חצי פסוק בראש השנה…?

נראה שלפני כן מביאים את הפסוק בשלמות והלך בסערות תימן..
כך שזה ממש ההמשך של הפסוק אחריו ה' צבאות יגן עליהם ולא סתם שימוש בניה הפסוק ?

בעיניי אחד הפסוקים הכי ברוטליים בתנ"ך. בימים הנוראים צריך להתאמץ בתפילה להדוף את הדימוי מהראש כי זה לא מתחבר לניגון המתחנן. במליצות ידוע שהיו שהשתמשו גם במנותק מהדימוי המקורי (כגון "והרב פלוני הקשה עצמו לדעת", "אין עתי איתי להשתעשע בדברי קודשו אולם אהבה דוחקת את הבשר" וכהנה אילוסטרציות. יש גם בגמרא "וייקץ כישן הפיגול" שהפסוק במקורו על הקב"ה. וכידוע)

בס"ד ראש חודש סיון תשפ"ב

לפל"ח – שלום רב,

מבחינת איזכור כאחד מפסוקי ה'שופרות' די בפסוק הראשון: 'וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן' (זכריה ט,יד). בפסוק טו לא נזכרת תקיעת שופר.

ברם, הואיל ותקיעת שופר זו היא של פורענות לגויים (כמבואר בגמ' ראש השנה לב,ב) – מוסיפים דרך תפילה, כמנהג הספרדים (הנזכר כבר ב'אבודרהם'): 'ה' צ-באות יגן עליהם, ה' צ-באות יגן עליכם, ה' צ-באות יגן עלינו', וכנוסח אשכנז: 'ה' צ-באות יגל עליהם, כן תגן על עמך ישראל בשלומך', ובכך מבקשים אנחנו מבורא העולם שעם ישראל יינצל מהפורענויות שתבואנה על הגויים.

וכך בסדר 'קידוש לבנה' , אחרי שאומרים על אויבי ישראל 'תפול עליהם אימתה ופחד בדול זרועך ידמו כאבן' – אנחנו מבקשים להחריג את עם ישראל בכלל, ואת הקהל בפרט, בבקשנו 'שלום עליכם, עליכם שלום'.

בברכה, חסדאי שרגא פייבש ליכטמן

וראה עוד בתשובת הרב בועז שלום, 'מדוע אנו מוסיפים בפסוקי שופרות במוסף ר"ה – ה' צ-באות יגן עליכם וכו" (באתר 'טעמו וראו'), ובתשובת הרב יובל שרלו לשאלה 'פירוש הפסוק: וה' עליהם יראה וכו",(באתר 'מורשת').,

הזכרת לי דברים שנדב שנרב הראה לי פעם בהסכמה לספר (איני זוכר איזה): להאי גברא רבה, מברכתא חביטא ליה…

(כשהשתמשת במליצה הזאת באחד מהטורים לפורים חשבתי שהתכוונת לרמוז לעניין הזה)

בס"ד א' בסיון פ"ב

לט"ג – שלום רב,

המליצות ההופכות בשנינות קללה לברכה וביטוי שלילי לחיוב ולשבח – נפוצות מאד אצל חכמי הספרדים.למשל בהסכמת חכמי ליוורנו ל'תוספות רבנו פרץ למס' בבא קמא', הם פותחים: מה נכבד היום, כהיגלות נגלות, גילוי אריו"ת, המגלים פנים בתורה של"ו – כהלכה!'

יש כאן המשך לברכות שבירכו 'אנשים של צורה' את בנו של רשב"י: 'יהי רצון שתזרי ולא תקצור, תוציא ולא תכניס, תכניס ולא תוציא ויתבלבל שולחנך', שכוונתם היתה:שלא ימותו ילדיו בחייו ולא יהיה פירוד אצל בניו ובנותיו שיינשאו, ושנכדיו הרבים יעשו בשולחנו 'בלאגן' תמידי'.

אחת החידות היא שמצאנו דרך זו גם בפיוט שבזמירות השבת 'שמרו שבתותי למען תינקו ושבעתם" הנפוץ דווקא בסידורי האשכנזים, שם מופיע 'אשה אל אחותה [במובן 'חלה אל אחותה' חשפ"ל] לצרור, לגלות על יום שמחתי', ו'מהרו את המנ"ה לעשות את דבר אסת"ר'. אולי משום כך שיער ד"ר יעקב רוטשילד שהמחבר הוא רבי שלמה אבן גבירול?

