תשובתו של הרב למאמרה של רבקה לוביץ

שו”תתשובתו של הרב למאמרה של רבקה לוביץ
ת שאל לפני חודש 1

שלום. 
קראתי את מאמר התשובה של רב למאמרה של רבקה לוביץ, שטוענת שקידושין בין גבר לאישה ביהדות מבטאים מעשה העברת בעלות על האישה לגבר. 
אני נעדר כישורים למדניים ולכן התקשיתי לגבש דעה ביחס ללוגיקה ההלכתית שהרב ביטא במאמר. יחד עם זאת, יש לי שתי שאלות, דומות באופיין:
1. הרב חוזר על הנחיצות של נקיטת דרך פרשנית שתמנע סתירה בין הציווי על הקידושין לבין המוסר, לאור ההנחה שמדובר ברצון ה\\\’. הדגש הוא על רצון ה\\\’, לא על תקנת חכמים. השאלה שלי היא, כיצד הרב יודע שמדובר ברצון ה\\\’? האם הרב סובר שכל חמשת חומשי תורה ניתנו למשה בהר סיני, לצד ציווי בעל פה על קניית האישה, בביאה בשטר ובכסף? או שאולי הציווים האלה נוסחו על ידי בני אדם בהשראת רצון ה\\\’? כלומר, מן הדברים של הרב במקומות השונים, קיבלתי את הרושם שתפיסתו ביחס לנופך האלוהי של הטקסטים היהודיים היא קצת חריגה, ורציתי לדעת כיצד הדבר משתלב פה.
2. במהלך המאמר הרב נתן פרשנויות שונות לאמירות שהובאו על ידי לוביץ כראיה לתפיסה הפטריאכלית של חלק מן הראשונים והאחרונים, כאשר נטען שניתן לפרשם ככאלה שמעידים דווקא על תפיסת הקידושין כחוזה ולא כבעלות. שאלתי היא, האם הפרשנות מכוונת למוטיביציה המקורית של הכותבים, או לאמירות כשלעצמן? האם באמת הרב סובר שהאחרונים והראשונים, אשר ניתן להעריך כי לא דגלו בערכים ליברלים במיוחד ביחס לנשים, חשבו כמותו? ובשפה משפטית: פרשנות תכליתית או מקורנית?
 
תודה רבה,
ת

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני חודש 1

מבחינתי מה שאנשים תופסים כרצון ה’ הוא רצון ה’. כתוב בתורה “כי יקח איש אישה”, וחכמים למדו מכאן שיש להקדים קידושין לנישואין. לכן מבחינתי זה רצון ה’. ניתן כמובן להתווכח ולחשוב שהתלמוד טעה (במקרה זה איני רואה סיבה לחשוב כך), אבל לתלמוד יש סמכות הלכתית.
2. במקרה זה, חד משמעית הכוונה היא לכוונת הכותבים עצמם, והבאתי לכך ראיות. אבל גם אם זו לא הייתה כוונתם זה לא ממש משנה. אם יש אפשרות פרשנית כזאת אין מניעה לאמץ אותה בעצמנו.
 

ב הגיב לפני חודש 1

מה שאנשים תופסים כרצון ה’ הוא רצון ה’?
אז מה אם חכמים הסיקו, אולי הם טעו? יש הבדל בין לומר שזו סמכותם ההלכתית (לפי התגובה לעיל), לבין לומר שזה רצון ה’ (לפי המאמר). הרי כל הגישה הפרשנית הושתתה על זה שזה רצון ה’ ולפיכך יש לנסית לפרש בצורה מוסרית. מה מחייב שחכמים חשבו בצורה מוסרית?

מיכי הגיב לפני חודש 1

בהחלט. האם יש לך גישה ישירה לרצונו שלא דרך פרשות? או לרבקה לוביץ? כמובן אין הכרח שאדם כלשהו, כולל חז”ל, פענחו נכון את רצונו, אבל זה מה שיש. וספציפית לגבי חז”ל, גם אם הם טעו יש להם סמכות. משמעותה של סמכות היא שגם אם זה לא רצונו זה מחייב.
ואין הבדל בין האמירה שזה רצון ה’ לאמירה שיש להם סמכות. רצונו הוא שגם נשמור על הסמכות.
וכאמור, כשלעצמי איני רואה סיבה להניח שזה לא רצונו ושהם טעו.

