שימוש בקרן לידידות

"אחד שלוקח לא ישנה כלום" מה עם החצב הקטגורי? ולקנות עוף שחוט בסופרמרקט?

אין קשר לצו הקטגורי. טענתי היא שהמתנות כבר ניתנו והלקיחה לא משנה מאומה.

לקיחה אחת לא, אבל לקיחה ללקיחה מצטרפת לחשבון גדול ואם כולם לא יקחו שוב לא יתנו או שעצם המתנה תאבד משמעות למפרע. לכן חשבתי שזה כלול בצו. ולמה לפיז יש בעיה מוסרית כלשהי לקנות עוף בסופר?

ועוד שאסור לקנות מן הגנב החפץ שגנב ועוון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות שאם לא ימצא לוקח אינו גונב ועל זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו

ושאלה ל'בקאנטים' –

אם לוקחים את הצו הקטגורי מקאנט – למה יגרע חלקם של אנשי 'הקרן לידידות'? 🙂

ולגוף השאלה, דומני שנחלקו רבנים, האם מטרתם מיסיונרית או שיש להם כוונה ידידותית אמיתית? וזו כמדומני נקודת המחלוקת.

בברכה, י"פ אורדנר

לא יגרע חלקם כי יש גם את הנימוק השלישי בתשובה המקורית, ועוד שבעיניי שלי הצו הקטגורי הוא כחלום יעוף וכו' ואף איני מאמין לאף אדם נבון וחכם שטוען שהוא מחזיק בו ואני דן אותו לכף זכות שרק מפרסם לרבים כדי שיושפעו כיאה וכיאות ותו לא מידי. ומכל מקום ללמוד אנחנו צריכים ונעשה אוזן כאפרכסת אף נפערה הלסת לשתות הדיו מקסת.

בס"ד א' בטבת פ"א

הפניות וקישורים לדיעות רבנים לכאן ולכאן, ימצא המיין ב'ויקיפדיה', ערך הקרן לידידות', בפרק 'הביקורת על הקרן לידידות', ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

במחשבה שנייה, הנימוק של לוקח אחד באמת טעון בירור נוסף. אשרטט בקצרה.
1. בפשטות הצו הקטגורי שייך לעולם המוסר, ולכן לקנות עוף בסופר אינו בעיה הלכתית אלא מוסרית.
2. אמנם לשיטתי יש תוקף לצו הזה גם בהלכה ולכן יש מקום לטענה זו.
3. אמנם יש לחלק שבעוף בסופר גם אם כולם יקנו לא נוצרת בעיה הלכתית אלא מוסרית (הלכתית זה אולי מסייע לדבר עבירה), ואילו כאן אם כולם יקחו יש בעיה הלכתית (קבלת מתנה מגוי).
4. אבל יש לחלק בין נדון דידן לעוף בסופר, שכן גם במצב הנוכחי אין בעיה שהגוי נותן, אלא לכל היותר שהישראל לוקח. ולכן לא ברור לי עד כמה זה נכלל בצו הקטגורי, כי אין בהכרח בעיה במצב שכולם לוקחים יותר מאשר כשאחד לוקח. הבעיה שישראל לוקח זה בעייתו של כל אחד לחוד.
5. לשון אחר: האם אני צריך להימנע מלקחת כדי לא להכשיל אחרים באיסור לקיחת מתנה מגוי? בפרט שכאן זו הכשלה עקיפה מאד, שהרי בפועל מה שכעת מחולק כבר נתרם על ידי הגוים.
6. אבל בטיעון הקטגורי בכלל לא נכון לראות בעיה של הכשלה, שהרי הצו הקטגורי עוסק בניסוי היפותטי (מה היה המצב אילו היפותטית כולם היו לוקחים), ולא בהשפעה מעשית (שאם אני אקח גם אחרים ייקחו). לכן הדיון על הכשלה אינו הדיון כאן.
7. גם לשיטתי בטור 122 שיש לכך השלכות מעשיות, ע"ש, כאן זה לא המצב כי רוב האנשים לא מסכימים לערך הזה (יש מיעוט קטן של חיילים שמחויבים לאיסור לא לקחת מגוי).
ובאמת לפי זה יש לדון האם הצו הקטגורי רלוונטי במקום שבו רוב האנשים לא רואים במצב שזה חוק כללי מצב בעייתי.
8. אלא שכאמור השיקול שאחד שלוקח לא משפיע היה רק שיקול אחד מתוך כמה, ולכן אני עדיין חושב שמותר.

אין צורך לומר לאור הבהרותיי כאן, שההלכה לגבי קונה מגנב אינה קשורה לכאן בשום צורה.

למה הטעם של "ביבוש קצירה" לא שייך כיום?

הסברתי. הגויים של היום אינם רשעים ואין סיבה למנוע מהם טובה. לכן גם סביר שגאולת ישראל לא תלויה בייבוש הגוים.
ראה גם סקירה כאן עוד סעיפים להקל:
http://asif.co.il/?wpfb_dl=7564

ועוד סברא להקל, שאחרי שחדל ה' להתערב בעולם (כפי הסוד שנתגלה לרמד"א 🙂 – שוב אין חשש שנתינת הצדקה תביא להגברת כוח העכו"ם.

