להבין את התנך להבין את ההלכה

תודה. אני חושב שהבנתי את דברי הרב והחילוק שהרב עשה. אך האם לא נכון לומר שגם פה וגם פה, מבחינת החוויה הנפשית, יש ספק? למשל, כשם שבתנ"ך יכולים להיות 3 פירושים על מילה אחת (למשל מלכים א כב לח), כך גם בהלכה, למשל, יש אומרים שמעשר כספים דאורייתא, י"א דרבנן וי"א חסידות (הגם שעניין מעשר הכספים הוא חידוש כשלעצמו)

ברור שיכולים להיות כמה פירושים בהלכה. מן המפורסמות הוא. אז מה? מה רע בזה? מעבר לזה אני גם טוען שכשיש כמה פירושים זה לא אומר שבהכרח כולם נכונים ושבהכרח אני אמור להתחשב בכולם. מבחינתי מה שמחייב אותי הוא הפירוש שלי, ואעיין בשאר הפירושים כדי לגבש אותו כמה שיותר נכון. קביעה תלמודית היא כמובן מחייבת, אבל פירושים בתר תלמודיים לא מחייבים (יש לגדולי הראשונים והאחרונים משקל, אבל לא מוחלט).

והציווים עצמם לא נלמדים מהתנ"ך?
אז למה הרב הקדיש שנים מחייו לבירור הלוגיקה של דרשות של הגמרא מהתנ"ך?
ומה עם מוסר ודרך ארץ לאיזו קטגוריה הוא שייך? גם להשקפת עולם?
וליבריטיאניזם קיצוני נוסח סדום האוסר נתינת צדקה לעניים גם הוא יכול להילמד מהתנ"ך?
ומה עם כופין על מידת סדום, איך תוכל לממש אותה אם לא תברר מה היא מידת סדום?
ובכלל את עצם הצורך לציית מאיפה היינו לומדים אם לא מהתנ"ך (ואל תאמר לי תלמוד שהרי התלמוד עצמו לומד את זה מהתנ"ך)?

נראה לי שכל החלוקה בין תנ"ך לתלמוד היא מוטעית. בסוף של דבר מדובר באותו רצף. ואתה יכול למצוא דרשות בתנ"ך (למשל הדרשה של המלך אמציהו את הפסוק לא יומתו בנים על אבותם שבגללה הוא לא העניש את הבנים של רוצחי אביו ושהר"ן למד ממנה להלכה נגד ענישה קולקטיבית בסנהדרין). אתה יכול למצוא פרשנות פנימית של התנ"ך למשל של יחזקאל לסדום: "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (טז מט), וכך זה ממשיך עד דורנו אנו.

אני מסכים שאתה לא יכול ללמוד השקפת עולם אזרחית כגון הקפיטליזם והסוציאליזם מן התורה (כשבתורה אני כולל תלמוד ראשונים אחרונים ספרי מחשבה פרשנות לתנ"ך ועוד) שכן מדובר בתפקידים אוטונומיים שונים שאי אפשר לעשות להם רדוקציה אחד לשני. התורה זו עבודת השם וכל הספרים שהזכרתי מכוונים לכך. השקפת עולם אזרחית נובעת מהאחריות שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית לקבוע מדיניות. אחריות זו איננה נובעת מעבודת השם ולכן היא לא יכולה להיקבע על ידה. מנגד גם עבודת השם לא נקבעת כתוצאה מהתפקיד האזרחי שלנו ולכן כל ניסיון ללמוד האחד מהשני יכשל.

ועם זאת תמיד אפשר ללמוד מהתנ"ך את עבודת השם ולכן הטענה שאין מה ללמוד מהתנ"ך היא אפעס מוזרה קצת.

י"ד,
כל אלו הן סיסמאות בעלמא. ביקשתי דוגמה לערך שאותו ניתן ללמוד מהתנ"ך ולא הייתי חושב אותו בלעדיו. כל הערכים שאתה "לומד" מהתנ"ך זה יישום של דברים שהיית חושב גם בלעדיו. כך לדוגמה הדין (?) של כפייה על מידת סדום מניח הבנה שלנו אפריורי מהי מידת סדום. לא למדת מאומה לגבי זה מהתנ"ך. יד עני ואביון לא החזיקו זה חידוש שלא היית יודע בלי יחזקאל? אתה מתלוצץ איתי, או סתם מדקלם?

