יחס לנוצרים מול יחס לנצרות

שלום הרב,
 
עלתה סברה (ע"י ד"ר חגי משגב), שהיחס של התורה וההלכה לדתות אחרות אינו נגזר רק משיקולים תיאולוגיים, כמו מי עובד ע"ז ומי לא, אלא גם משיקולים מוסריים. כתנא דמסייע הביא את דברי המאירי המפורסמים, שגם אתה הבאת בכמה הזדמנויות. בנוסף, הוא הצביע על כך שהתורה עצמה הביאה שיקולים מוסריים כאלה, למשל "כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם".
 
האם לדעתך יש ממש בטענה הזאת? כלומר: האם העובדה שהנוצרים מגודרים בנימוסים, צריכה לגרור יחס שונה לא רק לנוצרי יחיד (כמו השבת אבדתו או הצלתו בשבת), אלא גם לנצרות עצמה (כמו ביקור בכנסיות או קולות בסתם יינם)? מצד אחד זה נשמע חסר היגיון, כי גם אם האדם עצמו חיובי, הסכנה של קרבה לע"ז עדיין קיימת ואפילו גדלה. מצד שני, אם התורה עצמה מביאה את הטעם הזה, אולי ניתן לדרוש אותו כדברי הרא"ש, ולחלק בין ע"ז שמביאה להידרדרות מוסרית לבין כזו שלא. כמובן, לא מצד עבודתה חלילה, אלא מצד היחס אליה.