גם בין ה'ייקים' נפוצה הברכה השנונה: 'ואכלת בשר בניך ובשר בנותיך', שבניך ובנותיך יהיו שומרי מצוות נאמנים ולכן תוכל לאכול בשר בביתם' 🙂

ויהי רצון שיקיפוך כעכנאי, ברכות עד בלי די,
כברכת חסדאי שרגא פייבש נ"י, לבית ליכטמן (על שם כתנותיי)

ייתכן שהוספת 'ה' צבאות יגן עליהם' נעשתנ גם עדי לסיים את פסוקי השופרות בדבר טוב, וכדי שלא לסיים באמצע פסוק – הפכו את האיזכורק ל'איזכור בדרך תפילה' (וכפי שביארתי לעיל).

בברכה, חשפ"ל

חשפ"ל, נאה.
אבל לייחס את שימרו שבתותיי לאבן גבירול רק בגלל השיבוצים (והאקרוסטיכון) נשמע מפוקפק. להוכיח אי אפשר אבל תחושתי היא שההפרש גדול עצום ורב, ולא רק בגלל המשקל החסר. לא כל פנקס חידושים על ברכות דף ב עמוד א שמוצאים בגניזה אפשר לייחס לרשב"א.
קשה לקצוב את התחושה במילים אבל הנה נקודה אופיינית למשל. אני אסתכן להגיד הכללה שאצל רשב"ג שיבוצים חשובים נושאים את האווירה של המקום ממנו באו. כשהוא מקונן על עצמו 'וטרם בוא צרי גלעד וימות אנוש נכאב אשר נפשו נגופה' הוא נוטל מהפסוקים הנוגים בירמיה הצרי אין בגלעד וכו' כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי. כשהוא מייחל לתומך 'לוּ יש מנחם מרחם עלי ויאחז ימיני' הוא לוקח מפסוקי התמיכה הגדולים בתהלים "ואני תמיד עימך אחזת ביד ימיני בעצתך תנחני ואחר כבוד תיקחני". כשהוא מתאר אחד שמת שלא בכבוד הוא מתאר 'ימות מטוען בחרבות ובחרוצות אשר באש בעורות' ולקח את זה מפסוקי הבוז והלעג בישעיה על מלך בבל "ואתה הושלכת מקברך כנצר נתעב, לבוש הרוגים מטועני חרב, יורדי אל אבני בור כפגר מובס". וכהנה רבים רבים. מי שמכיר את הפסוקים מקבל משב רוח של כל האווירה משם כי השיבוץ קלט את הריח ומעביר אותו בבישום עדין וזה תבלין מיוחד שהמשורר מוסיף. ואילו השיבוצים של שימרו שבתותיי הם אמנם הברקה מליצית אבל חוץ מזה טעם אין בהם והם גם משתלבים די בדוחק.
מובן שיש גם שיבוצים סתמיים והם רבים, ויש גם משהו שאני קורא לו "שיבוצים עקורים", שבהם רשב"ג מעביר מאווירה אחת לאווירה אחרת בתכלית. למשל בקינה המפוארת שלו על יקותיאל הוא משבח אותו בין היתר 'היה יקותיאל כמלך בגדוד, אל אהלו המחנות צפרו. שם נקבצו דיות ושמה קיננו, כל ציפורי כנף ושם דגרו', כלומר כולם נאספו אל יקותיאל הגדול. אבל המקור להיקבצות דיות הוא בתיאור החורבן באדום "ועלתה ארמנותיה סירים, קימוש וחוח במבצריה וכו' אך שם נקבצו דיות אישה רעותה" כלומר מתאר מקום חרב ושומם ולכן הציפורים יהלכו בו. וכאן 'משום מה' רשב"ג לא לקח חומר לשיבוץ מהארז הגדול ביחזקאל שבסעיפותיו קיננו כל עוף השמים ובצילו ישבו גוים רבים, או מהאילן הגדול בחלום נבוכדנצר תחותוהי תטלל חיות ברא ובענפוהי ידורון ציפורי שמיא. או כשהוא משבח לפלוני תלמיד חכם בחכמתו ומתאר 'והתיר נאסרים ואסף נפזרים והוריד כבירים ופתח נסגרים', המקור להורדת כבירים היא בדברי השחץ האכזריים המיוחסים למלך אשור "בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שוסתי ואוריד כביר יושבים, ותמצא כקן ידי לחיל העמים וכאסוף ביצים עזובות כל הארץ אני אספתי ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף". בנערותי אספתי כמה וכמה כאלה ואת רובם נשא הרוח ואיני יודע אם חוקרי הפיוט עסקו בנקודה הזאת.
[ופעמים שגם בשיבוציו הוא נותן הרגש חדש בפסוקים. כאן אין מקום להאריך אבל ראה לדוגמה בשיר בחר מהחלי מבחר שביסו בבית על ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ויש עוד]

