אוקימתות

לפי ההסבר שלי באוקימתות צריך כאן לחפש הסבר שלפיו התקיפה היא הנדון כאן, והשתיקה היא רק תנאי שבלעדיו אין מקום לשאלה. הגמרא שוללת את האפשרות ששתק, שכן במקרה כזה יש כאן הודאה והתקיפה אין לה שום חשיבות. והיא מגיעה למסקנה ששתק בהתחלה ואח"כ מחה/צווח. במצב כזה הדיון הוא בשאלה האם שתיקתו משמעותית או לא. אפשר להבין זאת לפי דרכי בשתי צורות, ובסוף אוסיף הערה על כיוון שלישי:

1. גם אם הייתה כאן שתיקה, הגמרא לא מתכוונת לומר שהשתיקה היא הודאה על עצם הדיון (הטלית), אלא קבלת התקיפה עצמה כלגיטימית. למשל, הנתקף אולי יכול לטעון שהטלית אכן שלו, אבל באמת התוקף הוא המוחזק (ואולי גם היה המוחזק קודם, והנתקף עצמו תקף אותו). ההנחה היא שבמצב שבו התקיפה לא מלווה במחאה מיידית היא מצליחה ליצור מוחזקות של התוקף. כעת הנתקף צווח אבל הוא כבר במעמד של מוציא ממוחזק. ואם זו אינה נחשבת שתיקה אז התקיפה אינה תקיפה וחל הדין הרגיל של שניים אוחזים. לפי זה, באמת הדיון הוא על השאלה האם תקיפה כזאת יוצרת מוחזקות או לא, כפשט לשונו של ר"ז.
2. ברגע שיש שני צדדים לגבי השתיקה אנחנו בספק האם הייתה כאן שתיקה או לא. אני מניח כעת שהשתיקקה היא כן לגבי הטלית עצמה ולא קבלת התקיפה כמו באפשרות 1. כעת אנחנו במצב של ספק, והשאלה של ר"ז הייתה מה עושים במקרה כזה. זה תלוי בשאלה האם התקיפה יצרה מוחזקות או לא. לפי הצעה זו, הספק של ר"ז אינו בשאלה מי מהצדדים צודק, אלא הוא מניח שזהו מצב של ספק. הדיון הוא בשאלה האם במצב כזה של ספק התקיפה יוצרת מוחזקות ולכן למרות הספק נטל הראיה מוטל על הנתקף, או לא. ושוב זוהי שאלה על התקיפה. אציין שבפשט לשון הגמרא לא נראה כך, שכן הגמרא מציגה את צדדי הספק כהסבר לספק של ר"ז ולא כתשתית שעל גביה מנוסח הספק שלו כפי שהצעתי. אבל ניתן לדחוק.
3. באיבעיא של אמורא זה עשוי להיות שונה מאשר במשנה. ר"ז שאל שאלה. אין לפנינו ניסוח מדויק שלה, שהרי זה לא  ניסוח קאנוני כמו במשנה, ולכן כאן יש לנו ספק מה באמת הייתה שאלתו. במצב כזה ייתכן שהספק המקורי של ר"ז היה לגבי מהות השתיקה ולא לגבי התפיסה, והניסוח הראשוני של הספק שלו פשוט לא היה מדויק.