האם אפשר לכנות את הרב עובדיה יוסף ת"ח אחרי דברים אלו?

קודם כל, זו לא שטות ראשונה. אני רואה את ההשקפה שלו כחרדית ונאיבית לכל דבר ואני לא תופס אותם כת"ח. דבר שני, הוא לא תרם במעמדו לשינוי נרחב וכמו שצריך בהלכה. התיר לפי פוסקים פה ושם ובזה זה נגמר וכנ"ל מה גם שפסיקת הלכה זו המצאה. דבר שלישי, אני לא אכחיש שיש בי הערכה כלפיו כידען ושקדן בתורה – אבל אני מעריך יותר מי שלא הלך לו בחייו, כי בסה"כ היו לו חיים טובים מאד והוא נהנה כמו מכור לסמים מהלימוד, אז מה יש להעריך?

לא מבין מה אתה רוצה ממני. שאלת אם הוא ראוי לכינוי ת"ח, ועניתי שכן. עכשיו אתה מסביר מדוע אתה לא מעריך אותו. לבריאות. מה הקשר בין הערכה שלך לאדם לכינוי ת"ח?

מלתא אגב אורחיה.

אני לא חושב שיש הרבה אנשים שמילאו את כרסיהם בש"ס ופוסקים כמו הגר"ע.
וכנ"ל הטענות שלך דיי פופוליסטיות. גם אם אתה לא מסכים איתו אתה יכול וחייב להעריך אותו, הסנהדרין לא היה מונרכיה, המחלוקות שהיו בזמן הראשונים ובזמן התנאים היו בהרבה יותר קיצניות ועכ"ז היו מעריכים אחד את השני[משא"כ עכשיו אפי' בעידן הדמוקרטיה, למרבה האירוניה, דורסים ומוקיעים את כל החולקים הלא פופולרים. הרבה באשמת החרדים, אני מודה (אני חרדי)

בס"ד ט"ו באב תש"פ

יש מצב ברמת העיקרון שאדם שבקי בסתרי תורה ומבין את מהותם ותכליתם של הנבראים (שזה 'מעשה בראשית לפי הר"ן בדרשותיו), יוכל לשחזר לפי ידיעתו בתכלית הנבראים את חוקי הטבע המתאימימים לתכלית זו, אך לא נראה שלזה התכוין הגרע"י בדבריו על ר' אריה דרעי.

נראה לענ"ד שכוונת הגרע"י שאפשר ללמוד מהנהגותיהם של האבות הנביאים חז"ל וחכמי הדורות, דרכי התמודדות בשאלות של הנהגת הציבור. מתי נוהגים בתקיפות ומתי מתפשרים כדי להימנע מעימות וכיו"ב. וכפי שאמרו חז"ל שרבי יהודה הנשיא לפני כל פגישה עם הקיסר הרומי היה לומד את פרשת וישלח על פגישת יעקב עם עשיו.

נסיון הדורות וחוכמתם יכול להצטרף ולסייע לנסיונו ופיקחותו של איש ציבור ולסייע בידו לזהות תהליכים שונים ולהתמודד איתם. עם זאת, ברור שאין כאן 'מדע מדוייק' חד-משמעי. כך למשל נזהר רבי יוחנן בן זכאי מלדרוש מהקיסר הרומי שלא להחריב את ביהמ"ק בחשש ש'תפסת מרובה לא תפסת' ולא היה מצליח להציל את המעט שביקש – יבנה וחכמיה והמשך שושלת רבן גמליאל – ועל זה ביקר רבי עקיבא את ריב"ז שלא העיז לדרוש יותר.

האינטואיציה והניסיון האישי וההיסטורי אינם מונעים התלבטויות וטעויות, אבל יש להם ערך מוסף ביכולת להעלות כיוונ י חשיבה שגם מומחים בתחום לא תמיד חושבים עליהם.

דוגמא לדבר, רבים תמהו על דרישתו של הגר"ח קנייבסקי שלא לסגור את הישיבות מפני הקורונה, אבל כעת התריע 'פרוייקטור הקוונה' פרופ' רוני גמזו, על הוצאת בני הישיבות ל'בין הזמנים' שהדבר עלול להביא ליתר הידבקות והדבקה בבתים הצפופים, סיכון שפחות קיים כשהבחורים נמצאים ב'קפסולות' מושגחות בישיבותיהם'.

בקיצור: חשיבה מתואמת של גדולי תורה עם אנשי מקצוע המומחים בתחומם, היא הכיוון המיטבי להצלחה.

בברכה, ש"צ

שצ, ללמוד ולהסיק מסקנות מהנהגותיהם של האבות והנביאים זה לא נשמע כמו רעיון טוב. הרב עובדיה המשיך מסורת ארוכה של קשקשנים לגבי החוכמות בתורה, והעניין הוא, רק לפי דעתי כמובן, שיש עדיין מרחק גדול בין דעה הזויה אחת (או עשר) לבין ישיבה על הברזלים והפרחת שיפוטים כוללים (כשהקוראים יודעים שמידת הכיסוי לאמירות המופרחות היא מזכירה את זה הסלולרי בנקיקי נחלים בגולן)

אני שם לב שאתה ממש מתחיל איתי. אני אתפשר ואני מוכן שתהיה עבד שלי. אני יבוא לבית ואתה תהיה שם קבוע בשביל לעשות לי דגדוגים, לזה אני תמיד מוכן.