בס"ד א' בסיון פ"ב

לט"ג – שלום רב,

גם לענ"ד לא נראה ש'שמרו שבתותי' נתחבר ע"י רשב"ג. היעדר המשקל אינו ראיה כי בשירת הקודש לא הקפידו משוררי ספרד על משקל היתדות והתנועות ('דרור יקרא' השקול של דונש בן לברט הוא היוצא מהכלל). אבל המליצה המהפכת – מתקשרת אצלי יותר עם הסכנון הרבני המאוחר.

לפתרון שאלת זמן ומקום חיבורו של 'שמרו שבתותי' יכול לסייע 'אוצר השירה והפיוט' של פרופ' ישראל דוידזון ז"ל (הניתן להשגה במהדורה אלקטרונית באתר 'מכון שוקן'). הוא מציין לגבי כל פיוט את המקורות הקדומים שבהם הוא מופיע, ויש אינדיקציה שמקום וזמן תפוצתו – יכולים ללמד משהו על מקום וזמן חיבורו.

לגבי הדיון המאלף שלך על דרכי השיבוץ בשירת רבי שלמה אבן גבירול – יכול לסייע בידך ספרו של זאב ברויאר, 'שירת הקודש של רבי שלמה אבן גבירול – תוכן וצורה', שמהדורה אלקטרונית שלו ניתנת לרכישה באתר 'הוצאת מגנס'.

בברכת חודש מרנין, צתח קרשקש הבדרשי

ב'פורם אוצר החכמה' יש דיון על ביאור 'אישה אל אחותה לצרור לגלות על יום שמחתי'. יש שפירש דקאי על 'ונתתי את ברכתי' שלפניו, לצרור ולהוסיף ברכה אל ברכה. ויש שפירש דקאי על 'בגדי שש עם שני' שהנשים מתחרות זו בזו מי תךבש בגד נאה יותר. והגרי"ג אדלשטיין ביאר איפכא שהנשים נאספות והולכות יחד לקנות להן בגדים נאים לשבת.

ולענ"ד כפי שהצעתי לעיל, 'אשה אל אחותה' היינו 'חלה אל אחותה לצרור' ללחם משנה, המסמל את הברכה היתירה שיש ביום השבת.

עתה עלה בדעתי כיוון נוסף: 'לצרור חלה אל חלה' כדי שיהיה שיעור להפרשת חלה, כמנהג הידוע לאפות כשיעור חלה כדי לזכות כל ערב שבת כמצוות הפרשת חלה.

בברכה, עוזיאל בדרשי בית-הלחמי

תודה על ההצעה לספר על צורה ותוכן אצל רשב"ג, פיתיתני ואפת קניתי את הספר ואקבע עליו מועד כשיזדמן בתקופה הקרובה. [כבר הרבה שנים לא קראתי ספרי חוקרים על שירת ספרד. הספרים האלה יבשושיים לי בצורה מוגזמת, הניתוחים מצליחים והשיר מת. אבל אולי באמת הגיע הזמן לתת לעצמי עוד צ'אנס איתם]. מ"מ לפי תוכן העניינים אני רואה שהספר עוסק במבנה השיר והחריזה ולא בשיבוצים.

בשימרו שבתותיי לי נראה בפשוטו שאישה אל אחותה לצרור הולך ככלל על כל האנשים שבשבת נחים ומתאספים ביחד ולא כל אחד הולך לעבודתו. כמו שהיריעות במשכן נקראות חוברות אישה אל אחותה כך נקראים גם האנשים. [ועוד יש לפרש צרור במשמעות של צרור הכסף לקח בידו, כי ונתתי את ברכתי בשמיטה באמת עוסק בברכה כלכלית, וביציאת מצרים שאלו אישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות. אז אולי הכוונה אישה אל אחותה תנהג נדיבות בצרור הכסף להעניק שאפילו עני בישראל נותנים לו מזון שלוש סעודות, כדי לגלות שזהו יום שמחתי ויתענגו בו כולם].

