אליטיזם בחינוך

בס"ד ד' בחשון תשפ"א

המושג 'סינון' בהקשר לתלמידים הוא 'ניבול פה'. כל תלמיד הוא 'אליטה', בעל יכולות וכישורים ייחודיים, כל אחד בתחומו.

הואיל ויש הבדלים גדולים בין אחד לשני בנטיות ובתחומי ההתעניינות – צריך להתאים לכל אחד את המסגרת שתתאים לו, הן מבחינת תחומי הלימוד והן מבחינת הדרישות הלימודיות והחינוכיות.

יש מי שלחץ להגיע להישגים יפתח וידרבן אותו, ויש מי שלחץ כזה ישבור אותו. וקשה 'לחרוש בשור וחמור יחדיו', ולכן צריך להציע לכל אחד את המסגרת שתקדם אותו בקצב ובלחץ המתאים לו, מסגרת שתיטיב איתו, שאינה זהה כלל למסגרת ה'יוקרתית'.

בדרך כלל קשה לשלב בכיתה רגילה את התלמידים ה'חזקים' יותר והמתקשים יותר. לאחד זה יהיה 'קטן עליו' ולשני – 'גדול עליו", ולכן ממליצים על מסגרות חינוכיות נפרדות לכל רמת בהתאם ליכולתה ולמוטיבציה שלה.

ברם, יש לחז"ל גם פיתרון משלב, באומרם (במס' ב"ב): ודלא קרי – ליהוי צוותא לחבריה' וביאר ד"ר מרדכי מרגליות (באנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, ערך 'רב שמואל בר שילת') שלתלמיד המתקשה יוצמד תלמיד 'חזק' יותר שיהווה לו 'חונך' שמקדם אותו בלימוד.

דרך זו נהגה הלכה למעשה ב'חיידר' המסורתי, וציינתי כמה מקורות לכך המובאים בספרו של הרב פרופ' שמחה אסף', 'מקורות לתולדות החינוך היהודי' (ראו בתגובותיי למאמרו של פרופ' נדב שנרב 'להקנות ידע – לא לחנך', באתר 'מוסף שבת – מקור ראשון').

לענ"ד דרך זו – להיות 'חונך' ןמסייע לחלש ממנו – בונה את התלמיד המצטיין לא רק מבחינת פיתוח האחריות החברתית, אלא גם מבחינה לימודית. הצורך להסביר את הדברים למתקשה – מביא להבנה עמוקה יותר למסביר עצמו, וכפי שאמרו חז"ל 'מתלמידיי יותר מכולם'.

כמובן, כדי להצליח צריך כיתות קטנות יותר, בהן יכול המורה להעניק יותר תשומת לב אישית לתלמיד הזקוק לה. יש להקפיד על הנחיית חז"ל שבכיתה יהיה מקסימום 25 תלמידים על מלמד אחד, וביותר מזה (עד 40 תלמידים) יש להעמיד למלמד 'מסייע'. כאשר יש איש הוראה על כל 20-25 תלמיד – יכול המורה להעניק תשומת לב סבירה למי שצריך.

בברכה, ש"צ

אם בפירושו של ר" מרכליות ל'צוותא לחבריה', התלמיד המצטיין נעשה ל'חונך' לחבירו הזקוק לסיוע – הרי רבי חייא עשה כל תלמיד למורה לחבריו בתחום שבו הוא מצטיין,

רבי חייא אמר שאם תשתכח התורה מישראל, הוא ייקח חמישה נערים שלכל אחד ילמד חומש אחד וששה תלמידים שלכל אחד ישנה סדר אחד מסדרי המשנה, ואחר כך ילמד כל אחד את חבריו את החלק שלמד מפי רבי חייא, וכך ילמדו ככולם את כל התורה בדרך של 'מקבלין דין מן דין'.

בדרך זו ניתן לשלב בכיתה תלמידים השונים בכשרונותיהם, שהרי לכל אחד ניתן למצוא תחום שבו הוא מצטיין, ובאותו תחום יהיה הוא מורה ומדריך לחבריו. אחד מצטיין בגמרא וחבירו במתמטיקה, אחד בעל כשרון אמנותי וחבירו בעל כושר ארגוני. ייתן המורה לכל אחד להתבטא בתחום שבו הוא מתמחה, ובו הוא יהיה מדריך לשאר חבריו.

כך לא תהיה לאחד הרגשה שהוא 'סוג ב'. כל אחד יגלה את כוחו הייחודי בתחום שבו הוא 'סוג א'.

בברכה, ש"צ

פעם שאלוני מארחיי אם רצוני בקפה נמס רגיל או בקפה נמס מגורען? עניתי: אני עליתיסט… 🙂

בברכה, הקורא בקפה

בס"ד עש"ק באו אל התיבה פ"א

לכאורה התיבה היא ה'פתרון האליטיסטי'. אל התיבה מגיעים רק המובחרים שבכל מין, אלה ששמרו על טהרתם. אך מתברר שגם אותם מובחרים נשאו בתוכם גם את זרעי הפורענות' של 'יצר לב האדם רע מנעוריו'. נח עצמו נכשל בשתיה לשכרה מפרי עמלו, ובנו חם נכשל בהתכבדות בקלון אביו.

אולי המסקנה מכך שלא הניסיון להבחין בין טובים לשאינם כאלה הוא הפתח להצלחה, אלא היכולת לשלב כוחות ולצרף את כולם למארג שבו ימצה כל אחד את יכולותיו הייחודיות. יפת יופקד על הרחבת העולם במישור החומרי 'יפת אלקים ליפת', בעוד אחיו שם, יופקד על הצד הרוחני, חיזוק השראת השכינה בעולם.

אף לתכונתו של חם – היכולת להסתכל בביקורתיות ולא לישא פנים אף לאביו – יש מקום במארג, אך מתוך כפיפות לשני אחיו. היכולת לשלול את הרע, צריכה להיות מכשיר לעשייה הפוזיטיבית – החומרית של יפת והרוחנית של שם – כ'עבד' המסייע לערכים הפוזיטיביים יש מקום לביקורתיות השוללת את הרע, אך כשהשלילה והביקורתיות מקבלות ערך עצמי – סכנתן רבה, שכן הן יכולות להוביל לציניות הבועטת בכל הקדוש והיקר.

כמו שביקורתיותו של חם קיבלה את מקומה מתוך הכפיפות לאחיו – כך יקבלו הקנאים הגדולים שמעון ולוי את ערכם מתוך אי קיומם כשבט נפרד. כאשר הלהט הקנאי משתלב בחיבור אל שאר השבטים – הוא מותמר בלהט של עשייה חינוכית המשפרת את העולם בדרכי נועם.

בברכת שבת שלום, ש"צ