תוקפה הפילוסופי של ההלכה

אני רוצה להתעלם כרגע משאלת התועלת שנראית לי פחות מעניינת מבחינה פילוסופית.

ערכו של המוסר הוא בהיותו אוניברסלי ואם תרשה לי גם אוסיף שהאוניברסליות כנה (כזו שתקפה לוגית ולא כזו שמעוגנת, למשל, ב"הומניזם") יכולה לנבוע רק ממקור שמחוץ לעולם, כלומר מאלוהים.

אם אני צודק במשפט האחרון הרי עולה שכל שיטת מוסר אוניברסלית "כנה" עולה בחשיבותה על התורה. לפיכך יהודי שרוצה להיות ישר עם עצמו מבחינה אינטלקטואלית חייב ליצור לעצמו את הנורמה הבאה: עליו להכפיף את התורה (ולדעתי זה אומר קודם לכל את החומש) למוסר.

על פניו התורה דוחה בחריפות את הנורמה הזו שהצעתי, אבל בכך נוצרת לדעתי בעיה פילוסופית.

דעתך?

מהמוסר האוניברסלי נובע שמי שלא חושב כמוני דינו מוות כיוון שהוא מסכן את המוסריות האוניברסלית שרק אני יודע עליה.
אז אם אתה אדם מוסרי עליך להתאבד כי די ברור ממה שאתה כותב שאתה נאיבי ואינך חושב כמוני.

הפוסק האחרון,
לא ירדתי לסוף דעתך האחרונה.
נסה לפסוק שוב.

דורון, לא הבנתי את הטיעון. למה המוסר עדיף על התורה? אז מה אם הוא אוניברסלי והתורה לא? למה זה קובע עדיפות?

לפני שאני משיב לך אני רוצה להבין משהו. לדעתך אין עדיפות ברורה למערכת ערכים (או חוקים) אוניברסלית ע"פ פני מערכת פרטיקולרית? עדיפות מבחינה תיאורטית ומעשית.

לא בהכרח. למשל מצווה שמוטלת רק על כהנים אינה בהכרח פחות חשובה ממצווה שמוטלת על כלל היהודים או על כל בני האדם. כך גם לגבי מצוות בני נוח מול מצוות שמוטלות על יהודים.

אני רוצה למקד את הדיון.
השאלה הפילוסופית שאנו עוסקים בה כאן עוסקת קודם לכל בצד של המסר המועבר (חוקים וכו) ואולי גם בזהות המוען (במקרה זה מוען מוחלט והכרחי- אלוהים).
במילים אחרות: מהו מבנהו הלוגי של המסר כשלעצמו?
בעיניי השאלה מיהו הציבור הנמען של המסר או מהם התכנים הקונקרטיים שלו (פרטי המצוות) חשובה פחות מבחינה פילוסופית.

בסופו של דבר העניין הוא באותנטיות של המסר וע"מ להכריע בשאלה זו יש קדימות לדיון העקרוני צורני.

סינית. לא הבנתי מילה.

עד לסין הרחקת? אנסה לקרב רחוקים למענך.

1. דיון פילוסופי רציונלי חותר לברר את תוקפם של ערכים/חוקים. כל עוד הוא איננו מתיימר להשיג וודאות דיון כזה נמצא על קרקע בטוחה יחסית.
מסכים/לא מסכים?

2. דיון פילוסופי רציונלי חותר לאיתורם של החוקים האוניברסליים ביותר.
כעיקרון ככל שרמת ההכללה גבוהה יותר הדיון הפילוסופי "ראוי" ומוצלח יותר, כלומר רציונלי יותר.
מסכים/לא מסכים?

3. אוניברסליות נמדדת אמנם גם מבחינת גודל האוכלוסייה שאליה מכוונים אותם החוקים, כלומר אותו ציבור הנדרש לקיים בפועל את החוקים הללו (לדוגמה: העם היהודי, הכוהנים, העם הסיני, כלל האנושות וכו')
מסכים/לא מסכים?

