הערה‎

Rav Avraham,
I was very busy and not able to respond last week. I type much faster in English, so forgive me if I answer in English. I do not want to take up much of your time, so do not feel obligated to respond to this email.

Your response makes sense for the most part, but I still have difficulty with your explanation. If what is meant by "דין הוא שנגזור על עצמינו" that every individual should derive that for himself that one should not marry under those circumstances, there are several problems I see:

1. It is not consistent with the meaning cited previously, where the same words meant that בית דין should make the גזירה. In one case it refers to גזירת ב״ד and in the other case it refers to an individual's סברה (logical derivation). You will have to say that the term cited in one קטע means two related but different concepts.
2. If there is no גזירה but an obligation on each individual who realizes he should not get married, then for an individual who does not realize this – his logic does not dictate an איסור – there should be no איסור for him to marry. The whole obligation comes from a person's logic, and if he does not see the logic, there is no obligation. Then what does it mean by ״מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין״? He is not שוגג – he has no obligation! It seems stretched to say that if we would inform him, he would come to realize this on his own, but then would not be able to comply. Why should we inform him if he has no obligation to begin with? You will have to say that is exactly the meaning of מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, but it does not seem to be the plain meaning.
3. I do not understand the logic itself. Your explanation is a sort of existential reasoning: a person should realize that it is better not to live than to live without Torah and Mitzvot. And therefore he should not bring children into the world without Torah and Mitzvot. This seems to me to be against the broader pervasive "philosophy" of Judaism, as seen in many places. I will cite one: the famous story about חזקיהו when he was ill and did not want to have children (ברכות י). The conclusion of the Gemara is that we do not question the outcome of having children – we do our part and G-d will do his part.
4. Finally, I do not understand the המרדכי והחתם סופר according to your explanation. What was said at the time of the Romans was no longer true in their day. Even if there was pogroms, it was not the same as the time of the Romans where one could not practice judaism. So why should this still be applicable today? If you say there was a real גזירה then one can understand it. But if it is סברה it would no longer be applicable – the סברה no longer applies.

שלום.
1. אכן, בפשט הגמרא בשני המקרים בגמרא מדובר על גזירת חכמים. ואילו לפי הצעתי במקרה השני מדובר על סברא דאורייתא. זו בדיוק הסיבה מדוע רק דוחק מביא להצעה זו. אבל בלי הצעתי יש שם שימוש מופרך במונח "מוטב יהיו שוגגין". לכן אני טוען שהשימוש במונח גזירה באמת מופיע בשתי משמעויות שונות, וכנראה עורך הגמרא נגרר אחרי הלשון של המקרה הראשון. אגב גררא נקט גם בשני דין שנגזור על עצמנו כשבעצם הכוונה היא לכך ראוי לנהוג בדאורייתא.
2. איסור שיוצא מסברא הוא איסור לכל דבר. אם מישהו לא חושב כך אז הוא שוגג, אבל עדיין עובר איסור. כך למשל בברכת הנהנין לפני המזון שלמסקנת הגמרא בברכות זו סברא. נניח שלמישהו אין את הסברא אז הוא לא חייב לברך? הוא חייב אבל לא יברך כי הוא לא מבין שהוא חייב. סברא אינה עניין סובייקטיבי. כשיש מחלוקת על סברא אחד צודק והשני טועה. לכן אם מישהו לא יודע את הסברא עקרונית צריך להודיע לו אותה, אלא שהגמרא אומרת שכאן נקטו שמוטב יהיו שוגגין.
3. מעניין כי בדיוק כעת העליתי באתר שלי טור על המעשה של ישעיהו וחזקיהו. אני חושב שאין סתירה, שכן גם שם הסיבה שחזקיהו קיבל את נזיפתו של ישעיהו לא הייתה בגלל "בהדי כבשי דרחמנא", אלא בגל לשהוא תלה תקוות שאכן בנו יהיה צדיק (ראה שם בטור שלי). מעבר לזה, יש הבדל בין אדם פרטי לבין עם ישראל כולו. ועוד, אצל מנשה זו הייתה בחירה שלו עצמו להיות רשע ואז אולי ראוי להביאו כי אולי יבחר בטוב. אבל בסוף חזקת הבתים זהו אונס על ידי גויים.
ניתן להאריך בזה טובא, שכן דיברנו כבר בעבר על שני התירוצים ביומא לגבי חילול שבת לפיקוח נפש, שלכאורה חלוקים בשאלה האם החיים הם אמצעי למצוות או המצוות הן אמצעי לחיים. אבל לדעתי גם משם אין ראיה לנדון דידן. גם לשיטה שהמצוות הן אמצעי לחיים, הכוונה שהן האמצעי לחיות נכון. אבל בלי מצוות אולי באמת אין טעם לחיים כי הם לא חיים נכונים.
4. אכן דבריהם הם פורמליזם דחוק מאד, ובעצם מופרך לגמרי לדעתי. יתר על כן, לדעתי גם אם זו הייתה גזירה דרבנן כשהיא מתבטלת ברור שיש לחזור לקיום המצווה, ואפילו אין סנהדרין שיכולה לשנות את הדין. זהו קו"ח מדין 'חברי' שבו אני עוסק בפרק על שינוי תקנות (סוף החלק השישי). האם סביר שבגלל שאין סמכות לשנות את הגזירה יכלה עם ישראל מהעולם ותתבטל מצוות פרייה ורבייה?! לא סביר בעליל.