אשכנזים כרמ"א וספרדים כשו"ע
שלום,
א. מה מקור התוקף לכך שאשכנזים צריכים לפסוק כרמ"א (או כמקובל אצל נושאי כליו האשכנזים וכו') וספרדים כשו"ע? או שלדעתך אין לכך תוקף? מהי נקודת המחלוקת? מחדד שאני שואל על פסיקת הלכה ולא על מנהגים.
[אדגיש גם שהשאלה היא לגבי מצב שאין לאדם דעה מגובשת ומוחלטת לגבי הלכה מסוימת, שאז במצב כזה אני מניח שתאמר שהוא צריך לפסוק לפי דעתו, אף כנגד הרמ"א/השו"ע].
ב. כעת אוסיף לשאול גם לגבי מנהגים, על פניו ברגע שעזבנו את ארצות הגולה והתכנסנו לארץ, מנהגי המקום של סבינו וסבותינו בטלו, ויש לפסוק לפי שאר כללי ההלכה. או שיש תוקף גם למנהגי אבות?
כמו כן, האם יש קשר בין המושגים האלו של מנהג המקום ומנהג אבות לשאלה הראשונה?
תודה רבה.
השאלה היא רק לגבי מצב שאין לך דעה מגובשת. כשיש לך עליך ללכת לשיטתך שלך. אם אין לך – הלוך אחר המנהג. ומנהג העולם הוא לפסוק כשיטת העדה שלך, אשכנזים כרמ"א וספרדים כמחבר.
המנהג כיום הוא שמנהגים אינם לפי גיאוגרפיה (כפי שהיה בזמן התלמוד ובעבר, מנהג המקום) אלא לפי מוצא. יש לזה סיבה טובה, שכן כיום הניידות בעולם היא גדולה מאד, ולכן עדיף לגבש את המנהגים לפי מוצא שהוא לא משתנה.
לגבי פסיקה – להבנתך אם כן נוצר כאן מעין כלל פסיקה חדש למצבי ספק? דהיינו שכמו שהתפתחו הכללים 'רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה'; 'הלכה כתבראי'; 'הלכה כאביי ביע"ל קג"ם'; 'יחיד ורבים הלכה כרבים' וכו' וכו' אז כעת יש כלל פסיקה נוסף?
לגבי מנהגים – בעצם פרק 'מקום שנהגו' "מתורגם" כיום ל'עדה שנהגה'?
זה לא כלל חדש. בספק הולכים אחרי המנהג. והמנהג הוא כזה.
אכן.
אני רוצה ללמוד הלכה ואני אשכנזי אבל אני לומד רמ"א ויש משנה ברורה ויש מחלוקות רבות על הרבה מדברי הרמ"א עד אחרוני זמננו כמו איזה אחרון ללכת ?
בגלל זה למדתי עם הבית יוסף כדי להבין את הסוגיא אבל עדיין כדי לעקיף את או"ח צריך ללמוד יותר מהר ואי אפשר ליתעקב על הכול וזה לא כמו ללמוד סוגיא לאט לאט אך ראוי לפסוק
עקרונית עליך לעשות מה שאתה חושב. כל עוד לא הספקת ללבן את הסוגיות לך אחרי המנהג. ואם יש מחלוקות אז פעל לפי דיני מחלוקות. ספק לחומרא או לקולא, או סוגיין דעלמא.
הרב מתכוון דארייתא לחומרא דרבנן לקולא ?
מה גדר סוגיין דעלמא ?
כן. סוגיין דעלמא הוא מונח שלקוח מדיני דיין שטעה. כוונתי למה שמקובל לפסוק בפועל.
זה לא סותר אחד את השני
?
אם אתה מתכוון לשאול משהו, כדאי לשאול.
מה הרב מתכוון למה שמקובל לפסוק בפועל אם אזלינן בדארייתא לחומרא ובדרבנן לקולא מה שייך מה שמקובל ?
הכללים של ספק לחומרא או לקולא נאמרו כשאין לך דרך הכרעה אחרת, כלומר כשלא נפסקה הלכה. אם ההלכה נפסקה אתה לא בספק ואתה הולך אחר המנהג. ממילא לא חל הכלל ספק לחומרא או לקולא. לשון אחר, הכלל ללכת אחר המנהג קודם לכללי הספיקות. אם יש מנהג לא חלים דיני ספיקות.
אחרת בכל הלכה ששנויה במחלוקת בתלמוד היה עלינו ללכת בדיני ספיקות ולא לשית ליבנו לדברי הפוסקים ולסברתנו שלנו.
בהמשך לשאלה ששאלתי בתחילת השרשור, אציג אותה בווריאציה אחרת –
נגיד לא היה מנהג כזה של פסיקה לפי עדה, האם היה מותר לפסוק במצב ספק לפי העדה (ולא למשל להחמיר בדאורייתא כשאין לי דעה)?
או במילים אחרות – הראשונים שהחלו לפסוק לפי עדתם למרות שכבר לא היו במקומם (אשכנזים שעברו לארצות ספרד וספרדים שעברו לארצות אשכנז), לכאורה לא נהגו כדין, שהרי עוד לא היה מנהג כזה? אולי דוגמה היסטורית לכך הם האשכנזים שהתיישבו בעיר העתיקה בירושלים במאה ה-19 אבל המשיכו לפסוק לפי הפסיקה האשכנזית.
אני מניח שלא. אם היית בספק יש דיני ספיקות. אבל מנהג תמיד נוצר על ואקום. בהתחלה יש מנהג לפסוק כמישהו כי סוברים כמותו (כמו סוגיין דעלמא). וזה מתפשט ואז נוצר מנהג, וכעת יש לו מעמד של מנהג גם כלפיי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer