הערה
רב מיכאל
אני קורא הטרילוגיה (ומאוד נהנה ממנו), ויש לי כמה הערות. אבל רציתי לשאול על נושא ספציפי ב״מהלכים בין העמודים״, 143-144.
לגבי השאלה למה הגמרא בב״ב אומרת ״מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין״. אתה אומר ״ולכן אין בהולדת ילדים שום איסור״.
אבל אנחנו יודעים שיש הרבה מקראיים שאסור, או לפחות יש דיון אם מותר או אסור, להכניס עצמך לסיטואציה שיעבור איסור – אפילו אם עכשיו אתה מקיים מצוה! הדוגמה הקלאסית היא לגבי ברית מילה בשבת שנשפך המים החמים, ואם תעשה הברית תצטרך לחמם אותם בשבת. יש מחלוקת ידוע בין הבעל המאור והרמב״ן אם מותר לעשות הברית.
בנושא שלנו אם תתחתן ויוליד בן תצטרך לעבור על מצות עשה (שיש בו כרת). נכון שאין לאו כאן וגם לא בוודאות תוליד בן. וגם עכשיו עדיין לא חל עליך שום חיוב. מצד שני זה גם לא ברור שתקיים המצווה של פרו ורבו. ולפי הדעות שלא מקיים המצווה עד שיהיה לך בן ובת יכול להיות שתבטל העשה של מילה לפני שתקיים המצווה של פרו ורבו.
אפילו נגיד שאנחנו מגיעים למסקנה שמותר להתחתן, האם זה בלתי אפשרי שהגמרא בב״ב סוברת אחרת – שלפי הדין אסור להתחתן ולהכניס עצמך לסיטואציה שתבטל עשה שיש בו כרת? אבל אמרו ״מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין״.
שלום ד'.
תודה. אני שמח שדבריי מועילים.
אם מדובר על גזירה לא להוליד ילדים (לבטל פריה ורביה) בשעת גזירות שמד, אז כל עוד לא נגזרה הגזירה אין איסור והחובה לפרות ולרבות בעינה עומדת.
לשיטתך שמדובר באיסור כניסה לאונס למה צריך גזירה דרבנן שאוסרת לפרות ולרבות? זה אסור מעיקר הדין. הגמרא אומרת "דין הוא שנגזור על עצמנו", כלומר זו גזירה.
אגב, איסור כניסה לאונס הוא במחלוקת ראשונים (בסוגיית ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה ועוד). אבל כאן לדעתי המחלוקת לא שייכת כי יש מצווה לפרות ולרבות, ואם אח"כ לא אוכל למול זהו אונס גמור. כשהתורה אומרת לי שיש מצווה להיכנס למצב הזה אין בזה איסור. לדעתי במצב כזה לא נחלקו הראשונים, ולכו"ע יש מצווה לפרות ולרבות. לדוגמה, אם אני יודע שלא יהיה לי זמן לברך ברכת המזון או שיהיה לי אונס אחר שלא אוכל לברך, האם אני פטור ממצוות אכילת מצה בליל פסח? לא סביר.
יש להוסיף לכך שאולי תיוולד בת שאינה חייבת במילה, כך שזה רק ספק כניסה לאונס (לא הבנתי מדוע כתבת שלא בטוח שאקיים את המצווה. גם אם אני בדרך לקיים מצוות פו"ר זהו עוסק במצווה. יתר על כן, לדעתי בהבאת ילד אחד יש קיום של המצווה אלא שאיני נפטר ממנה עד שיהיו לי בן ובת. כמו מצוות צדקה כשנותן פרוטה, שזו ודאי מצווה אלא שעדיין נקבע בהלכה שלא יפחות משליש השקל בשנה). ועוד, גם אם המלכות גזרה כעת לא למול, מי יימר לך שלא אוכל למול אותו בעוד כמה שנים? או עשרות שנים? האם זה בסיס מספיק לפטור אותי מפו"ר? לא סביר לדעתי.
אמנם למסקנתי שם באמת נראה שהגמרא סוברת שיש איסור לפרות ולרבות מעיקר הדין ולא גזירה, אבל זה לא בגלל כניסה לאונס שלא מלים את הילדים, אלא בגלל שלא יוכלו לקיים מצוות בכלל. המילה היא סימפטום למצב הכללי. אם הבעיה הייתה רק מילה מאד לא סביר בעיניי שיאסרו לפרות ולרבות. במתו שלושה אחיו מחמת מילה אין חובה למול. לא שמעתי מעודי שבמצב כזה ההורים פטורים מפו"ר או אפילו ממצוות לשבת יצרה. לשיטתך אמור להיות שם איסור להביא את הילדים לעולם (כניסה לאונס).
Rav Avraham,
I was very busy and not able to respond last week. I type much faster in English, so forgive me if I answer in English. I do not want to take up much of your time, so do not feel obligated to respond to this email.
Your response makes sense for the most part, but I still have difficulty with your explanation. If what is meant by "דין הוא שנגזור על עצמינו" that every individual should derive that for himself that one should not marry under those circumstances, there are several problems I see:
1. It is not consistent with the meaning cited previously, where the same words meant that בית דין should make the גזירה. In one case it refers to גזירת ב״ד and in the other case it refers to an individual's סברה (logical derivation). You will have to say that the term cited in one קטע means two related but different concepts.
2. If there is no גזירה but an obligation on each individual who realizes he should not get married, then for an individual who does not realize this – his logic does not dictate an איסור – there should be no איסור for him to marry. The whole obligation comes from a person's logic, and if he does not see the logic, there is no obligation. Then what does it mean by ״מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין״? He is not שוגג – he has no obligation! It seems stretched to say that if we would inform him, he would come to realize this on his own, but then would not be able to comply. Why should we inform him if he has no obligation to begin with? You will have to say that is exactly the meaning of מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, but it does not seem to be the plain meaning.
3. I do not understand the logic itself. Your explanation is a sort of existential reasoning: a person should realize that it is better not to live than to live without Torah and Mitzvot. And therefore he should not bring children into the world without Torah and Mitzvot. This seems to me to be against the broader pervasive "philosophy" of Judaism, as seen in many places. I will cite one: the famous story about חזקיהו when he was ill and did not want to have children (ברכות י). The conclusion of the Gemara is that we do not question the outcome of having children – we do our part and G-d will do his part.
4. Finally, I do not understand the המרדכי והחתם סופר according to your explanation. What was said at the time of the Romans was no longer true in their day. Even if there was pogroms, it was not the same as the time of the Romans where one could not practice judaism. So why should this still be applicable today? If you say there was a real גזירה then one can understand it. But if it is סברה it would no longer be applicable – the סברה no longer applies.
שלום.
1. אכן, בפשט הגמרא בשני המקרים בגמרא מדובר על גזירת חכמים. ואילו לפי הצעתי במקרה השני מדובר על סברא דאורייתא. זו בדיוק הסיבה מדוע רק דוחק מביא להצעה זו. אבל בלי הצעתי יש שם שימוש מופרך במונח "מוטב יהיו שוגגין". לכן אני טוען שהשימוש במונח גזירה באמת מופיע בשתי משמעויות שונות, וכנראה עורך הגמרא נגרר אחרי הלשון של המקרה הראשון. אגב גררא נקט גם בשני דין שנגזור על עצמנו כשבעצם הכוונה היא לכך ראוי לנהוג בדאורייתא.
2. איסור שיוצא מסברא הוא איסור לכל דבר. אם מישהו לא חושב כך אז הוא שוגג, אבל עדיין עובר איסור. כך למשל בברכת הנהנין לפני המזון שלמסקנת הגמרא בברכות זו סברא. נניח שלמישהו אין את הסברא אז הוא לא חייב לברך? הוא חייב אבל לא יברך כי הוא לא מבין שהוא חייב. סברא אינה עניין סובייקטיבי. כשיש מחלוקת על סברא אחד צודק והשני טועה. לכן אם מישהו לא יודע את הסברא עקרונית צריך להודיע לו אותה, אלא שהגמרא אומרת שכאן נקטו שמוטב יהיו שוגגין.
3. מעניין כי בדיוק כעת העליתי באתר שלי טור על המעשה של ישעיהו וחזקיהו. אני חושב שאין סתירה, שכן גם שם הסיבה שחזקיהו קיבל את נזיפתו של ישעיהו לא הייתה בגלל "בהדי כבשי דרחמנא", אלא בגל לשהוא תלה תקוות שאכן בנו יהיה צדיק (ראה שם בטור שלי). מעבר לזה, יש הבדל בין אדם פרטי לבין עם ישראל כולו. ועוד, אצל מנשה זו הייתה בחירה שלו עצמו להיות רשע ואז אולי ראוי להביאו כי אולי יבחר בטוב. אבל בסוף חזקת הבתים זהו אונס על ידי גויים.
ניתן להאריך בזה טובא, שכן דיברנו כבר בעבר על שני התירוצים ביומא לגבי חילול שבת לפיקוח נפש, שלכאורה חלוקים בשאלה האם החיים הם אמצעי למצוות או המצוות הן אמצעי לחיים. אבל לדעתי גם משם אין ראיה לנדון דידן. גם לשיטה שהמצוות הן אמצעי לחיים, הכוונה שהן האמצעי לחיות נכון. אבל בלי מצוות אולי באמת אין טעם לחיים כי הם לא חיים נכונים.
4. אכן דבריהם הם פורמליזם דחוק מאד, ובעצם מופרך לגמרי לדעתי. יתר על כן, לדעתי גם אם זו הייתה גזירה דרבנן כשהיא מתבטלת ברור שיש לחזור לקיום המצווה, ואפילו אין סנהדרין שיכולה לשנות את הדין. זהו קו"ח מדין 'חברי' שבו אני עוסק בפרק על שינוי תקנות (סוף החלק השישי). האם סביר שבגלל שאין סמכות לשנות את הגזירה יכלה עם ישראל מהעולם ותתבטל מצוות פרייה ורבייה?! לא סביר בעליל.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer