יאוש
שלום וברכה!
מקור נוסף לדין זה מצינו בירושלמי (ב"מ פרק ב' ה"א):
"מניין לייאוש בעלין מן התורה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק [דברים כב ג] כן תעשה לחמורו וגו' את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריז יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם"
הירושלמי הגדיר את החפץ ממנו התייאשו הבעלים כאבודה ממנו ומכל אדם, ולכאורה הדבר צ"ב כיצד ניתן להגדיר את החפץ כאבוד מכל אדם, והלא סתם אבידה, אף אם היא אבודה מבעליה, ניתנת להימצא ע"י בני אדם, למעט זוטו של ים, ואם כך מדוע הירושלמי מגדירה כאבודה מכל אדם?
1 Answers
אני רואה שתי אפשרויות:
- לומדים מכאן שזוטו של ים אינו חייב להכריז. מדוע? בגלל שהתייאש. אם כן, בכל מצב של ייאוש, גם אם סתם התייאש הבעלים, הוא לא חייב להכריז.
- אולי המילה "אינו" מתייחסת לכל מה שאחריה ולא שוללת רק את "אבוד לו". כלומר יש לקרוא את זה כך: חייבים להכריז על מה שאבוד לו ומצוי לך. כל דבר אחר (כלומר כל שאינו "אבוד לו ומצוי לך") לא חייבים להכריז. ומכאן בפרט שגם בזוטו של ים אינו חייב להכריז.
בהקשר לנכתב שדין זוטו של ים מכח דין היאוש הוא דבר זה אינו מוחלט בסוגית הגמ'
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer