תענית בכורות

כן, התכוונתי לערכאות של גויים. אבל לא הבנתי למה ההלכה של תענית בכורות לא הגיונית? מה הבעיה לצום? נכון שאנחנו מפונקים אבל גם יכולים לצום.. ומה שכתבת שזו שאלה של סמכות- האם יש לנו את הסמכות להמציא שהדורות נחלשו ולכן מותר להשתתף בסעודת סיום מסכת ולא לצום? ואם ככה אז למה בכלל להשתתף! פשוט לא צריך לצום כי אנחנו מפונקים..

לתע"ב [ולכל צום]יש מחיר. כאב ראש עצבנות וכניסה מטורללת לחג, לשתות כוס יין מיד בקידוש ומגיד ארוך עם פירושים ווארטים מוזרים.. ולהשתדל להתייחס לכל ילד בצורה סבירה כדי לקיים והגדת לבנך ולהנחיל חג שמח.
אלו משימות שקשות לביצוע, ויש הנחה שהרבה בכורים יבצעו את המטלות בצורה צולעת.
כך שאין הצר שווה בנזק המלך.
מה עשו בדורות קודמים ?
שאלה טובה.
אולי התנהלו באמת על הפרצוף כפי שניתן לצפות מהבכורים היום [ולכן המשנ"ב מקבל את הסיום כתירוץ טוב לצאת בכבוד מהסיפור] או שיש באמת ירידת הדורות בעצבים ובכושר הסבלנות והאיפוק שיש לדורות היום ביחס לדורות הקודמים [אישית אני מהמר שהאפשרות הראשונה נכונה]
בין כך ובין כך כל פוסק צריך לשים על כף המאזניים את התענית הזו, מול התנהלות נורמלית בבית בערב החג, ובליל הסדר…
כשזה מול זה מובן למה רצים להעדיף את הפתרון של סיום מסכת או הצטרפות כלשהי, או לקיחת תמר מהמקום ששם היה הסיום…
עניין של שכל ישר וסדרי עדיפויות הגיוניים.
ודרכיה ונתיבותיה שלום ונעם.

מחברי המזרוחניקעס' שמעתי פעם, שרצ"י התפלא בציבור, למה לא מתענים ?
אך כשאמרו לו שכך פסק המשנ"ב שתק. ואמר טוב אם כך פסק אדם גדול יש לאוכלים על מי לסמוך.

יאכלו ענווים וישבעו

בספרות של רבנים בדורות האחרונים מוזכר הרבה "דורות האחרונים ירדה חולשה לעולם"
משכנע ?
עוזר משהו ?

בברכת יאכלו גנבים וישבעו.

בס"ד י"ב באדר פ"א

ההבדל בין דורות הראשונים לדורותינו אינו בכוח הפיזי, אלא בסבלנות הנפשית. הדורות הראשונים היו 'ענווים', מוכנים יותר לביטול הרצון העצמי לעומת האידיאה הכללית. ולכן הנכונות הנפשית להתענות למען אידיאל – היתה רבה יותר.

לעומתם הדורות המודרניים, הם פחות 'ענווים' והרבה יותר 'ענבים', כל גרגר פרטי רואה את עצמו כמרכז העולם כגרגירי ענבים שכל אחד הוא יישות עצמאית. אף מחפש האדם המודרני להרגיש את מתיקות העינב בכל שלב בחייו, ולכן צומות אינם עושים לו טוב על הלב.

גם בתחום התשובה – הועבר הן ע"י הוגי החסידות והן ע"י הגר"א ובעלי המוסר, כובד המשקל של התשובה, מהמרירות והסיגוף אל השמחה שבעשיית טוב מוגברת בצדקה או בתורה. וכך גם ב'תענית הבכורות' הותמרה התענית מסור מרע' של הצום ל'עשה טוב' שבריבוי תורה ע"י סיום מסכת.

וכפי שכתב הראי"ה במאמר 'הדור', שדורנו מוכשר פחות לעבודה מיראה והרבה יותר מתאימה לו העבודה מאהבה.

בברכת 'יאכלו ענבים וישבעו', עמיעוז ירון שניצל"ר

בס"ד ח"י באדר תשא"ף

פליאתו של הרצי"ה על המנהג שהבכורות נפטרים מהתענית ע"י הסיום – מיוסדת על הדברים שהביא הרצי"ה ב'אזהרות לענייני פסח שהיה מזכיר אאמו"ר הרב זצ"ל בשבת הגדול', סעיף כ':

'הבכורות – מי שיוכל, אין לסמוך על היתר הסיום כלל; ומי שהוא חולה, אפילו אין בו סכנה – מותר לאכול. ומ"מ אפילו הסומך על הסיום – טוב אם יוכל להסתפק בדבר שאינו סעודה קבועה' (הגדה של פסח ע"פ 'עולת ראי"ה', מהד' מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ט, עמ' עד).

מבואר שהראי"ה התנגד לסמוך על הסיום להיפטר מהתענית, וסבר שגם הסומך על הסיום – טוב שיימנע מסעודה גמורה.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

בס"ד א"ך באדר תשא"ף

הגרש"ז אוירבאך (מובא ב'הגדת גדולי ישראל', מהד' ו', עמ' ה-ז) מביא טעם נוסף לקביעת תענית הבכורות בערב פסח. מלבד הנס שפסח ה' על הבכורות במכת בכורות, יש טעם נוסף: שבערב הפסח שיש ריבוי קרבנות – גדולה מרירותם של הבכורות על שנדחו מעבודת המקדש והוחלפו בכהנים. התענית ביום זה המרובה בקרבנות מבטאת את מרירותם של הבכורות על שנדחו מחמת חטאם מעבודת המקדש.

בטעם זה מיישב הגרשז"א את השאלה מפני מה לא הוקדמה התענית ליום י"ג, שהרי הצלת הבכורות לא אירעה בי"ד אלא בט"ו, ואם כבר מקדימים היה מקום להקדים לי"ג כדי לא לצום בערב החג. אך מהטעם של המרירות של הבכורות על דחייתם מעבודת המקדש – יתרון המרירות הוא דווקא בי"ד המרובה בקרבנות.

ולכן אומר הגרשז"א שמועיל סיום המסכת להפיג את מרירות הבכורות על איבוד מעלת הכהונה, שכן "גדולה תורה יותר מהכהונה", ולכן מפיגה השמחה בלימוד התורה את הצער על אבדן הכהונה.

בברכה, יפאו"ר