בברכה, שמשון לץ-מאן

4-5 לא הבנתי כיאות. אכתוב כאמירות והן שאלות היכן הטעות.
אם הבעיה שהישראל לוקח אז ברור שאסור לקחת (כמו שאסור לאכול טרף מדוכן שמחלק בחינם).
אם הבעיה שהמתנה תילקח ע"י ישראלים אז הצו הקטגורי תופס יפה.
אם הבעיה שהגוי נותן אז הלקיחה היא עידוד להבא לנתינה כמו חולק עם גנב ("שאם לא ימצא לוקח אינו גונב").
7 הפתעה רבתי בעיניי ועוד עלי להרהר בזה.

חיי ראשי שקראתי הטורים שעוסקים בצו קטגורי (13, 67, 122, 252 והמשכיו, 284, אם יש עוד והיו אליהם הפניות מהנ"ל אז קראתי גם אותם) ואף שכולם בפי מצד הדיון והניתוח הם כדבש למתוק והסדרה ב252 עמדתי על רגליי ובירכתי עליה ברכת הנהנין, עדיין הצו הקטגורי עצמו בעיניי מן הוואקום בא ושמה ישוב ובתימהון שמו יכוסה. אלא שתמיד מקנן בי איזה יתוש טורדני לגביו ואני צריך נפחא ובר נפחא שישתיקוֹ.

כפי שהסברתי, סעיפים 4-5 עוסקים בשאלת ההכשלה (אח"כ כתבתי שזו לא הנקודה העיקרית בצו הקטגורי). והנה, אם הבעיה הייתה שהגוי נותן, אז טבעי לקשור זאת להכשלה, כי הצטברות מעשינו מביאה לתוצאה האסורה. אבל אם הבעיה היא רק שהישראל לוקח, אזי זה שהגוי נותן הוא רק היכי תמצי ואין בהכרח בעיה בכך שההיכי תמצי נוצר מהצטרפות מעשי כולנו. נכון שאם הגוי לא ייתן ישראל לא יוכלו לקחת, אבל זה כבר קשר עקיף. ועל כך כתבתי את 5 לגבי הכשלה באופן כה עקיף (ואולי זה כמו שאלת "לפני דלפני").
שים לב שהבעיה שהישראל לוקח אינה בעיה בחפצא כמו אכילת טרף (לזה אין כלל צורך בצו הקטגורי. זה איסור מצד עצמו). הבעיה היא היווצרות זכויות לגוי הנותן. ואם בפועל זה לא נוצר ממעשיי יש להקל.

האמת שאני לא מצליח לעקוב אחרי החשבון כאן. אנסה שוב בערב, תודה.

אולי ניתן ללבן סוגיות של 'הצו הקגורי' בהלכה עם יהודים שומרי מצוות העומדים בראש מערך הקטגוריה, כגון ביועמ"ש מנדלבליט, משנהו רז ניזרי, וסגן פרקליט המדינה שלמה שמברגר, ובכך יתקיים 'ותשועה ברב יועץ' 🙂

בברכת 'הצו הסניגורי', לוי יצחק דרברמדיקר מאוסטרופול

בשורה 3
… שלמה למברגר, ובכך…

פרשה זו נשנית משום דבר שנתחדש בה

אסכם את התשובה לפי הבנתי עם התמקדות בסעיף 7

יש צו קטגורי שעוסק במאורע בודד – אסור להרביץ בלי סיבה כי לא הייתי רוצה שיהיה חוק כללי שמותר להרביץ בלי סיבה, וגם אם כולם מרביצים בלי סיבה עדיין לי אסור להרביץ בלי סיבה.
ויש צו קטגורי שיונק את כוחו מהכלליות שלו – צריך להימנע מבזבוז מים כי לא הייתי רוצה שכולם יבזבזו ואז ניקלע למחסור. כאן נכנס סעיף 7 מהתשובה למעלה ואומר שאם כולם מבזבזים מים אז גם אני רשאי לבזבז כי הבזבוז שלי הוא בלתי מורגש. קצת טריקי ולכן כתבתי למעלה שזאת הפתעה שדורשת הרהור.

כעת ראיתי שהלל גרשוני בפייסבוק הביא גמרא נאה מאד שנראה שהיא אומרת בדיוק את זה
https://www.facebook.com/gershuni/posts/10159751498972366

וזו חלק מלשונו שם:

הגמרא (בבא מציעא קז ע"ב) מספרת על רב הונא (או רבה בנו) שהיה לו יער על גדות הנהר. לפי הכללים היה עליו לקצוץ את היער כדי שיהיה מקום לסבלים הסוחבים את הספינות. הטובה הכללית קודמת לטובה הפרטית ואפילו על חשבון זכות הקניין.
אבל רב הונא סירב: מה יעזור אם רק אני אקצוץ? הוא אמר. שקודם יקצצו את היערות שמעליי ומתחתיי ואז אקצוץ את שלי.
תוהה על כך הגמרא: הרי נאמר "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", ומדוע הוא חיכה לכך שהאחרים יקצצו? עונה הגמרא שהיער מעליו ומתחתיו היה של פרזק רופילא, "פחת פרסיים, וידוע שלא יקוצו" כדברי רש"י, וממילא לא תעזור קציצתו של היער של רב הונא.