קודם כל תודה,
חוץ מזה עצם העובדה שהתלמוד טורח ולומד כל דין ודין במשנה מהפסוק (וכבר המשניות עושות את זה) מראות שבלי התורה התלמוד לא חשב שיש לו הרבה מה להגיד. אתה עצמך כתבת בטור 72 שבלי התורה הערכים הם ריקים ורק התורה מלמדת אותנו את הטוב. כלומר צריך את התורה כדי לגלות את הטוב. התלמוד הוא רק הסמכות הפנימית מה אנו לומדים מהתורה הלכה למעשה אך הוא איננו מקור הציווי. המקור זו התורה (שכלליה ופרטותיה נלמדו בסיני). והעובדה שמה שנלמד מהתורה אך איננו בתלמוד חסר את הסמכות של התלמוד איננה אומרת שאין לו ערך. יש לו ערך כחלק מההתגלות בסיני אך הוא חסר סמכות קונקרטית של מעשה.

באשר לערכים אזרחיים אינני מצפה למצוא אותם בתורה כיון שהתורה איננה עוסקת בתפקיד שלנו כאזרחים. ההתנהלות שלנו כאזרחים היא אוטונומית למול התורה (האם לעובדה שאנו אזרחים במדינה דמוקרטית יש שייכות לעבודת השם?) כיון שמדינה היא חילונית במהותה וכך צריך. וגם אם יש צד קדוש במדינה כפי שטען הרב קוק זה לא משנה את העובדה שאני כאזרח נדרש להכרעה אוטונומית לגבי התנהלות המדינה.

בקצרה ערכים של עבודת השם כגון יראת שמים, בושת פנים, זריזות במצוות, קבלת הדין, ענווה, הודאה בחטא, החזקת יד אביון, שתיקה, ועוד בהחלט אפשר ללמוד מהתורה ורק מהתורה (לא תלמד אותם מכתבי אריסטו ואפלטון או קונפוציוס ובודהא). ערכים דמוקרטיים של שוק חופשי לעומת ריכוזיות כלכלית, זכויות הפרט לעומת חובות הפרט ועוד לא תלמד מהתורה.

נשארנו בתחום הסיסמאות. אל תביא לי הוכחות אפריוריות על תפקידו ונחיצותו של התנ"ך, וגם לא הצהרות על מה חשב התלמוד. ביקשתי שתביא דוגמה אחת למשהו לא טריביאלי שלומדים מפרשה כלשהי בתנ"ך. כל הערכים שהבאת כאן לא צריך ללמוד תנ"ך בשבילם. את כולם יודע כל ילד גם בלי לפתוח תנ"ך.

קודם כל שוב תודה.
כל ילד יודע אותם בגלל שיש תנ"ך. זה לא היו הערכים של הרומאים, המצרים, היוונים, ההודים, הפילוסופים או הבודהאיסטים. זה היו הערכים שלנו בגלל התנ"ך. התנ"ך הוא זה שגילה אותם בעולם.
אריסטו לא האמין בהם. אלכסנדר הגדול לא האמין בהם. יוליוס קיסר וקיקרו לא האמינו בהם. בודהא לא האמין בהם. אנחנו האמנו בהם ואנחנו הפצנו אותם בעולם. ובעולם שלא קוראים תנ"ך או מעיינים בו הם נעלמים.

עכשיו המהפכה הושלמה ואתה שואל אז למה צריך את התנ"ך? כולנו מכירים את הערכים הללו?. בעצם אתה חוזר לשיטת רבנו תם שהכל בלול בתלמוד. ועם זאת חכמים חוזרים ומעיינים בתנ"ך ומגלים בו טעמים חדשים. אתה עצמך כותב על האינטואציות שהוסיף האריז"ל, או חכמי קבלה אחרים. הם לא מצאו אותם סתם. הם מצאו אותם כי הם חזרו ועיינו בתנ"ך שוב ושוב. וכך גם בדורנו עם חכמי הגוש.

אינני חושב שהתנ"ך הוא העיקר וכבר כתב הרמב"ם שעתידים ספרי הנבואה ליבטל ועדיין מוזר שאדם חי בתוך המהפכה שיצר התנ"ך ואומר "אבל הדברים ברורים מאליהם…". אז הם לא.

י"ד, לפי ההיגיון המוצק הזה עליך לעסוק כעת בתעמולה ברחבי העולם להקמת מדינת ישראל. אמנם היא כבר הוקמה, אבל לפני שמונים שנה זה עוד היה רלוונטי. אז מה אם המשימה הושלמה? וכך גם כדאי ללמוד את כתבי אוקלידס ואיל משולש. אז מה אם בינתיים כבר הגיאומטריה השתכללה עשרת מונים. לפני כן זה היה מאד רלוונטי. וכי אם המשימה הושלמה זו סיבה לחשוב שהיא הושלמה? מה פתאום, אם היא הושלמה עלינו להניח שהיא לא הושלמה ולחיות את העבר בשלימות היותר נעלה.
באמת היגיון מוצק. אין מילים בפי. אז אקנוץ כעת לחוסר מיליי.