לגבי מליצה מהפכת, פעם שמעתי מר"מ מאזוז שהשיבוצים בסוף הבתים באזהרות של הקדמון ר' יצחק בר ראובן בתקופת רשב"ג בערך הם יפים במיוחד. כשעוסק במים מגולים ובשר שנתעלם מן העין אומר כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. בדין שצרת ערווה מותרת לשוק ואסורה בייבום היא נעשית כאומרת לחתן מהשוק אל תרחק ממני כי צרה קרובה כי אין עוזר. ויש שם עוד כמה וכמה שיבוצים מחוכמים אף שאינם רבים, כאשר יעו"ש.

ובס"ד א' בסיון פ"ב

הואיל וכאן התחיך הדיון בשאלה על תפילת ראש השנה – נוכל 'לסכור את המעגל' בפיוטו של ריה"ל לר"ה 'י-ה שמך ארוממך', שבו הוא אומר 'חקור פעליו, רק אליו, אל תשלח את ידרך, כי תדרוש בסוף ובראש, ובמופלה ובמכוסמ'.

וכידוע הזדעזע הגאון רבי יוסף חיים, ריש גלותא דבבל, מנקיטת הביטוי 'אל תשלח את ידך' כלפי הקב"ה, והנהיג לומר: 'חקור פועלו, אך גודלו, תשים נגד עינך, אל תדרוש, בסוף ובראש, ובמופלה ובמכוסה'.

בברכה, אלעזר אחיקר הבדר"שי

ואם הזכרנו את הרי"ח הטוב ויבלחט"א הרב נאמ"ן ס"ט – נזכיר שבפיוט 'בר יוחאי' גורס הרי"ח 'השקפת לכבודו פנימה', בעוד הר"מ מאזוז גורס 'לכבודה פנימה' ככתוב בתהלים מה: 'כל כבודה בת פלך פנימה'.

לפני שנים ביקשני הגר"מ מאזוז לצלם לו את הדפוס הראשון שבו נדפס השיר 'בר יוחאי' הנמצא בספרייתו של פרופ' מאיר בניהו ז"ל, וכבקשתו עשיתי, ואכן בדפוס הראשון כתוב: 'השקפת לכבודה פנימה'. עוד שינוי חשוב בדפוס הראשון, ששם ככתוב 'את כרוב ממשח זיו דורך', שהוא מתאים יותר גם ע"פ הלשון מאשר 'את כרוב ממשח זיו אורך' ומאז אני שר כנוסח הדה"ר 'זיו דורך'.

עוד שתי הצעות תיקון שלי בזמירות השבת:

א. ב'אגדלך אלקי כל נשמה' לראב"ע, צריך להיות לע"ד ע"פ המשקל: 'היוכל איש חקור סוד א-ל יצרו' (שווא תחת היו"ד).

ב. ב'כל מקדש שביעי' הצעתי: 'קדושים יירשוה ויקדשוה, במאמר אשר כל עשה', ושיעורו 'במאמר הבורא אשר כל עשה'. הרי לא מצאנו שום אמירה: 'כל אשר עשה'.

בברכה, אאה"ב

ב.

לא הכרתי כל הנ"ל ייש"כ. באגדלך דומני שזה תיקון ידוע.

ואולם יש כאן נקודה מעניינת לגבי הגהות, והתעוררתי לה מהספר של רמי ריינר על רבינו תם (עמודים 184-185) וכך דבריו שם. תוספות בחגיגה יג מביאים שיש מגיהים בפיוט של הקליר ע"פ המסקנה בבבלי, ותשובתם היא מדברי רבינו תם (בספר הישר) שאמר שאין להגיה כי הירושלמי חולק בזה והקליר אחז בשיטת הירושלמי. [וריינר כדרכו מטה את הדברים למשחקי כוחות והתנהגויות חריגות "בניגוד להעדפתו השיטתית את הבבלי בעת מחלוקת וסתירה עם הירושלמי, העדיף כאן רבינו תם את מסורת הירושלמי על פני זו של הבבלי, עד שנדמה שרק זכותו של הקליר והערכת רבינו תם כלפיו הן שעמדו לתלמוד הירושלמי". עד כאן לשונו].

