שמירת העיינים לגברים

מה הגדר של הרהור אסור ?
האיסור הוא גם על מקרה שיבוא הרהור לרגע שיוכל לדחות אותו או שמדובר דווקא על הרהור רציני שממש יתאווה לאשה ?

איני יודע לקבוע קו.

בענין הסוטה שמוצאת להורג ייתכן והיה עניין לחשוף אותה בכדי לזעזע את הייצר ולומר לו ;ראו מה אחריתה. אמנם אינני זוכר האם כך בכל מוצאת להורג,ואם כן טעם זה נופל (אלא אם כן רצוו להרויח עוד מסר של שפלות על הדרך). איורי הערום אינם יחודיים רק לאגדות. גם בדורא אירופוס מתקופת חז"ל בתיה מצויירת כשרוחצת בנהר בחוסר צניעות. אלא שהאיורים הללו מאד לא גרפיים והם ציורו בידי נכרים. ייתכן ובכלל לא שמו מדי לב. אכן דוגמאות אלו כמו גם רבן גמליאל הרוחץ מול פסל אפרודיטי מלמד שייתכן והיו סבלניים יותר לכך. מנגד,אולי לא היתה ברירה ועול הגויים לא התיר מפלט. הגר"א עומד על כך שכל עבודת אלילים מתוארת כזנות בשל היותה מעורבת בפולחן מיני. וזה נכון מחקרית. גם צלמיות עבודה זרה הן לרוב אלות ערומות. מאבק התורה בבכחינליות האלילית מכוון גם נגד הפורנוגרפיה של זמנם. אילו ניתנה תורה בימינו היה מצווה משה לנתץ אייפונים ללא סינון וכותב ;"ולא תביא תועבה אל ביתך".

אם ביאת פנויה מותרת מדאורייתא כיצד זה שייך בלי הרהור?

שאלה טובה. ייתכן שההרהור שבזה אסור, ורק בדיני בעילות אסורות אין איסור תורה.
אפשרות אחרת היא שאם אדם בועל ההרהור הוא טבעי ואז אין בזה איסור הרהור. ראה כאן:
https://ph.yhb.org.il/14-04-06/
איסור ההרהור הוא רק כשמביאו למקרה לילה או לניאוף. זה לא המקרה כאן.

ולא תתורו בא להסביר את התכלית של קיום המצוות, שה "וראיתם אותו" יביא ל"וזכרתם..ועשיתם.." ואז כתוצאה מה"ועשיתם" יתקיים "ולא תתורו".

אין פה שום דבר מיוחד שמקשר את הלא תתורו לעריות. כל עניין של השמירת העיניים זה עיוות.

ומי שרוצה עדיין להתעקש על זה, אז לפחות שידייק שהאדם מצווה להסתכל בעיניו ואז לא לתור, שלא יילך אחרי עיניו. להעמיד עצמו בניסיון מכוון. בדיוק הפוך מאיך מבצעים "שמירת העיניים".

ובס"ד עש"ק יצו ה' את הברכה באסמיך תשע"ח

ל'נקודה' – שלום רב,

איוב אומר יותר מזה: 'ברית כרתי לעינים ומה אתבונן על בתולה', ואף על בתולה פנויה 0שאין בה איסור לבני נח) לא היה מסתכל. ובכלל מהתועלת יש לאדם לעורר את תאוותו לאישה שאינה אשתו, תאווה שאינה יכולה להתממש ואין ממנה אלא כליון עינים ודאבון נפש. 'ודבק באשתו' כתיב ולא באחרת.

בברכה, של"ץ הפלוני

איסור לא תחמוד לא קשור לשמירת העיניים. נא לא להמציא דברים בשם התורה.

מר נקודה,
אם אתה קראי, אז אני יכול להבין את הגישה שלך (גם אם להתנגד לה עקרונית).
אבל אם אינך קראי, אז רצוי שתדע שעל פי פרשנות התורה שבעל פה, "ולא תתורו" הוא בהחלט איסור לאו, ובהחלט נוגע גם להבטה והרהור בעריות.

מה זה קראי? ולמה שאני אהיה כזה?

שכחת שלב קטן, הפרשנות שלך את התושב"ע.

אתה מפרש את התושב"ע כאילו היא מפרשת את התורה. וזה קשקוש. התושב"ע אינה פרשנות על התורה.

על פניו נראה שאתה כופר עקרונית בתורה שבכתב ומאמין לעצמך לפרשנות שלך את התורה שבעל פה.
בעיה חמורה.

נקודה,
לשאלתך מהו קראי ראה כאן: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%AA
למה שתהיה כזה? איני יודע. יש קראים בעולם לכן לאחר שכתבת משהו המנוגד למסורת התורה שבעל פה, לא היה מופרך לחשוב שאתה אחד מהקראים.

לא הבנתי מה אתה אומר. התורה שבעל פה, כפי שנתנה בידינו מחז"ל, קובעת שבהתבוננות מינית בעריות יש איסור עצמאי של "ולא תתורו", ואילו אתה רצית לומר שאין, וטענת שהפסוק "ולא תתורו" אינו אלא תוצאה של מצוות ציצית, בלי לשים לב למה שאומרת על כך התורה שבעל פה. משמע אתה לא מקבל את התורה שבעל פה (=קראי) או חלקים ממנה, או אפשרות שלישית – לא היית מודע לאיסור שבתורה שבעל פה.
האם פספסתי אותך איפשהו?

