הרגל

אם הבנתי נכונה את דבריך אתה למעשה אומר שלאחר ג פעמים אנו יודעים שאנו צריכים להתייחס לדבר בצורה מסוימת. השאלה האם זה סימן או סיבה זה השלב השני בו אנו מסבירים מדוע להתייחס ככה למציאות ואנו בוחרים את הסיפור היותר סביר בעינינו – בשור המועד לחלק מן הראשונים זה סיבה ואילו באישה קטנית זה סימן. אמנם לפי הסבר זה יש מקום לפקפק בדברי האחרונים במחלוקת המהרם ורפ – לפי הסבר זה ייתכן שגם בשור המועד עצמו פעמים שננקוט שהסיפור הסביר הוא סימן ופעמים שננקוט שהסיפור הסביר זה סיבה., למשל אם רבנו פרץ סובר דקירוב נגיחות עדיף רק אם מדובר בסימן, אזי ייתכן שלמרות שבריחוק נגיחות שם יש לנו שני אופציות (גם סימן וגם סיבה) הוא ינקוט שמדובר בהרגל, בקירוב שם יש רק אופציה אחת (סימן) הוא יבחר בה עמ לפרש את המציאות. אם כך לא ניתן לומר שרבי יהודה מקבל את הקו של רמ, אלא שסובר ששור המועד זה סיבה, מאחר שאין זוהי מחלוקת קוטבית וזהו רק שלב ב בו אנו בוחרים את הפרשנות היותר סבירה לאירוע וכאן האופציה היחידה היא סימן ואכ במה נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אליבא דרבנו פרץ?

אכן. לא רק שיש לפקפק בדברי האחרונים, אלא כפי שהראיתי הם בכלל הופכים את השיטות גם לשיטתם.
המחלוקת של ר"מ ורבי יהודה היא כנראה בשאלה שנוגעת לשור מועד ולא בחזקת ג"פ. למשל: האם צריך חזקה של ג ימי נגיחה או של ג נגיחות. אגב, ייתכן שאחד מהם סובר שחזקת ג"פ היא רק סימן או רק סיבה (ואז חולק על הסוגיות שקושרות את המקרים השונים זה לזה), אבל אני טוען שזו לא נקודת המחלוקת ביניהם.

מה ההיגיון בדעת רבי יהודה ללכת אחר ימי נגיחה ולא אחר הנגיחות?

זה ההיגיון הרגיל של חזקת ג פעמים. אם נגח בשלושה ימים ייגח גם בשאר הימים.