Copenhagen Interpretation הגיב לפני חודש 1

לרב,

תוהה אני האם הדברים חלוקים על העולה מתוכן הציטוט להלן

יד למלך, הלכות ממרים פרק א’ הלכה ב’:

ויש לי להביא ראיה דגם דעת הגמרא דידן כן הוא, דבהוראה אשר ידע איניש בנפשיה כי הוא נגד האמור בפירוש בתורה אינו רשאי לשמוע אליהם, מהא דרפ”ק דהוריות [ב, ב] דקאמר הגמרא אמתניתין דהורו בית דין וידע אחד מהם שטעה או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהם הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין. וקאמר הגמרא כגון מאן, אמר רבא כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. אמר ליה אביי כי האי גונא מזיד הוא, ומסיק הגמרא דטעי במצוה לשמוע דברי חכמים. ופירש רש”י דטעי וקסבר דאפילו למיעבד איסורא מחויב לשמוע הוראת סנהדרין. וכמו כן הביא רבינו בפי”ג מהלכות שגגות הלכה וי”ו מסקנת הגמרא זו להלכה, דבטעות זה אף דידע בגוף האיסור רק דעשה בהוראת בית דין על פי עצמו דהיה סבור דמחויב לשמוע להבית דין בכך חייב קרבן שוגג. הרי לנו בפירוש דעת הגמרא דידן דהיכי דהגיע התלמיד להוראה ויכול לסמוך אדנפשיה כי הוראת הסנהדרין הוא בטעות נגד חוקי התורה, ובכל זאת שמע אליהם ועבר על דברי תורה עפ”י הוראתם, דחשיב מזיד כמו כל שאר עובר על דברי תורה בשאט נפש. וגם במסקנת הגמרא מדחשיב ליה הש”ס לטעות זה שטעה והיה סבור דמחויב לשמוע לדברי חכמים נגד חק התורה שהוא שוגג בכך, אבל עכ”פ מבואר בפירוש דמן הדין אינו רשאי לשמוע להם, רק דלפי המסקנא אינו קרוי מזיד רק שוגג וטעה בכך נגד הדין, וגמרא זו הוא ממש היפך הספרי הזה שהבאתי. אם לא דנחלק בחילוק זה שחלקתי, דהספרי מיירי בגונא דעפ”י שיקול דעתו הוי הוראת הסנהדרין נגד חק התורה, אבל עדיין אין הדבר ברור אם שיקול דעתו הוא נכון וברור בזה, והגמרא מיירי דעפ”י ידיעת התלמיד הוראת הסנהדרין הוא כל כך בטעות היפוך חק התורה עד שאין דרך להצדיק להוראה זו בשום צד אף לפי דעתם, וכמו שדקדקתי לעיל בלשון הספרי.

אבל רש”י ז”ל בפירושו על התורה הביא דברי הספרי אלה כפשוטו דאפילו על ימין שהוא שמאל שהוא ממש היפוך חק התורה הידוע לו מחויב לשמוע להם…וזה הוא פלאי דכפי מה שהבין רש”י והרא”מ בכוונת הספרי הוא בתכלית הסתירה וההיפוך נגד הגמרא דידן…ואיך העלימו אור עיניהם מגמרא ערוכה בש”ס דידן ותפסו דעת הספרי נגד התלמוד שלנו…

ואולם בכל אופן דבר זה הוא ברור דכפי מה שהבין רש”י והרא”מ כוונת הספרי הרי הוא נגד הגמרא דידן ונגד הירושלמי. וכיון דגם רבינו השמיטו להספרי הזה לכן אנו אין לנו רק את המבואר לנו בפירוש בשני התלמודים בבלי וירושלמי, וכל הוראה אשר נראה בעליל כי הוא היפך וסותר דברי תורה, וכמו אכילת חלב והריגת דם נקי וכדומה, יהיו המורים מי שיהיה אל תאבה ואל תשמע להם, וכמבואר בהדיא בירושלמי וגם בגמרא דידן דאם טעה והיה סבור דחייב לשמוע להם ואכל חלב עפ”י הוראתם דחייב חטאת קבוע כמו על כל אכילת איסור בשוגג.