נשאלת השאלה מה השיב רבינו תם בנוגע לעניין, ומה זה מעניין אם הקליר אחז כירושלמי או לא, מי ששר את השיר צריך לומר את מה שנכון בעיניו. אמנם הפייטן יסד את דבריו על פי הירושלמי אבל מעתה תיבות הפיוט מסורות לנו כאדם העושה בתוך שלו. נראה לי שמובע כאן עיקרון (כמעט מוסרי) מעניין שהיצירה תישאר כמות שהיא והרשות ביד אדם רק ליטלה כולה או להניחה בקרן זווית, אך לא להתאים אותו לדעתו. זה מין רוח של כבוד ליצירת היוצר. ולכן אחרי שר"ת ביסס את הנוסח המקורי שוב אין לדעתו מקום להגהה. אין קשר לרעיון של העדפת מסורת הירושלמי בזכותו של אלהא דהקליר עננו אלא שבשיר של הקליר צריך לשיר כמו שיצא מיד הקליר או לשומטו כולו. הגהות קלות ידוע שעשו (כמו ב'אלהי אל תדינני כמעלי' שכתוב 'שעני נא רצני אל אמונה' ואומרים שהראב"ע הגיה "שעה לי נא רצני אל אמונה". כי פועל שעה נקשר עם אות ל'. דומני שזה מופיע במחזור איש מצליח).

הרב מיכי, אם במקרה שוטטו עיניך כאן, תוכל לומר מה דעתך לגבי השאלה הסמי מוסרית הזו (שיר שאחז בשיטה מסוימת האם יאה להתאים אותו ואז לשיר שיר מותאם או לא)?

איני רואה שום בעיה. תשיר לך מה שברצונך לשיר. כמובן אינך יכול לפרסם את השיר בשמך, אבל אפילו לפרסם את השיר עם תיקונים ולציין מהם תיקוניך לא נראה לי בעייתי.

הממ. אז אולי ריינר כן צדק בפרשנות שלו. [רק הבהרה. מובן שהעסק הוא כששרים בציבור שיר שמיוחס לפלוני, ובו מכניסים כל מיני שינויים קטנים כדי להתאים לשיטתו הנוכחית של הציבור, ואף לא כולם יודעים על ההגהה. לא מדובר על מי ששר לעצמו במקלחת. חשבתי שזה מובן שזה הנושא. אם התכוונת לשירה במקלחת או עם חברים אז ההמשך מיותר].

הנה לשון תוספות בחגיגה יג שמביא ריינר (ובספר הישר רואים שהתוכן מגיע מרבינו תם):
יש מגיהין בקדושתא שיסד הקליר וחיות אשר הנה מרובעות לכסא וכו' ומוחקים הו"ו וכו'. ומיהו בחנם מחקוהו שיסד דבריו ע"פ הירושלמי וכו' וכן היה דרכו שבכמה מקומות היה מניח שיטת הש"ס שלנו כדי לאחוז שיטת הש"ס ירושלמי שהוא היה תנא והוא היה ר"א ברבי שמעון וכו'.

לא הגיהו את הקליר כי מצאו שכנראה זו הייתה שיטתו כלומר זה הנוסח המקורי. מה אכפת להם מהנוסח המקורי?

כי אם שרים ולא פוסקים הלכה, והשיר אינו טעות אלא רק הולך בשיטה אחרת, אז הוא לא רואה סיבה למחוק ולשנות.

בשלב הבא אפשר למחוק את הירושלמי כי הוא לא הולך כבבלי. הטקסט נותר כפי שהוא, ואתה תשתמש בו כפי הבנתך. זו לא שאלה מוסרית אלא פרקטית. אין סיבה לשנות.

מה ההבדל בין שיטה אחרת לבין טעות. אם הקליר היה ראשון וסתם היה טועה בהבנת הגמרא ולכן כתב מה שכתב אז תוספות היו מגיהים כדי שהציבור לא יזמר דברים שנחשבים לא נכונים. ואם רבינו תם עצמו היה מחבר פיוט אז היה מחבר בהתאם לבבלי. אז למה שלא יחבר עכשיו פיוט חדש בהשראת הקדושתא של הקליר עם הבדל זעיר של אות ו'. (הטקסט מוזמן להישאר בבית עקד הספרים. מדובר על השאלה מה הציבור יאמר)

שיחבר, רק אין צורך בזה. טוב, פלפלנו בזה טובא.