4. ואולם מידת האוניברסליות (ולכן גם מידת הרציונליות) נמדדת קודם לכן במבנה הלוגי של החוק, ללא כל קשר לשאלה לאיזה קהל הוא מיועד (קהל רחב או מצומצם).
לדוגמה: אפשר לנסח חוק א' כמו "אהבת לחברך כמוך" ולהציע אותו לאדם אחד ויחיד בעולם ובו בזמן ניתן לנסח חוק ב' מתחרה ("עשה הכל כדי לשמר את שלטון הקיסר") ולהציע אותו לכלל העם הסיני.
למרות שחוק א' פונה ל"אוכלוסייה" שגודלה הוא אדם אחד ויחיד הרי מבחינה מהותית (לוגית) ניתן להרחיבו באופן משמעותי יותר מחוק ב' (שבפונה לכמיליארד וחצי בני האדם). החוק הראשון יכול לשרת כל אדם (גם אם אינו עושה זאת בפועל) ואילו החוק השני כבול לאינטרסים והערכים של עם מסוים.
מכאן שדווקא חוק א' אוניברסלי יותר.
מסכים/לא מסכים?

5. חוקיי ההלכה לא ניתנים להרחבה באופן משמעותי, דהיינו הם מתקשים לעבור אוניברסליזציה. הסיבה הפחות חשובה היא, כאמור, זה שהם פונים לאוכלוסייה מצומצמת יחסית (יהודים בלבד). הסיבה החשובה יותר היא שהם נוגעים יותר למעשי האדם (ובהרחבה- למה שקורה לו "בתוך" ההיסטוריה) ולא לאמונותיו, למחשבותיו ולכוונות הלב. בשפה בכלריאנית: ההלכה מעדיפה את הפנייה לאקטואלי והקונקרטי ולא לפוטנציאלי והמופשט.
מסכים/לא מסכים?

6. מכאן שגם אם ההלכה תקפה הרי זאת רק כקומה שנייה על גבי ערכים אוניברסליים יותר.
מסכים/לא מסכים?

7. ההלכה/התורה לא מסכימה לקבל את מרותה של מערכת חוקים נפרדת ממנה (גם אם היא אוניברסלית יותר). לפיכך גם אם ההלכה מאפשרת מצדה מערכות חוקים מקבילות לה, הרי עדיין היא תובעת את הבכורה לעצמה.
מסכים/לא מסכים?

8. ההלכה טועה בנקודה זאת שכן עליה להעניק קדימות לערכים אוניברסליים ממנה. ההלכה איננה רציונלית (במובן זה בלבד).
מסכים לא מסכים?

1-4. על אף אי דיוקים ואי בהירויות אסכים לצורך הדיון.
5. רק אל תכניס אותנו שוב לבכלר.
6. מסכים.
7. לא מסכים.
8. גם אם תשובתי ל-7 הייתה חיובית, איני מסכים לזה.

לגבי 5. לא ענית לי אם מסכים/לא מסכים.
למה לא מסכים ל-7?
למה לא מסכים ל-8?

5. לא מסכים לסיבה ה"חשובה".
7. לא הבנתי. אתה טענת טענה. תוכיח אתה. אני טוען שההלכה לא תובעת לעצמה בכורה, כמבואר בסוגיית עבירה לשמה למשל.
8. מה אני צריך לנמק? שוב הצהרת הצהרה מופרכת, ועליי חובת הראיה?!

א. אתייחס רק ל-5 כרגע.

ב. אדייק יותר את השימוש שלי במונחים. כתבתי מספר פעמים "ההלכה/התורה". בעקבות הדיון בינינו חטאתי בפנייה למאמרך "בעניין עבירה לשמה" ובעקבותיו אחדד יותר את דבריי. מעכשיו אשתמש במונח "תורה" (=חומש) בלבד.