(הרב אליעזר סגל, ווגדא, לבוב תקפ”ו)

איתמר הגיב לפני חודש 1

תוספות הרא”ש מסכת קידושין דף ה עמוד א
כיון שמושל עליה ומשועבדת לו מיקרי קנין כספו אפילו קנאה בשטר ובביאה

מיכי הגיב לפני חודש 1

קופנהגן, לא הבנתי את הערתך. הדיון על טעה במצווה לשמוע לדברי חכמים לא מתחיל ביד המלך. אם ברור לך שמדובר בטעות אל תשמע. אבל כיצד יכול להיות ברור למישהו שהתורה לא רוצה קידושין? לכל היותר ייתכן שמוסרית היא לא רוצה קניין. ועדייןוהטיעון בעייתי בשתי רמות:
1. ספק רב בעיניי האם טיעון מוסרי כזה הוא מספיק חד משמעי כדי לדחות פסק של סנהדרין. וכי הריגת עמלק שכתובה בפירוש בתורה לא מנוגדת למוסר באותה מידה? אז גם את זה הקב”ה לא רוצה? אם כך, למה הוא כתב זאת בתורה?
2. כפי שהסברתי במאמר קידושין הם חוזה ולא קניין. אז מה הבסיס לראות בדין הקידושין קניין ומכוח זה להכריז עליהם כטעות דמוכח של חז”ל וכל פוסקי הדורות? זה מגוחך.

איתמר,
זה נדון ונענה במאמר.

Copenhagen Interpretation הגיב לפני חודש 1

לגבי הטענה שאין כאן טיעון מוסרי חזק מספיק כדי לדחות זה ברור לי לגמרי. התהייה מגיעה בלי קשר לנושא המדובר, בעקבות המשפט: “גם אם הם טעו יש להם סמכות”. שממנו נראה שגם אילו היה ברור בעליל שפסיקת חז”ל היא נגד האמור בפירוש בתורה עדיין היה צריך לשמוע להוראה בגלל הסמכות.

הניסוח של יד המלך נראה מודגש יותר. לא רק כשברור בעליל (לרוב ברי דעת) שזו טעות, אלא כל הוראה “אשר ידע איניש (האיש הפרטי) בנפשיה כי הוא נגד האמור בפירוש בתורה” אינו רשאי לשמוע.

מיכי הגיב לפני חודש 1

“גם אם הם טעו יש להם סמכות”, כלומר גם על צד שטעו. אם הוא משוכנע שטעו, ובלבד שהגיע להוראה, זה אכן אמור על אדם פרטי. כך פשט הגמרא בהוריות.

Copenhagen Interpretation הגיב לפני חודש 1

אכן, לא הבחנתי. יד המלך אינו מוסיף על פשט הגמרא. אך נראה לי לומר שעצם זה שיש צד שסנהדרין טועה אינו אומר שיתכן שזה לא רצון ה’. אלא רק (לפי צד זה) שאילמלא היה יוצא הפסק, היה רצון ה’ אחרת. אך בעולם האקטואלי זהו רצון ה’.

אך שאלה יותר מעשית היא האם ניתן להשליך מכך לפסקים העולים מן התלמוד או פסיקות מאוחרות יותר אך ורק בגלל הסמכות הניתנת לפסיקה מכוח קבלת הציבור (שזו סברה ולא מצווה מפורשת). אולי שם אין צורך בשכנוע שטעו, אלא מספיקה סבירות נמוכה יותר.

מיכי הגיב לפני חודש 1

אפשר לחדש דבר כזה, אבל מסברא לא נראה לי שיש חילוק. כך או כך, זה לא מציל את טיעוניה של לוביץ ולא מערער את שלי.

השאר תגובה