשור נפרד ?

הפוסק האחרון הגיב לפני 18 שעות

טענתי שזה קשקוש מהסיבה ההפוכה. שהרי גם הטיעון שלי משמר מסורות עתיקות.
אם במסורות עתיקות אתה מתכוון בלומר משהו משהו ואז לפרסם שמישהו אחר חשוב הרבה יותר אמר אותו, זו אכן מסורת עתיקת יומין. מאז ימות הנחש. או אריך גופין.
אם במסורות עתיקות אתה מתכוון למה שאנו אומרים “מתחילה עובדי ע”ז היו אבותינו” גם בזה אין חידוש שבזה הזוהר עוסק וזאת אף הסברתי כיצד הוא עושה.

משה דילאון לא זייף את הזוהר. הוא רק, לצרכי שיווק ומכירות, אמר שמישהו אחר כתב אותו.

השאר תגובה