רעיון טוב

בס"ד ט"ז באב תש"פ

לסוקרטס המדג' – שלום רב,

קשה לומר שלגרע"י 'אין כיסוי' אם בוחנים את 'מבחן התוצאה הפוליטי. אם עד שהקים הגרע"י את ש"ס היתה המפד"ל המפלגה הדתית הדומיננטיות עם 10-12 מנדטים כש 'אגודת ישראל משתרכת הרחק ממנה עם כ-4-5 מנדטים. – ש"ס הפכה את התמונה וכבשה לפחות 8-10 מנדטים (ובשיא הגיעה ל-17) והיא כיום המפלגה הדתית הדומיננטית השולטת במשרדי ממשלה בכירים. ודומיננטיות זו נמשכת כבר כ-35 שנים. כך ש'יציר כפיו' הפוליטי של הגרע"י הוא 'סיפור הצלחה'.

לו היית רק 'מדגדג', אלא גם 'מדקדק' בדבריו של מי שאתה מתקיף – היית שם לב שהזכרתי לא רק את הלימוד מהאבות והנביאים, שהוא חשוב מאד כשלעצמו – אלא גם את הלימוד מ'חז"ל וחכמי הדורות', שמהם ניתן ללמוד יותר את דרכי ההצלחה לקיים חיי קהילה יהודיים פורחים כשאתה לא בעמדה של כוח צבאי ומדיני. את זה ניתן ללמוד יותר מחכמי הדורות שהשכילו לקיים חיי קהילה ורוח פורחים גם בתקופות של חולשה מדינית.

'שם המשחק' בתקופת הגלות היה שלא הולכים 'ראש בראש' עם השליטים ונותנים להם לנהל את מדינתם ומלחמותיהם כפי רצונם וגחמותיהם. היהודים השתדלו להיות במצב שהם חיוניים לשליטים כגורם ניטרלי שאינו מתיימר להתחרות על השלטון, אך יכול לסייע לשליטים בקידום האינטרסים שלהם, ובתמורה נתנו השליטים ליהודים הגנה ואוטנומיה שאיפשרה להם לחיות ע"פ תורתם במידת האפשר ללא הפרעה חיצונית.

כאן היה הבדל בין ספרד בימי הביניים שבה יהודים היו מעורים יותר בתרבות הכללית של סביבתם, לבין יהודי אשכנז בימה"ב ובעת החדשה גם יהודי ארצות האיסלאם, שהיו מסוגרים יותר מהבחינה התרבותית.

התנהלות המפד"ל בארבעים שנות המדינה הראשונות, עד המהפך של 1977, היתה דומה במידה רבה ליהדות ספרד של ימי הביניים. מעורבות תרבותית גבוההבחברה הכללית אך ללא שאיפה להיות גורם קובע מבחינה מדינית. המפד"ל היתה שותפה זוטרה לקואליציות בשלטון מפא"י, ודאגה לקידום הצביון היהודי של המדינה, שבת בפרהסיה וכשרות ונישואין וגירושים כהלכה. עיקר דאגתה של המפד"ל היתה לקדם את החינוך הדתי והתורני כדי להצמיח דור של יהודים שומרי תורה ומצוות, הגאים ביהדותם ומשלובים בכל תחומי העשיה הכלליים.

עם המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון, ובהמשך הסכמי השלום שדיברו על נסיגות מיש"ע – הפך הציבור הדתי לאומי לציבור שרוצה לקבל חלק משמעותי בהתוויית הדרך המדינית בכיוון של יתר תקיפות בכיוון של שמירה על שלימות הארץ.

הגרע"י הגיע לפוליטיקה ב'תאונה היסטורית' בשנת 1984 עקב אי יכולתו להמשיך בתפקיד הראש"ל, כש במקביל קמה ש"ס ע"י ספרדים-חרדים שלא היו מרוצים מייצוגם ע"י אגו"י. מה שקרה לש"ס בהנהגת הגרע"י הוא שהיא תפסה את מקומה כשותף בקואליציות, נטול יומרה להנהגה מדינית וצבאית, אך בעל אג'נדה חזקה להקמתה וחיזוקה של מערכת חינוך תורנית ספרדית שתחזיר לעדות המזרח את תקופת הזוהר התורנית שלה.

שלא כמפד"ל, לא שאף הגרע"י להתערות בהשכלה ובתרבות הכללית, אך שלא כחרדים האשכנזים, נשאר הגרע"י נאמן למסורת של גדולי התורה מעדות המזרח, שהצליחו לשמור על זיקה חזקה גם עם הציבור המסורתי, שגם אם התרחק ברב ובמעט מדקדוק בשמירת מצוות – נשאר מחובר בגאווה למורשתו ולנושאיה.

הגרע"י הלך בעקבי חכמי הדורות, שאף שהיה להם חלק רציני בהנהגה הפוליטית -ראו את עיקר תפקידם בהרבצת תורה לעם ומתן מענה הלכתי לכל שואל, וכיוון שתורתו היתה עיקר – גם עשייתו הפוליטית צלחה בידו. אפשר להשוותו לאברהם שריבה וקיבץ פעלים לאמונה ולתורה, וכדרך אגב זכה להיות גם 'נשיא אלקים' הנכבד גם מבחינה מדינית.

בברכה, ש"צ

בפיסקה 5, שורה 1
… התנהלות המפד"ל בשלושים שנות המדינה הראשונות…