כופר ממסקנה שכלית

שו”תכופר ממסקנה שכלית
ישי שאל לפני 2 שבועות

אהלן,
ראיתי שאתה כותב שאם מישהו טועה בגלל מסקנה שכלית אז הוא נחשב אנוס. אני זוכר שראיתי את זה אצל אחד מהנו”כ של הרמב”ם, רק אני לא זוכר איפה. האם אתה זוכר אולי איפה זה נמצא?
אני יודע שאתה תגיד שזה פשוט מסברא ולא צריך מקור בשביל זה, אבל אני רוצה כרגע את המקור.

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 שבועות

יש תשובת הרדב”ז ח”ד א’ רנח על מי שטועה בעיונו שהוא אנוס בדעות.
כעת מצאתי כאן עוד מקורות: https://www.sefaria.org.il/sheets/294367?lang=he

ישי הגיב לפני 2 שבועות

תודה רבה

מנחם הגיב לפני 2 שבועות

תמיד שלמדתי את הסוגיא הזאת חשבתי כמו האברבנאל שהרב הביא בין המקורות, ולכאורה זה פשוט. למשל אם עובדים על מישהו שהמטרה בחיים זה לאכול קרקר עם יין אז הוא נדפק. אולי זה לא אשמתו שרימו אותו אבל בסוף הוא משקיע כל החיים בדברים חסרי משמעות(או עושה פשעים). ואם אדם הכניס את ידו לאש בלי כוונה הוא יכבה אע”פ שאין עוול בכפו.
כל מה שהראב”ד חולק זה על טעות בהבנת פשטי הכתובים שלדעת הראב”ד הוא לא מין ויקבל עוה”ב והרמב”ם חושב שזה חמור להיקרא מין(לכן הביא את זה בפרק ההוא במורה) אבל אדם שטועה לגמרי ולא מאמין בתורה גם הראב”ד הסכים שהוא מין וזה לא רלוונטי אם הוא אשם.
כמובן שהרב יטען שאז הקב”ה לא מוסרי אבל הרי לפי הרמב”ם כרת זה חוסר קיום ולאו דווקא שכר כך שאין כ”כ קושיא(ופירוש הרמב”ן בדבריו דחוק). חוץ מזה שבאותה מידה אפשר לטעון שזה לא מוסרי שאדם יכבה באש במקרה למעלה.
למה הרב לא מקבל את זה?
תודה רבה!!

mikyab צוות הגיב לפני 2 שבועות

לא עברתי על המקורות ולכן איני יודע לומר את דעתי עליהם. בקצרה אומר שלדעתי אין עונש על מה שקורה באונס. ברור שאם אדם לא מאמין אז הוא לא מאמין וכמובן גם לא יקבל שכר על כך. אונסא לאו כמאן דעבד.

פ.ג הגיב לפני שבוע 1

לפי הרמב”ם הקיום הוא לא אוטומטי. השכל הוא רק פוטנציאל להשגת המושכלות ולקיום לאחר מות הגוף. בהשגה הוא משיג קיום השכל ולא שהוא פוגע בנפשו בגלל שכפר פתאום.
כלומר ידיעת האמת היא המפתח להשארות השכל.
דבריו מבוססים על פרשנות לדברי אלכסנדר מאפרודיסיאס שהם בעצמם פרשנות לדברי אריסטו בעל הנפש (de anima). קיום כזה מאוד מעורפל.
לכן אדם שלא השיג את המושכלות, כלומר אמיתות, זה לא תלוי בהאם טעה או לא עסק בזה מלכתחילה.

יש גם גישות אפלטוניות שגם שם אין משמעות האם טעה או לא. כמו בחיבורו פאידון (phaedo) ששם מוזכר שאדם שחי לפי רצונות הגוף ששואף להנאות נשמתו שואפת לחזור לעולם ולא להפרד מהגוף ולכן תתגלגל שוב ולא תגיע אל מקומה.

כדי להבין למה סברו כך יש להבין לעומק את השיטות הפילוסופיות שמהן הושפעו. גישות אלו הרבה פחות מקובלות כיום. גם בקרב הדתות האחרות שגם הושפעו מהן. אם כי נשארו שרידים שלהן פה ושם (גם בקרב הוגים חילונים).

לפי הגישה הקלאסית שאדם נשפט בהחלט יש מקום לבדוק האם התכחש או מרד או שבאמת טעה ואז הוא אנוס.

מנחם הגיב לפני שבוע 1

מעניין, אבל אינני חושב שזה קשור בדווקא לשיטה הפילוסופית שעליה התבסס הרמב”ם אלא לתפיסה הפשוטה שכמו שהכנסת היד לאש גורמת נזק גופני בין אם התכוונת ובין אם לא כך מעשה רע או מחשבה רעה גורמת נזק נפשי(וזהו עצמו השכר והעונש).
ולכן המחלוקת בין הרמב”ם לראב”ד הוא לאו דווקא בטועה בעיונו אלא מחלוקת עד כמה גשמות האלוקים הוא נורא.

