דינא דגרמי בכלאי הכרם

שו”תקטגוריה: עיון תלמודידינא דגרמי בכלאי הכרם
משה שאל לפני 3 שנים

שלום הרב, יצא ללמוד הערב קטע מתוך קונטרס דינא דגרמי לרמב”ן ובמהלך הלימוד עלתה לי שאלה. אני לא יודע אם זה המקום והזמן, לכן, אם זה חורג מתחום הזמן של הרב זה מובן לגמרי, אבל אם לא אשמח לקבל מענה לשאלה או כיווני חשיבה. מה גם שברוח הטור האחרון שפורסם אני מרגיש יחסית בנוח לשלוח לרב שאלה שנוגעת יותר לתחום פלפול תלמודי מאשר לתחום עיוני פילוסופי.
הרמב”ן בתחילת הקונטרס דן רבות בהוכחת הגמרא בבא קמא (ע.) לכך שר’ מאיר דן דינא דגרמי. מרכז הדיון סובב סביב הברייתא המפורסמת של “מחיצת הכרם שנפרצה”. בפרק ב’ עוסק הרמב”ן בשאלה מדוע כרם שגדלה ומתפשטת לכיוון שדה השכן שונה משור שנגח והזיק, הרי בשניהם מדובר בממון שהזיק שהבעלים חייב אחריותו. התשובה אותה מאמץ הרמב”ן היא תשובתו של ר”י לפיה החידוש בנזק בברייתא הוא בכך שהוא תלוי בדעתו של האדם. שכן הלכה היא בהלכות כלאים שכל עוד האדם לא מתייאש מלסלק את הגפן מהשדה אין איסור כלאים (גם אם השדה הוסיפה אחד ממאתיים). לאחר מכן דן הרמב”ן בתשובה אחרת של הראשונים לשאלה הזו, הטוענת שההבדל הוא בכך שהנזק מוגדר כגרמי ולא כנזק ישיר כיוון שהנזק הוא רק תוצאה של האיסור ולא נזק פיזי ממשי. כלומר, באופן עקיף על ידי שהתבואה נאסרת ממילא אין בה כל שימוש ובעל השדה ניזוק. אחת הטענות של הרמב”ן ביחס להסבר הזה היא שקשה לקבל אותו כיוון שגם במשנה מכלאים שהובאה קודם לכן בסוגיה בבבא קמא, המסכך על גבי תבואתו של חברו, יש נזק שנוצר בצורה עקיפה על ידי איסור, והרי הגמרא עצמה לא הייתה מוכנה לקבל את זה בתור הוכחה לכך שר’ מאיר דן דינא דגרמי. מכאן שהעובדה שנזק נגרם בגלל איסור לא הופכת אותו לגרמי. זו בהחלט ראיה משכנעת, רק שבאופן פשוט היא מקשה גם על ההסבר שהרמב”ן בחר לאמץ. הרי גם במקרה של המסכך בידיים, האיסור לא חל מיד. כל עוד אין גדילה נוספת של השדה אין איסור כלאים. ומה יקרה אם לאחר הסיכוך יתחרט הבעלים וירצה להסיר את הסיכוך? האם גם אז יחול איסור כלאים? אם נאמר שלא, נמצא שגם התלות בדעת הבעלים לא יכולה לשמש כקריטריון להיזק גרמי, שהרי גם היא מופיעה במשנה שנדחתה על ידי הגמרא.
המסקנה המתבקשת היא, וכך אמרה גם אשתי, שצריך לומר שכאשר אדם מסכך בידיים, המעשה מייצר גמירות דעת מספיק חזקה שמונעת ממנו לחזור בו. אחדד, אני לא מדבר על מקרה בו האדם הסיר את הגפן לפני שהתבואה הספיקה לגדול, במקרה כזה ברור שאין איסור כלאים. אני מתכוון לשאול מה יהיה הדין במקרה בו האדם סיכך, התחרט רגע לפני הגידול ולא הספיק לעצור את הגידול. כך שמחינה פיזית נוצר ערבוב בין המינים אבל מבחינת דעת האדם לא הייתה גמירות דעת. הקושי לקבל את המסקנה הזו נובע מכך שנראה שמדובר בחילוק כמותי ומעט שרירותי. מהירושלמי על המשנה הזו קצת קשה לדייק, מה גם שלשיטת הירושלמי ניתן ללמוד שר’ מאיר מחייב בגרמי בדיוק מהמשנה הזו בניגוד לבבלי, מה שעשוי להקשות קצת על היקש מהירושלמי לשאלתנו.
לחילופין ניתן לומר שבכל מקרה לאחר שיש גמירות דעת האדם לא יכול לחזור בו, גם כאשר הגפן התפשטה מאליה. לא ברור מספיק מה כוונת המשנה בכלאים: “הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור”. אם אמר אחזור ואלקטנו והוסיף מאתיים חייב. אבל אם אמר אחזור ואלקטנו, ולפני שהוסיף מאתיים הסתובב, ורגע לפני שהספיק ללקט הוסיף מאתיים, מה הדין?
עכשיו כשאני חושב על זה, בתשובתך לשאלה תוכל למלא את תפקיד הרב האורתודוקסי והרב החילוני בו זמנית: גם מתן הכוונה ביחס לשאלות הלכתיות תלמודיות, וגם יישוב סכסוך בין איש לאשתו.
תודה מראש, מקווה שאני לא מבלה את זמנו של הרב בפלפולי סרק

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 3 שנים

ראשית, לא הבנתי את הפתיח (אלא לאור ההבהרה בסוף, אלא שניכר כי נוספה רק בסוף).
לעצם דבריך, אעיר בקצרה: דינא דגרמי לכמה דעות אינו אלא גרמא שחייבים עליה (לא בהכרח יש הבדל בהגדרות, אלא חכמים קבעו כמה מקרי גרמא שעליהם כן חייבים). אמנם ככל הזכור לי זו לא שיטת הרמב”ן.
אם אדם סיכך מעל תבואה אזי גם המשך הגדילה הוא מכוחו גם אם נעשה ממילא (קצת כמו אש). לעומת זאת פריצת מחיצה אינה הפעלת כוח ישיר על הדבר. לכן אפשר לא לדבר על כך שאינו חוזר בו בגלל גמירות דעת אלא שגם אם חוזר בו זה לא מועיל כי היה כאן מעשה ולא אתי מחשבה ומבטלת מעשה (או דהוי דברים שבלב).
אגב, כל הדיון הזה קשור לשאלת היזק שאינו ניכר ויחסו לגרמא, ולר”ש שקאפ יש לא מעט חידושים שנוגעים לעניין (האם כל היזק “הלכתי” הוא היזק שאינו ניכר ומה יחסו לגרמא). ראה באורך בספרו של שי ע’ ווזנר (שמכונה משהו כמו: החשיבה המשפטית בישיבות ליטא) שמנתח זאת יפה. אני בטוח שזה יוסיף לדיון שלכם כאן.
ואחתום בברכת הדיוט: אשרי מי שחברותתו מצויה לו בסלו. ובטוחני ששלום בית ישרור במשכנכם כהני ת”ח שבבבל שעליהם נאמר “את והב בסופה” 🙂

השאר תגובה