לא יודע.
ברור שלתורה שבכתב יש גדר של עדות ולא רק של לימוד ולכן היא נמצאת בבית הכנסת וקוראים בה בציבור בעיתות מוזמנות, וזאת בניגוד לדעתו של עזרא פליישר שסבר שעיקר קריאתה היה ללימוד (וכך הוא הסביר את השינוי שעשו בארץ ישראל לחלוקה תלת שנתית). בית כנסת נקרא מקדש מעט לא רק בגלל שיש בו מקום לתפילה מצידנו אליו אלא גם בגלל שמוצגת בו העדות ממנו אלינו (בדומה לארון המכיל את לוחות העדות ולא במקרה טענו חז"ל שיש גם ספר תורה לצידו). מטבע הדברים העיסוק השבועי בפרשת השבועי הניב לא מעט פירושים על התורה שבכתב. בנ"ך לעומת זאת עסקו פחות. מה שאולי מביא הוכחה לדבריך שאין הרבה מה לעסוק שם ועדיף כבר לקרוא במקורות מתקדמים המציגים את הטענות בצורה סדורה יותר.
אין ספק שמהפכות פרשניות כגון הדרש בתקופת הגמרא, הופעת הדקדוק בתקופת הראשונים והניתוח הספרותי בימינו מניבים פרץ של פעילות פרשנית המשתמשות במתודות הפרשניות החדשות להבהרה מחדש של הכתובים. כך למשל מנחם בן סרוג, דונש בן לברט, יהודה אבן חיוג', רש"י, אבן עזרא רמב"ן ורד"ק מיצו את המהפכה הדקדוקית עד תום. בימינו רד"צ הופמן, בובר ורוזנצוויג, נחמה ליבוביץ וחכמי הגוש ממצים את מהפכת הניתוח הספרותי, אולם לרוב לאחר מכן המצב חוזר להיות מנומנם.

שלום,
1) אם אני מבין נכון את תשובתך האחרונה כאן – אתה מסכים עם הטענה שהתנ"ך ביצע מהפכה מוסרית וכיום זה נראה לנו מובן מאליו, אבל אתה סובר שאין עוד ללמוד זאת עוד בשל כך?
או שמא אתה גם לא מסכים עם הטענה הראשונה?
2) האם כתבת במאמר/באחד מהספרים שלך בהרחבה על הסיבה מדוע אתה לא רואה סיבה ללמוד תנך, עם ניתוח עמוק ודוגמאות כפי שאתה עושה בנושאים אחרים? חיפשתי ולא מצאתי, אשמח להכוונה במידה ויש, שיטתך בנושא מעניינת אותי מאוד
תודה 🙂

נכתבו טורים על כך וטוקבקים שהרחיבו בדוגמאות. חפש באתר. בספר השני של הטרילוגיה יש חלק שעוסק בלימוד תורה ובתוך זה התנ"ך.

בס"ד א' בכסלו פ"א

לי"ד – שלום רב,

ערכי 'שוק חופשי' למדים גם למדים מן התורה. ראשית כל, התורה מקדשת את הקניין הפרטי של אדם. המבול שבא על האנושות – בא בשל החמס. והתורה אוסרת לא רק לגנוב ולגזול את רכוש הזולת, אלא אפילו לא לחמוד ולהתאוות לרכושו של הזולת. ולא רק לעשיר אסור לגזול את העני – גם העני מצווה להיזהר ברכושו של העשיר, ואף השופט מצווה שלא להפלות את העני לטובה: 'ודל לא תהדר בריבו'.

הניסיון הראשון בהיסטוריה ליצור 'חברה ריכוזית', שבה התחברה האנושות כולה ליצירת פרוייקט-ענק ריכוזי – נסתיים בהתערבות אלקית שפיזרה את יצירת-הענק לכל עבר. אף איזכור העובדה שהעיר הראשונה נבנתה ע"י קין – אינה מעידה על חיבה יתירה של התורה ל'אורבניזציה'.

אבות האומה – אברהם יצחק ויעקב – מתוארים כאנשים שעשו הרבה כסף ורכוש. אברהם ויעקב במרעה ויצחק בחקלאות – עשו הרבה 'כסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים', 'קפיטליסטים' מצליחים שאינם מתביישים להיות עשירים, אלא שהם מקפידים שרכושם יבוא ב'דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', ושינוצל כדי לעשות חסד עם הנצרכים.

אפשר לקרוא לדרך האבות: 'קפיטליזם סולידרי'.

בברכה, ש"צ

מי שכן יצר 'חברה ריכוזית' היה יוסף, שיצר במצרים חברה שבה כל האדמות שייכות למלך וכל התושבים אריסים שלו. אך גם כאן יש לשים לב שהשיטה הזאת איפשרה ועוטדדה כל איכר להגדיל את הכנסותיו. עשרים אחוזים הוא נותן למלך, אך שמונים אחוזים הם של האיכר עצמו, וככל שישקיע ויפתח את שדהו – יהיה הדבר ריווחי גם למלך וגם לאיכר (בניגוד ל'קולחוז' שכל היבול בו הולך למדינה).