הפוסק האחרון הגיב לפני שבוע 1

זה לא משנה אם אדם אנוס או לא,
השכר והעונש נקבעים על המעשים בפועל.
גם אם מבחינה חינוכית מנסים לומר שהמניעים חשובים יותר, בפועל מה שקובע הוא המעשה.

י.ד. הגיב לפני שבוע 1

לפי הפוסק האחרון מקבלים שכר על מעשה קוף בעלמא.

פ.ג הגיב לפני שבוע 1

אבל התפיסה שעליה הסתמך הרמב”ם מביאה לכך. אם אתה מאמין שיש משפט למעלה אז בטח שהכוונה מאחורי הדברים יותר חשובה ובטח שאדם שהולך שולל לא יצא חייב.
גם בהלכה אנחנו רואים שאנוס ושוגג פטורים (אם כי שוגג צריך כפרה).

אם התפיסה היא יותר “מדעית” והאדם לא המרכז והכל פועל בצורה דטרמניסטית אז אין חשיבות האם אדם שוגג או לא. תפיסת הרמב”ם רואה את המציאות שהכל קבוע על ידי חוקים פיזיים ומטאפיזיים כפי שפורשו על ידי פרשני אריסטו. ולכן אין שום משפט למעלה ואין באמת שכר ועונש אלא תוצאות של הבחירות בעולם.
גם שם יש מקום לאדם שאנוס או שוגג. אבל זה יותר במעשים ופחות בהשגת המושכלות. (ובאמת אנחנו רואים בחזל שאנוס ושוגג פטורים).
בפשטות אדם שלא השיג את המושכלות ולא רכש חוכמה השכל שלו לא מתאחד עם השכל הפועל ולכן אין לו קיום. המצוות לא מבטיחות כלל את ההתאחדות עם השכל הפועל, אלא נותנת מסגרת שמאפשרת זאת יותר בקלות. אם על ידי שמירת הסדר בחברה ואם על ידי הרחקה מדברים שעלולים לגרום לאדם לא לעסוק במושכלות.
כמו כן אדם שעבר עבירה לא אומר שלא ישיג את המושכלות בהכרח. למעשה אדם כמו אריסטו השיג הרבה יותר מכל אדם לפי הרמב”ם ולא שמר מצוות (ולפי תפיסתו אין באמת הבדל מטאפיזי בין יהודי לגוי אלא שהיהודים בחרו לקדש את השכל ויש להם תורה שמכוונת אותם לכך).
גם קיום זה מעורפל ולא ברור כלל האם הוא אינדבידואלי. אם שני אנשים רכשו חוכמה מסויימת מה שנשאר זה אותה חוכמה ולא אותם אנשים.

הרמב”ם גם בכמה מקומות גם לא בטוח בגישה זו ובמקום אחד במשנה תורה סובר שהנפש נצחית בכל מצב ולא יכולה להפסיק להתקיים. למעשה מחלוקת זאת היא בין פרשני אלכסנדר מאפרודיסיאס לבין טימיטיוס שמפרש את דברי אריסטו שהשכל הנפעל הוא דגם מוקטן של השכל הפועל ויש לו קיום בפני עצמו.
הרמב”ם נראה ברוב המוחלט של המקומות סובר כפרשני אלכסנדר. אבל לעיתים נדירות ניתן לראות ציטוטים אחרים.

לפי הרמב”ם הגשמה זה נורא כי אדם כזה הולך אחר השקר ולא תופס את האמת. כלומר אדם כזה לא משיג את המושכלות.

ושים לב שגם מדובר במסקנה שאדם מגיע אליה בלי קשר לאיך הוא קורא לה. המילים הם לא העיקר אלא רק מזהים שדרכם ניתן לתת שמות לדברים. בפועל אדם יכול להגיד שהוא מאמין או סובר כך אבל למעשה הגיע למסקנה אחרת. ויתכן אדם שיגיד שהוא לא אבל בעצם הוא מאמין באותו דבר ( למשל “השמש מאירה כל בוקר ושמש נכתבת ב3 אותיות זה לא אותה שמש. אחת זאת מילה שאנחנו נותנים לה לאחר מכן משמעות, והשניה היא גוף שקיים בחלל. בלוגיקה ובבניית שפות פורמליות יש חשיבות גדולה לעניין זה).
למעשה ממה שיצא לי לראות רוב האנשים מגשימים (לשיטת הרמב”ם) גם אם טוענים שהם לא. למעשה כל ייחוס תכונה לאל היא הגשמה ולכן יש לראות את ייחוס התכונות על דרך השלילה.

השאר תגובה