ויכוח

שלום וברכה! היה לי בשבת ויכוח עם חברותא שלי. הוא אמר סברה שלדעתי לא הגיונית בעליל, אך לא הצלחתי לשים את האצבע על הנקודה הבעייתית. אשמח אם תוכל לעזור לי בכך. 
דנו בסוגיא האם סימן בינוני יועיל לאיסורי דרבנן ובעצם התחלנו לדון בשאלה האם רף ההוכחה הנדרש באיסורי דרבנן אכן יותר נמוך מאיסורי דאורייתא. הוא רצה לבאר שהסיבה לכך שהרף יותר נמוך איננה קשורה בהכרח לכך שאיסורי דרבנן קלים יותר, אלא לכך שיש שוני מהותי בינם לבין דיני תורה – הם איסורי גברא. הוא רצה לומר שניתן להסביר שאיסורי גברא לא רק אוסרים את הפעולה על האדם, וזה רק תוצאה משנית של התקנה. איסורי גברא עיקרם ציווי על האדם להתייחס תודעתית אל החפצא של המעשה כאסור (רעל), והנגזר מזה שאסור לאדם בפועל גם לעשות את המעשה, מאחר שאם עושה את זה מוכח שמבחינה תודעתית הוא לא מתייחס לזה כרעל. 
הוא טען שהרווח בזה הוא שאיסורי חכמים מלכתחילה תוכננו רק למצבים בהם אדם יכול לשלוט בתודעתו ולהתייחס למעשה כמעשה אסור, אבל במצבים בהם אדם לא יהיה מסוגל להרגיש ככה חכמים לא תיקנו את תקנתם. 
הוא הסביר שהמוח שלנו עובד בצורה שאיננה זהה לצורת החשיבה הסטטיסטית (עיין ספריו של דניאל כהנמן), ולכן ברגע שאדם רואה סימן בינוני אז גם אם מבחינה סטטיסטית זה לא סימן מספיק טוב, מבחינת המוח של האדם הספק נפשט והוא כבר לא מסוגל באמת להתייחס לספק כאל ספק – זאת תהיה העמדת פנים מבחינתו. 
לכן רף ההוכחות באיסורי דרבנן הרבה יותר נמוך כי באיסורי תורה שהם איסורי חפצא אנחנו עוד מחפשים את האמת האובייקטיבית, אך באיסורי דרבנן התנאי הוא שהאדם יוכל באמת לפתח מצב תודעתי של איסור ולכן….
הוא רצה להסביר עפ"י זה מדוע ספק דרבנן מותר למרות שמדובר באיסור דאורייתא לפי הרמב"ם עפ"י העיקרון הנ"ל.
נשמע לי כמו יותר מדי סלטות באוויר – מה אתה חושב?