ג. להלן סעיף 5. "המתוקן":
חוקיי התורה לא ניתנים להרחבה באופן משמעותי, דהיינו הם מתקשים לעבור אוניברסליזציה. הסיבה הפחות חשובה היא, כאמור, זה שהם פונים לאוכלוסייה מצומצמת יחסית (יהודים בלבד).

ד. לדעתי די בכך שהראיתי שהתורה מייעדת את עצמה מראש לציבור מצומצם בלבד (עם ישראל) כדי להראות שהיא איננה אוניברסלית דיה וממילא אין סיבה רציונאלית לקבל אותה כאמת הדתית היסודית ביותר (אפשר מן הסתם כן לקבל אותה, אך כאמת דתית משנית).

ה. שים לב: אני לא אומר שתורה אלוהית (כלשהי) לא יכולה להינתן לציבור מצומצם בלבד. בהחלט מתקבל על הדעת (הפילוסופית) שיהיה מצב כזה. מה שאני אומר זה שאם ניתנת תורה אקסקלוסיבית שכזו למישהו, היא חייבת לסייג את האקסקלוסיביות הזו באופן ברור ומפורש.

ו. ובכ"ז אדרש גם למה שכיניתי "הסיבה החשובה יותר" לכך שיש יסוד אי-רציונאלי עמוק בתפיסת התורה כאותה אמת יסוד: התורה מעמידה את עצמה כסמכות העל מבחינת האדם. מבחינתה היא היא הערוץ העיקרי (ואולי אף היחידי) לקשר בינינו ובין אלוהים. במילים אחרות: הנורמה המרכזית של התורה איננה מאפשרת לאדם פנייה למקורות הכרה ישירים וגבוהים יותר (ההסתכלות השכלית) שמחוץ לטקסט (=השפה). לכן טענתי לעיל שהתורה עושה "מעשה עשיו" כאשר היא תובעת את בכורה לא לה.

ז. בהימנעותה מהצבת הנורמה הנכונה (מבחינה פילוסופית-רציונאלית) יוצרת התורה "חסם עליון" שרירותי למידת האוניברסליות שלה עצמה. את אותה עמדה ניסחתי בעבר דרך הרעיון שהתורה מצד עצמה הכרחית בכל העולמות האפשריים ולפיכך היא "כפויה" על אלוהים (אלוהים קונטינגנטי לה).

ח. אתה אוהב להשתמש במושג "נטל ההוכחה". בהקשר זה הוא מושת עליך- אם אתה חושב שאני טועה עליך להראות לי שבתורה, כלומר בטקסט, יש נורמה מרכזית אחרת המציבה ערוץ הכרתי ישיר מעל הטקסט.
לדוגמה אם תצליח להראות לי שישנה יש נורמה מרכזית בחומש ושלפיה עלינו לזנוח את הטקסט אם תיווצר סתירה בינו ובין האינטואיציות שלנו יתכן שאשתכנע שהבעיה הזו אינה קיימת.

ט. הבאתי לך בעבר מספר פעמים דוגמה מוחשית להתמודדות פילוסופית ותיאולוגית עם הבעיה הזו של קידוש-יתר של הטקסט. למיטב זכרוני לא טרחת להתייחס לדוגמה זו על אף שהיא רלוונטית לנושא, לפחות לדעתי (נימקתי למה היא רלוונטית ואם אתה חושב שאיננה כזו עליך לנמק זאת). הדוגמה שהבאתי (הברית החדשה) קולעת משני טעמים: ראשית היא חושפת פיתרון "לוגי" לבעיה שתורת ישראל נקלעת אליה (הטקסט המופיע בברית החדשה וודאי לא הופך את אלוהים לקונטינגנטי לו); שנית מודל זה התממש במציאות היסטורית קונקרטית, כלומר בכנסייה הנוצרית (דבר שמעיד גם על חיוניותו והתאמתה לעולם הזה ולאדם).
בשפתך שלך הייתי אומר שהמודל של תורת ישראל הוא אנליטי בעוד שהמודל של הברית החדשה הוא סינתטי.

י. רציתי לסיים עם נקודה עשירית כמחווה סמלית לעשרת הדיברות. לצערי לא מצאתי כזו.

אני מקווה שייסלח לי שלא אצור עשר דיברות.
לא מסכים לכל החלק הראשון, א-ה, וכבר הסברתי זאת. המצומצם יכול להיות חשוב יותר מהרחב והבסיסי. יש לכך הרבה מאד דוגמאות (שאת חלקן הבאתי). איני רואה טעם לחזור על הדיון שוב.
כנ"ל לכל השאר:
ו. התורה לא שוללת שום צורת הכרה וקשר לאלוהים חוץ ממנה. להיפך, בתלמוד מקובל לומר למה לי קרא סברא הוא?!
ז-יב. כל השאר לא מובן לי. אוסף הנחות שאת רובן איני מבין וחלקן נראות לי הזויות ואיני יודע מה לעשות איתן.

1. כלל לא מבין את הערתך ש"המצומצם יכול להיות חשוב יותר מהרחב". האם כוונתך לומר שבפילוסופיה יש מצבים שניתן לעשות רדוקציה של עקרונות אוניברסליים לעקרונות מצומצמים יותר ומופשטים פחות?
הפילוסופיה מחפשת את האוניברסלי ביותר- זהו כלל יסוד במתודולוגיה שלה וזה מה שניסיתי לעשות בדיון הזה. לכן גם אם אין פגם פילוסופי בתורה דתית או מוסרית המייעדת את עצמה מראש לציבור מצומצם (ולכן היא "מתפשרת" על מידת האוניברסליות שלה), הרי כל זה מותנה בסיוגה העצמי של אותה תורה. סיוג ספציפי זה לא מצוי בתורת ישראל, ודאי לא כנורמה מרכזית.

2. לא אמרתי שהתורה שוללת צורות הכרה וקשר אלטרנטיבי עם אלוהים. זה מה שכתבתי, הפעם ובמקרים רבים בעבר:

"התורה מעמידה את עצמה כסמכות העל מבחינת האדם. מבחינתה היא היא הערוץ העיקרי (ואולי אף היחידי) לקשר בינינו ובין אלוהים"

כתוב כאן במפורש שמצד התורה יתכנו אולי צורות הכרה אלטרנטיביות לה.

3. טענתי שאין די בכך. התורה- או לצורך העניין כל גוף ידע "דתי-אלוהי" אחר- חייבת לעמוד תחת ביקורת השכל. כדי לעשות זאת עליה להציב באופן פוזיטיבי נורמה מרכזית שלפיה צורות "המפגש" העיקריות שלנו עם האל אינן בטקסט עצמו (כלומר בה).

4. התורה לא עושה זאת, וודאי לא כנורמה מרכזית.

4. טענתך כי "להיפך, בתלמוד מקובל לומר…." תמוהה עוד יותר (במחילה מכבודך).
מה עניין התלמוד, שנכתב מאות שנים לאחר החומש ובא לבארו (ולא הפוך), לדיון שלנו? מלכתחילה הבהרתי שאני עוסק בחומש (או בעיקר בו).

5. אני לא יודע למה אתה מסרב להתייחס למודל של הברית החדשה. זהו מודל לוגי והיסטורי פשוט מאד שמציב את עצמו כמתחרה למודל של תורת ישראל. מבחינת הדיון שלנו יש פה הצעה פילוסופית מתחרה ולאורה האדם הרציונאלי נדרש לשקול את השתיים, להכריע ולבסוף גם לבחור.
בכל מקרה הנקודה היא שלא הסתפקתי בחשיפת הכשל בתפיסת התורה (בבחינת ביקורת ושלילה בלבד מצדי), אלא שהצבעתי באופן פוזיטיבי על מקרה מבחן אלטרנטיבי.

6. אני מרשה לעצמי שוב לקחת את החירות בתוך האכסניה המצוינת הזו שלך ולבקש מקוראים נוספים של ויכוח זה (אם יש כאלו בכלל…) להבהיר לי היכן אני טועה.
י.ד., אייך?