השיטה האגררית שפיתח יוסף במצרים היא אבטיפוס של סדרי הבעלות על האדמה בארץ ישראל. מחד האדמה שייכת למלכת מלכי המלכים, שהאיכר נותן לו כחומש בתרומות ומעשרות, אך ככל שישקיע יותר בפיתוח שדהו – גדל יבולו ונמצאים מרוויחים גם הוא וגם 'הלוי הגר היתום והאלמנה'.

האיכר יכול לסחור לא רק ביבולו, אלא גם למכור את אדמתו. אך כאן יש מיגבלה ב'שוק החופשי'. לא יכול להיות מצב שהעשיר יבלע לגמרי את העני וינשלו לגמרי מנחלתו, ולכן אחר חמישים שנה חוזר המצב לקדמותו, כך שכל אחד נשאר בנחלתו. 'שוק חופשי' כן, אך במיגבלות שלא להפוך ל'קפיטליזם חזירי'.

פיסקה 5, שורה 2
… שייכת למלך מלכי…

בס"ד ראש חודש כסלו תשפ"א

די לעבור על עשרת הדברות, כדי לבדוק מה מהן נעשו ערכים טריוויאליים בעולם, כדי לגלות ש'עוד רבה הדרך'.

האלילות אמנם בטלה בעולם המערבי ברמת העיקרון, אבל עדיין מאות מיליונים מאנינים שיש לאלקים בן, וסוגדים ומתפללים אליו, שלא לדבר על מילארד עובדי אלילים בהודו ובמזרח אסיה. ובמערב יש רבים אתאיסטים, הרואים את הדברה הראשונה 'אנכי ה' אלקיך' כדיבור הזוי מסוגו של 'קנקן התה השמימי' או 'מפלצת הספגטי המעופפת'?

'כבד את אביך ואת אמך' הוא ערך כלל עולמי?, או שמא החוצפה והזלזול במסורת בשם 'ערך האוטונומיה'? 'זכור את יום השבת לקדשו', או קידוש יום הששי ויום הראשון? אפילו במדינת היהודים הפכה השבת אצל חלק גדול ליום של בילויים או ליום עבודה רגיל.

במקום 'לא תנאף' – מתירים בריש גלי את הפוליאמוריה. את ההומוסקסואליות הנחשבת בתורה ל'תועבה' ו'מעשה ארץ מצרים' הפכו לערך 'מקודש' שכל החולק עליו מוקע כ'הומופוב' חשוך'. ו'לא תחמוד' מוקע ברבים ע"י מערכת של אופנה ופירסומות המחפיצים אתגוף האישה כדי לקדם מכירות.

במקום 'לא תלך רכיל', מקדשים את 'זכות הציבור לדעת', וכמעשי חם יש תעשיית תקשורת מפותחת, המוקדשת כולה לחשיפת ערוותו וקלונו של 'כל מי שזז'. ואיסור ריבית, הפך ליסודה של הכלכלה המערבית, עד שאפילו יהודים שומרי מצוות נאלצים להשתמש ב'היתר עיסקה' שאינו פשוט. כלכלה ללא ריבית יש רק ביפן ובסעודיה 🙂

בקיצור: יש עוד הרבה עבודה…

בברכת חודש טוב, ש"צ

ריבית? לתורה בטעות התפלק איסור לא מוצלח וטוב עשו חזלינו ורבותינו שהחליקו את הפדיחה. גם באיסלאם חשו לקמחם ומצאו מנגנוני הערמה פורמליים.

בס"ד א' בכסלו פ"א

למ"ב – שלום רב,

בויקיפדיה ערך 'כלכלה ללא ריבית' מסופר על בנק איסלאמי ללא ריבית בשם JAK הפועל בשוודיה משנת 1965. הוה אומר: 55 שנים!

שם צויין גם שבנקים איסלאמיים שפעלו ללא ריבית שרדו את המשבר הכלכלי ב-2008 יותר טוב מאשר בנקים מערביים, דבר שעורר דיונים מחודשים לגבי נחיצותה הכלכלית של הריבית.

מומחה גדול לכלכלה אינני, אבל נראה שהריבית מביאה את הבנקים לעודד את לקוחותיהם לקחת הלוואות, וכך הם נכנסים יותר לסיכונים כלכליים. וכידוע כבר על הדלת של הבנק כתוב: 'משוך' 🙂

בברכה, ש"צ

היתר העיסקא המקורי הנזכר אצל חז"ל הוא שותפות בריווח והפסד, כעין השקעה במניות.