לימוד על ידי בנין אב‎

שו”תקטגוריה: עיון תלמודילימוד על ידי בנין אב‎
א' שאל לפני 4 שנים

שלום לרב מיכאל אברהם,
 
שמי א’, ואתה היית מתרגל שלי בקורס מצב מוצק בבר אילן בשנת 1996.
 
אני בקשר עם הרב דרור פיקסלר ומידי פעם אני מפנה אליו שאלות בנושאים תורניים שונים.
 
דרור אמר לי שאתה הכתובת להפנות אליה את השאלה הבאה:
 

כאשר התורה כותבת דין מסוים בענין אחד, כיצד ניתן לדעת האם יש להחיל דין זה על עניינים נוספים באופן של “בנין אב”, או שאולי כוונת התורה לחדש את הדין הזה דוקא באותו ענין ?
 
למשל: כאשר היבמה היא ערוה על היבם, אומרת הגמרא ביבמות שלמדים מגזרה שווה “עליה” “עליה” מאחות אישה שהיא אסורה על היבם אפילו במקום שיש מצוות יבום. ומאחות אישה למדים (כמדומני) לשאר העריות על ידי בנין אב.
כיצד הגמרא יודעת שיש להחיל דין זה לכל העריות ? אולי התורה התכוונה לאסור רק את אחות אשתו ?
 
כל טוב ותודה

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 4 שנים

שלום רב.
יש נוהג בישיבות לחשוב שכל פסוק מלמד את ההיפך ממה שכתוב בו. שהרי אם מה שמופיע בפסוק הוא כלל, אז מדוע צריך את הפסוק? לכן ברור שהכלל הוא הפוך, והפסוק בא לחדש שיש מקרה חריג מהכלל. הבדיחה על כך היא “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה”, מכאן שאדם צריך לשמוע בקול אישתו. בישיבות כמובן לומדים ההיפך: מכאן שלא צריך לשמוע בקול אישתו, ולכן היינו צריכים את הפסוק כדי לחדש לאברהם שהוא כן צריך.
כך למשל הגמרא בפ”ק דיבמות לומדת עשה דוחה ל”ת מכלאיים בציצית. גם שם אפשר היה לומר שעשה לא דוחה לאו, וציצית בכלאיים הוא חריג, אבל הגמרא לומדת משם כלל לכל התורה.
 
לשאלתך, איני מכיר התייחסות עקרונית לבעייה הזאת, והתיאוריה שלי אומרת כך:
 
ראשית, יש להבחין בין הכללה מהמקרה שבפסוק לכל התורה. יצירת כלל כללי, לבין אנלוגיה ממקרה פרטי למקרה פרטי אחר. בנין אב מכתוב אחד הוא בד”כ אנלוגיה ומשני כתובים זה לפעמים כך ולפעמים כך. אמנם הגבול אינו חד, שהרי אנלוגיה לכמה מקרים פרטיים גם היא אנלוגיה. נדמה לי שאם מדובר בכמה מקרים ולא בכלל עקרוני זו עדיין אנלוגיה. כך למשל הרחבה לכלל העריות נראית לי אוסף של אנלוגיות ולא הכללה (כל אחת מהעריות היא מקרה שדומה לערווה שבפסוק). לעומת זאת, יצירת כלל על מצוות עשה שהזמן גרמן זו הכללה ברורה (כי הדמיון למקרה שלפנינו הוא בפרמטר מאד לא טריביאלי – התלות בזמן. בלשון הלוגיקנים זה מה שמכונה אבדוקציה (פירטתי קצת בתחילת המחברת הרביעית שלי באתר).
 
אנלוגיה מהפרט בפסוק לפרט אחר (או כמה פרטים), כלומר בניין אב מכתוב אחד, לדעתי תמיד עושים כל עוד יש דמיון. השאלה היא מתי עושים הכללה מהמקרה שבפסוק לכלל כללי. וכאן תמיד חשבתי שהדבר כנראה תלוי בשאלה מהי נקודת המוצא: האם הכלל הזה סביר או לא. אמנם גם בזה אפשר לומר בשני אופנים:
א.
1. אם הכלל סביר אז הפסוק מיותר, ומכאן שהוא דווקא בא לצמצם אותו רק למקרה הזה ולומר שהכלל אינו נכון. 2. אם הכלל לא סביר, אז הפסוק לא נצרך כדי להחריג את המקרה שבו הוא עוסק, והמסקנה שהוא בא ללמד את הכלל.
אלא שאז יוצא דבר מוזר: שדווקא כללים לא הגיוניים נלמדים מפסוקים ומה שהגיוני נדחה.
ב.
1. אם הכלל סביר אז סביר להרחיב את הפסוק וליצור ממנו כלל גורף. 2. אם הכלל אינו סביר, אז הפסוק כנראה מחדש דין מיוחד ואין סיבה להרחיבו אל מעבר לזה (אין ראיה שיש כאן כלל כללי. אין לך בו אלא חידושו).
 
אז מה מהדרכים נכונה? דומני שצריך לחלק בין רמות סבירות שונות. אם הכלל אינו בלתי סביר, אבל גם לא היינו אומרים אותו ללא הפסוק, אז יש ללכת בדרך ב. הפסוק בא לאשר לנו ליצור את הכלל הכללי (כי מסברא לא היינו עושים זאת לבד). אבל אם הכלל סביר לגמרי אז אם הפסוק בא לומר לנו להרחיב אותו הוא מיותר, ולכן המסקנה המתבקשת היא שהוא דווקא בא לצמצם, כדרך א.
 
כל זה דורש מחקר יותר רחב ומעמיק כמובן. אלו רק קווי מחשבה ראשוניים.
 
להתראות,

יהושוע הגיב לפני 4 שנים

כל הדברים מסתברים ולכאו’ אין כ”כ טעם במקורות שאינם סמכותיים, אבל הנה התייחסות עקרונית למחצה לבעיה הזו, ובה הטענה (הסבירה לגמרי) שאם הכלל סביר לגמרי או אז המסקנה המתבקשת היא שהוא בא לצמצם. וכמ”ש התוס’ בכמה מקומות שיש מקרים שהסברא אינה ברורה כל כך ובא הפסוק ללמד הסברא.
עי’ תוס’ קידושין מא ע”ב ד”ה נפקא ליה, שכתב וז”ל וא”ת אמאי לא יליף דשליחות מהני בקדשים משחיטת פרו של אהרון, מדאיצטריך לומר שהיה בבעלים כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו, מכלל דבשאר קדשים לא בעינן בעלים, וי”ל וכו’.
ובמהרש”א שם: נפקא ליה כו’ משחיטת פרו של אהרון מדאיצטריך כו’ עכ”ל, דליכא למילף במה מצינו שאר קדשים דליבעי בעלים מפרו של אהרון דא”כ לא איצטריך קרא כלל דמהיכא תיתי לן דלא בעי בעלים, דשליחות מנלן. וק”ל.

mikyab צוות הגיב לפני 4 שנים

חן חן

השאר תגובה