האופן שבו אתה מפרש את מה שהתורה שבעל פה קובעת זה פרשנות שלך לא של התורה שבעל פה.
זה שחזל אמרו שולא תתורו זה על עריות לא מוכיח שהם באמת חשבו שלזה נתכוונה התורה. זה תפיסה שלך שמבוססת על תמימות כזו כאילו תמיד אומרים לך את מה שבאמת חושבים.
אינך יכול לדעת מה נתכוון מישהו לומר, או מה הוא "באמת חשב". אין לך רוח הקודש. אתה לכל היותר יכול לדעת מה הוא אמר. ואת זה שנינו יודעים ועל זה אין ויכוח.
אתה יכול לשאול. שקרו אותי? זו תמימות. באותה מידה אתה יכול לשאול על התורה האם היא שקרה אותנו כשהיא דיברה על הנחש בגן עדן אם זה לא היה באמת נחש.
האם התורה שקרה אותנו כשאמרה שאלוהים דיבר כשבפועל ברור שאלוהים לא מייצר גלי קול בתדרים מסוימים. או האם התורה שקרה אותנו כשאמרה שאלוהים כועס בזמן שברור שלאלוהים אין יצרים. בקיצור אין איך לצאת מזה. זה תמיד פרשנות שלך ותפיסה שלך את הדברים. הכל לפי רמת הנאיביות בכל עניין.

נקודה, נכון. הכל תלוי ברמת הנאיביות. אני למשל, שאיני נאיבי בכלל, מבין שהמטרה העיקרית של התורה (וגם התושב"ע) היא להרבות את אכילת החזיר והקטשופ בכל העולם עד כילויים המלא. (הפסוקים והמצוות האחרות הם שקר? לא. ראה דוגמת הנחש בגן עדן)

ברצינות, אולי אני מפרש לא נכון את התושב"ע ולא מקבל את המקרא, אבל אתה לא מקבל כלום.

נקודה,
להבנתי, בניגוד לדבריך, כשחז"ל האמרו שיש איסור, הם התכוונו לכך באמת ובתמים.
גם הרמב"ם התכוון לכך כשהוא מנה את "ולא תתורו" במניין המצוות כאיסור לא תעשה עצמאי.
אתה סובר שלא? אין לי מה לעשות בנדון. נישאר באי הסכמה.
(נ"ב אין לי בעיה אם הטענה הטריוויאלית והבאנלית שכל מה שאני אומר וחושב עובר דרך המסננת הפרשנית שלי).

בס"ד כ"ג באלול ע"ח

ל'נקודה' – שלום רב,

כשהתורה מצווה 'לא תתורה אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם', הרי כלול בזה איסור על הרהורי זנות בלב ועל מבט חומד המביא לידי הרהור בזנות, כטבעו של אדם ש'העין רואה והלב חומד'.

ב'אתם זונים' כלולות שתי המשמעויות של 'זנות' בלשון המקרא. הן המשמעות הראשונית – פריצות מינית;, והן המשמעות המושאלת – עבודת אלילים.. ו

המכנה המשותף לשתי המשמעות של 'זנות' הוא: קבלת ריגוש מתחליף ל'דבר האמיתי'. ב'זנות' כמשמעה מקבל האדם ריגוש מיני שלא בדרך הראויה של אהבת איש ואשתו, ובעבודת אלילים מקבל האדם ריגוש דתי שלא ע"י הקשר שלו עם בורא העולם.

וכמו שבזנות של ע"ז נאסר גם ליהנות מיופיה ככתוב: 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם – כך בזנות כמשמעה נאסרה ההתבוננות ביופי של מי שאינה אשתו. וככל שאדם משיח את דעתו הנאה האסורה עליו – כן תגדל הנאתו ממה שמותר לו.

בברכת 'תהא שנת עין טובה', ש"צ לוינגר.

א.ב, זה לא שייך להבנה, אלא לזה שאתה רוצה להאמין שזה כך. אם היית רוצה להאמין שזה לא כך, ומוצא אפשרות אחרת להסביר את הדברים, אז בקלות היית עושה זאת. זה לא מהפך מחשבתי כזה גדול. בסה"כ ניסיון לייחוס כוונות לשני. הכל לפי רמת הנאיביות בכל עניין ועניין.

ש"צ לוינגר, כלומר, לעשות ציצית על כנף הבגד, ולאוסיף שם אקססוריז של פתיל תכלת כדי שימשוך את תשומת הלב ונוכל להביט בו (מסתמא כי זה אסתטי ויפה ומושך את העין) ומתוך כך לא נסתכל על דברים אחרים. קיבלתי.
אבל עדיין המצווה היא להסתכל בציצית. ואם מישהו מסתיר עם היד, לכאורה ממציא מצווה חדשה שלא כתובה בתורה. ולא תתורו אינה מצווה בפני עצמה אלא תוצאה של מצוות ראיית הפתיל תכלת.

בס"ד כ"ד באלול ע"ח

ל'נקודה' – שלום רב,

דומני שהתכלת אינה רק אמצעי המסיח ביופיו את הדעת מלהביא ביופי האסור. התכלת היא סמל של חשיבות שהתעטרו בו מלכים ושרים, כפי שמרדכי 'יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור…'.

כאשר האדם מודע להיותו נציגו של מלך מלכי המלכים, הרי כל התנהגותו צריכה להיות ייצוגית, ואף מבטו יהיה 'מכוון-מטרה' ולא 'פוזל לצדדים'.

בברכה, ש"צ לוינגר

ייתכן שגם השם 'ציצית' רומז ל'ציץ', לנזר תפארה. אף 'גדיל' יכול להיות רומז ל'גדולה'